אגתה כריסטי פרסמה את ספרה הנודע "מוות על הנילוס" בשנת 1937. עלילת הספר נסבה סביב הפלגה של קבוצת תיירים בספינת הקיטור "קארנאק" על הנילוס, מאסואן ללוקסור.

הדמות המרכזית ב"מוות על הנילוס" הייתה חברה ויורשת מיליונים שהתאהבה באיש הלא נכון. לצידה היו על הספינה המשרתת ועורך הדין שלה, סופרת של רומנים ובתה, אשת חברה אמריקאית קשישה, בנה, אחותה ובת דודתה, ארכאולוג איטלקי ורופא אוסטרי. כולם עלו לספינה שהפכה תוך כדי השיט אל עבר המקדשים באבו-סימבל לזירת פשע.

המקדש באבו-סימבל (צילום: חנני רפופורט)

במהלך ההפלגה והסיור במקדשים נורו יריות, אקדח הושלך אל הנהר, תליון פנינים יקר ערך נעלם, וחמישה נוסעים סיימו את ההפלגה בארונות מתים. הרוצחת התאבדה. באונייה היה גם בלש בלגי נודע, הרקול פוארו, כוכב ספריה הקודמים של כריסטי, שהתבקש לחקור ולמצוא את הרוצח לאחר שלא הצליח למנוע אותו.

הסיפור עסק בחומרים מהן מורכבים חיינו; אהבה, קנאה ובגידה. הספר זכה להצלחה חסרת תקדים ונמכר בעשרות מיליוני עותקים בתרגום לעשרות שפות. שלוש גרסאות של הספר עובדו לסרטים במהלך השנים, גרסאות אין ספור הועלו בתיאטראות ברחבי העולם.

הסיפור "רצח על הנילוס" עסק בחומרים מהן מורכבים חיינו; אהבה, קנאה ובגידה. הספר זכה להצלחה חסרת תקדים ונמכר בעשרות מיליוני עותקים, תורגם לעשרות שפות וגירסאותיו עובדו לסרטים ולהצגות תיאטרון

כאשר תכננו את הטיול למצרים, השייט על הנילוס היה חלק בלתי נפרד מתוכנית המסע. כך מצאנו עצמנו לאחר ארבעה ימים מלאים בקהיר טסים בטיסת לילה אל לוקסור שבדרומה של המדינה. את ארוחת הבוקר אכלנו כבר על שפת הנהר הגדול, הארוך ביותר בעולם, היאור.

היו אצלנו בקבוצה מספר חובבי אגתה כריסטי שהביאו איתם את הספר "מוות על הנילוס" וניסו לזהות לאורך המסע נקודות בהן עצרה גם ה"קארנאק" הספרותית, ספינת הקיטור של כריסטי.

אני אמנם לא קראתי את הספר, ורק במקרה ראיתי את הגרסה האחרונה שהפיקה הוליווד לפני כשנה – גרסה, שלפי מבקרי הקולנוע והספרות, לא עשתה חסד לספר. הגרסה הקולנועית צולמה כולה באולפן קולנוע באנגליה (גל גדות שלנו שיחקה שם בתפקיד הראשי).

אני הבאתי איתי להפלגה את החוויות מספרו של טהא חסין, "אלאיאם" (הימים). רציתי לחוות את "החיים על הנילוס" כפי שתיאר אותם טהא, בעיניו, עיניים של ילד בן 13 שאיבד את מאור עיניו שנים רבות קודם לכן, ולימים אחד מגדולי הסופרים של מצרים.

הבאתי איתי להפלגה את החוויות מספרו של טהא חסין, "אלאיאם". רציתי לחוות את "החיים על הנילוס" כפי שתיאר אותם בעיניו, ילד בן 13 שאיבד את מאור עיניו שנים קודם ולימים הפך לאחד מגדולי סופרי מצרים

במעגן הספינות בלוקסור, לאורכו של המזח המאולתר, עגנו עשרות ספינות, מפריחות אדי סולר לאוויר וזמזום קבוע של מנועי הדיזל ההומים. "נסיכת הנילוס" "רעמסס" "גן-עדן" "קליאופטרה", כולן ספינות נהר המפליגות במעלה הנהר לאסואן  ואחרות שעשו את הדרך בכיוון ההפוך צפונה, במורד הנהר.

