כשהשחקנית שרה ברנהרדט חגגה את תהילתה בסוף המאה ה-19, ההתנהגות הבלתי קונבנציונלית שלה מחוץ לבמה – החל בטיסה בכדור פורח וכלה בשינה בארון מתים – עוררה בחברה סקרנות וזעזוע כאחד.
שמה של השחקנית היהודיה-צרפתיה, שנודעה על ידי מעריציה כ"שרה האלוהית" – The Divine Sarah – יצא למרחוק בזכות תפקידי הפאם פטאל שגילמה בתיאטרון, ובשל כישרונה יוצא הדופן. אבל תהילתה של ברנהרדט לא באה לה רק בשל הופעותיה. מעריציה אספו בהתלהבות פריטים הקשורים בה, כגון תמונות שלה וכרזות פרסומת שצולמה או צוטטה בהן, והיא זכתה להתייחסות רחבה בתקשורת – החל מכיסוי חיובי ועד ביקורת והלעגה, חלקה גזענית, סקסיסטית ואנטישמית.
כל ההתרחשויות הללו הפכו את ברנהרדט לחלוצת הסלבריטאות המודרנית. גם אם ברנהרדט לא הייתה הסלבריטאית הראשונה, הרי שהיא הייתה ללא ספק המשפיעה ביותר. התואר הזה נכון גם להיום, כך טוענת פרופסור שרון מרקוס מאוניברסיטת קולומביה בספרה החדש "דרמת הסלבריטאות".
"ברנהרדט הייתה עבורי עמוד השדרה להבנת ההיסטוריה של הסלבריטאות מבעד לעדשות התיאטרון, מה ששום חוקר אחר לא עשה מעולם", אומרת מרקוס בריאיון עמה.
מרקוס, היסטוריונית של התרבות שלמדה גם ספרות, בחנה את סיפור הסלבריטאות ממה שהיא מכנה "נקודת המבט של מקורותיה בתיאטרון". בספרה היא עוקבת אחר העלילה אל תוך עידן הוליווד וזירת המדיה החברתית של היום, ומתייחסת לכוכבים מודרניים כגון מוחמד עלי, לידי גאגא ואפילו נשיא אמריקאי חובב ציוצים.
כל פרק בספר מקושר לברנהרדט, שמתוארת בהקדמה כ"פורצת דרך שיצרה את תבנית הכוכבות המודרנית הקיימת עד היום", וכמי ש"הייתה מפורסמת בתקופת חייה לא פחות מאשר צ'רלי צ'פלין, מרילין מונרו או מייקל ג'קסון בתקופות חייהם".
"אף אחד", כותבת מרקוס, "לא עיצב את תרבות הסלבריטאות המודרנית כמו הדמות המרכזית של הספר הזה".
הספר נולד בעקבות ביקור בתערוכה שהוצגה במוזיאון היהודי בשנת 2006-2005, "שרה ברנהרדט: אמנות הדרמה הגבוהה", ואשר הסיטה את מוקד תשומת הלב של מרקוס מהנושא המקורי שלה, אוסקר ויילד. במחקר שערכה לצורך כתיבת הספר מרקוס נברה בארכיוני הספרייה הלאומית של צרפת ושל מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, וקראה את כל המחזות שברנהרדט שיחקה בהם במהלך 25 שנות הקריירה הראשונות שלה.
מרקוס לא הסתפקה רק בדעתה של ברנהרדט על עצמה, בדעותיהם של מכריה עליה או בדעותיהם של מבקרי התיאטרון על הסלבריטאית. היא רואה את הסלבריטאות כיחסים משולשים בין הסלבריטאים עצמם, התקשורת והציבור. בעת חיפושיה אחר חומרים על נקודת המבט של הקהל על ברנהרדט, הייתה לה תגלית מקרית במהלך כנס אקדמי; היא מצאה בספריה של אוניברסיטת אוהיו אוסף של יותר מ-100 אלבומים לא מקוטלגים שיצרו אמריקאים "רגילים" על הכוכבת האהובה שלהם.
מרקוס בחנה אוספי אלבומים נוספים בספריות של אוניברסיטאות אחרות, בערים כמו ניו יורק ובוסטון. לדבריה, הם סיפקו "כל כך הרבה גילויים, ממה היה אכפת לקהל כשהוא חזר הביתה, כמה אנשים התעניינו בתיאטרון באותה תקופה".
מרקוס החלה לראות באותם אלבומים ביטוי לפעילותה של קהילת מעריצים.
"עכשיו אנחנו יכולים לראות את כולם מעורבים, בכל מקום באינטרנט", היא אומרת, בעוד שבעבר, התעניינות הקהל לא הייתה גלויה לעין ולכן נחשבה ללא קיימת. אבל, היא מוסיפה, "כל מה שיש באינטרנט היום היה קיים גם קודם לכן".