הנהר גדול, רחב ומרשים בזרימתו, והספינות הפליגו בה עטורות בדגלי הממלכה, בתמונה שנראתה כלקוחה מסרטי מלחמת העולם השנייה, ארמדה מרשימה החותרת וחותכת את המים הירוקים.

ה"ארמדה" על הנילוס (צילום: חנני רפופורט)

לעיתים נצמדו סירות גומי קטנות אל דופן אחת מהספינות, וזוגות זוגות של נערים מקומיים, צמד בכל סירה שכזאת, ניסו למכור בצעקות את מרכולתם, גלביות מכותנה, לנוסעים שעל הסיפון, בגובה של כמה עשרות מטרים מעל למים.

הם העיפו את הגלבייה בשקית אטומה אל ידיו של הקונה שמדד את הסחורה ומישש כדי לחוש אם נאה לו הכותנה ואם טובה לו המידה. ואז הכניס הרוכש המאושר את השטרות המצריים אל השקית והטיל אותה בחזרה אל ידיו המאומנות של "הדייג".

לעת ערב הגענו אל איסנה, שם התחיל החלק הגבוה של הנילוס. הפרש הגובה בין הנקודה אליה הגענו והנקודה אליה המשכנו בדרכנו דרומה היה כשבעה או שמונה מטרים, ואת הפרש הגובה הזה עשינו בתא ציפה. מעלית "טבעית" שהיא תא ענק המתמלא במי הנהר מצד אחד כשצדו השני נאטם, מה שגורם לאונייה לצוף לגובה הנדרש על מנת להמשיך במסע לדרום אל אסואן (Esna Lock).

הנהר גדול, רחב ומרשים בזרימתו, והספינות הפליגו בה עטורות בדגלי הממלכה, בתמונה שנראתה כלקוחה מסרטי מלחמת העולם השנייה, ארמדה מרשימה החותרת וחותכת את המים הירוקים

עמדנו עשרות נוסעי הספינה על הסיפון, ירח של אמצע החודש כתום כחלמון של ביצה טרייה היה תלוי מעל לצמרות הדקלים. הספינות הסתדרו בשני טורים וכל צמד ספינות שנכנס אל התא – כיבה את מנוע הדיזל המקרקר. המים פרצו אל תא הציפה ולאחר כעשרים דקות, צפר הקברניט וסימן למלחיו לשחרר את החבלים – והמשכנו בדרכנו דרומה לאדפו, שם עצרה הארמדה של ספינות הנילוס על מנת לאפשר לצוות להגיש לנוסעים את ארוחת הערב.

ירח על הנילוס (צילום: חנני רפופורט)

בבוקר התעוררנו שוב אל הנהר הזורם והספינות המפלסות דרכן אל המעגן הבא. ובדרך, כמו בדיוק לפני מאה שנים ויותר, הנוף לאורכו של הנהר נותר ללא שינוי. השדות הירוקים, סוכות הבמבוק והקש. חמור עושה את צעדיו אל תוך מטע תמרים גדול. שדות אורז, מטעים, פס ירוק בין הנהר והמדבר. עורק החיים של מצרים. תעלות השקיה המובילות את המים מהנהר אל תוך הכפרים הסמוכים. צריחי מסגדים וקולות מואזינים הקוראים לתפילות חמש פעמים ביום. והילדים, ילדים שיחקו כדורגל במגרש חולי על שפת הנהר הגדול.

בכניסה לעיירה לאורך הרציף כבר חיכו להמונים שירדו מהספינות עשרות רַכָּבִים עם עגלות וסוסים ולקחו אותנו כמו בתיבת נח, זוגות זוגות, לעוד סיור בעוד מקדש של מלך או מלכה קדמונים. הסוסים לא צעירים, העגלות כבר מזמן אין מקומם על כביש אבל לאיש לא באמת אכפת.

ואני לא יכול שלא לחשוב שוב על ימיו של טהא חסין בכפר ליד הנילוס. כדורגל הוא לא שיחק, אבל האם עמד לצד המגרש ושמע את קולות הנערים המצווחים? האם אל המסגד ההוא באופק, זה עם המינרט הוורוד, היה הולך טהא הילד, נסמך על כתפו של אחיו, לשמוע את הדרשן מידי יום?

ואני לא יכול שלא לחשוב שוב על ימיו של טהא חסין בכפר ליד הנילוס. כדורגל הוא לא שיחק, אבל האם עמד לצד המגרש ושמע את קולות הנערים המצווחים? האם הלך עם אחיו למסגד ההוא באופק, לשמוע את הדרשן?

ושוב על האנייה. מחר נגיע לאסואן. זה יהיה סופו של המסע על הנילוס. ואי אפשר היה שלא להביט בלילה בירח התלוי ולחשוב שוב על הילד בן השלוש-עשרה שהיה מחכה לרדת החשיכה, לשעת ארוחת הערב, על מנת לצאת אז אל מחוץ לביתו, להריח את הכרוב הטרי, לשמוע את קולה של הארנבת המתגנבת מבעד לקנים בגדר סביב ביתו.

צינת הלילה וזמזום מנועי הדיזל, הכוכבים שבשמיים, היה משהו מכשף בשעות האלה. לא לחינם כתב טהא בכל כך הרבה אהבה על חייו בכפר. חיים לא קלים לילד עיוור, אחד מארבעה עשר ילדים. לא יכולתי להימלט מהמחשבה על המעבר שעשה הקטן כשהתלווה לאחיו הבכור שלקח אותו איתו למדרסה ליד אלאזהר שבקהיר, אחרי שחווינו את הכרך העצום המכשף – הבירה קהיר.

לאחר ארבעה לילות על הספינה הגענו אל אסואן. ראינו אין סוף של מקדשים. פירמידות, קרטושים, ציורי קיר, מומיות חנוטות בנות אלפי שנים, אובליסקים עם כתובות בכתב חרטומים. אוצרות היסטוריים נדירים, כאלה שעד היום ראיתי רק במוזיאונים בעולם.

אבל חווית השיט על הנהר; לילות הירח המלא והזריחות הנפלאות, "שעת הזהב", אותה שעת בין ערביים קסומה שבין השקיעה והחשיכה, שעטפה את עולמו של הילד בסיומו של יום.

מטעים על גדות הנילוס (צילום: חנני רפופורט)

וכמוהו, מיליוני ילדים שגדלו וגדלים עד היום, בין המים למדבר. ילדים שהדאגה היחידה שלהם היא מה יאכלו בארוחה הבאה. ועם כל זאת,  הם ילדים המשחקים כדורגל עם פחיות שתיה, כדור מסמרטוטים או כדור עור שקיבלו בירושה מאח גדול שעזב את הבית אל העיר הגדולה, בין אם ללימודים גבוהים או לחפש פרנסה בעיר הגדולה. ילדים הרוכבים לבית הספר על חמור ולא שמעו על פקקי התנועה שבעיר הגדולה הרחוקה מאות קילומטרים משם.

צינת הלילה וזמזום מנועי הדיזל, הכוכבים שבשמיים, היה משהו מכשף בשעות האלה. לא לחינם כתב טהא בכל כך הרבה אהבה על חייו בכפר. חיים לא קלים לילד עיוור, אחד מארבעה עשר ילדים

סופו של המסע שלנו היה גם הוא בנמל באסואן, שם ירדנו מהספינה. על הרציף, לא חיכתה הפעם משטרה לאסור את הרוצחים ולאסוף את הגופות. ופוארו, הבלש, שהמשיך אז מ"מוות על הנילוס" אל הרומן הבלשי הבא של כריסטי, ספרה התשעה-עשר "פגישה עם המוות" ( Appointment with Death ), יצא לגמלאות כבר בספרה האחרון של כריסטי, בשנת 1975.

 יומיים לאחר מכן המראנו חזרה לתל-אביב משדה התעופה הבינלאומי של קהיר.

חנני רפופורט בעברו מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.