אם יש סיפור שורשים לסלבריטאות, ייתכן שהוא החל בשנת 1844, כשברנהרדט נולדה לקורטיזנה יהודיה הולנדית בפריז. על פי הספר, ברנהרדט "הוטבלה כנוצריה והתחנכה במנזר, אבל הייתה גלויה לגבי השורשים היהודיים שלה". היות שניחנה בכישרון כבר בגיל צעיר, היא החלה ללמוד בקונסרבטוריון לאמנות הדרמה בפריז, שבזמנו "הייתה בירת התיאטרון של העולם, עם מסורת התיאטרון החזקה ביותר באירופה, יותר מכל מדינה אירופאית אחרת", אומרת מרקוס.
ברנהרדט, שלמדה אצל אותו מורה שחנך כוכבת תיאטרון צרפתייה יהודייה אחרת – רחל פליקס, המוכרת בשמה הפרטי, רחל – המשיכה משם לתיאטרון הקומדי פרנסז היוקרתי בפריז. מרקוס מתארת אותה כחלק מ"מסורת ארוכה ומכובדת מאוד, שבה הטכניקה של שחקן גדול אחד הועברה הלאה לשחקן אחר", אבל השחקנים גם חונכו "לייחד את עצמם, להיות שונים".
ברנהרדט הפנימה את השיעורים האלה היטב.
"בהתחלה היא ביצעה קשת רחבה של תפקידים", אומרת מרקוס. "נערות תמימות, דמויות מרושעות, תפקידים ראשיים רומנטיים, תפקידים ראשיים טרגיים", אבל, היא ממשיכה, בהמשך "ברנהרדט החלה להתעקש על תפקידים שנתנו ביטוי ליכולת המשחק שלה יותר מאשר למראה המצודד שלה".
כשברנהרדט הפכה לכוכבת, ב-1880, "היא כבר יכלה לברור את התפקידים שלה", אומרת מרקוס. "אישיות חזקה, פאם פטאל בעלת כוח רצון, מאוד מינית, מלאת תשוקה, נחושה להשיג את מבוקשה, שלפעמים סבלה מכך ולפעמים גרמה סבל איום לאחרים", כמו קליאופטרה.
לדברי מרקוס, גם בשיא תהילתה של ברנהרדט היה "גיוון מסוים" בדמויות שהיא גילמה. במחזה על האימפריה הרומית היא ויתרה על תפקיד של בתולה טהורה לטובת התפקיד של סבתה העיוורת שהורגת אותה בפגיון כדי שלא תצטרך לסבול עינויים.
"הדבר המרשים ביותר הוא השליטה הטכנית המדהימה שלה", אומרת מרקוס. "הבעות הפנים שלה, הקול שלה, כל תנועות הגוף שלה. זה היה יוצא דופן", בעוד שבתקופתה של ברנהרדט "רבים מהשחקנים והשחקניות היו נוקשים למדי". לדברי מרקוס, אנשים שראו אותה על הבמה סיפרו שהם חשו "מהופנטים" מ"הופעותיה המחשמלות והמסעירות".
"הדבר המרשים ביותר הוא השליטה הטכנית המדהימה שלה. הבעות הפנים שלה, הקול שלה, כל תנועות הגוף שלה. זה היה יוצא דופן, בעוד שבתקופתה של ברנהרדט רבים מהשחקנים והשחקניות היו נוקשים למדי"
לדברי מרקוס, קדמו לברנהרדט סלבריטאים שחיו כמה מאות שנים קודם לכן, אבל הסנוניות האלה לא זכו ליתרונות הדמוקרטיה והטכנולוגיה שהפכו את הסלבריטאות לתופעה עולמית.
"האם היו אנשים מפורסמים לפני המאות ה-18 וה-19?", היא שואלת. "בהחלט. ביוון, הם היו אתלטים ומחזאים. בימי הביניים הם היו קדושים".
אבל לפני המצאת הדפוס היו רק שתי דרכים להפוך לסלבריטי, היא אומרת – דברים שעוברים מפה לאוזן או באמצעים מדינתיים.
"יוליוס קיסר, למשל, שלט במדינה, וקבע מה מותר ואסור לאנשים לומר", מרקוס מסבירה. "במקרה הזה, זה לא בא מהציבור, שהוא אחת הצלעות במשולש שהזכרתי. במקרה של הסלבריטאים המודרניים, שלוש הצלעות האלה מתחילות להשתוות זו לזו".
באופן דומה, היא אומרת, הקריירה של ברנהרדט "חפפה לעידן הצילום. היא ניצלה את הצילום כמדיום", מה שהוביל לקיומן של תמונות רבות של הכוכבת, ש"מיליוני אנשים נחשפו אליהם".
אף על פי שסלבריטאים זכו לתשומת לב הולכת וגוברת, לא כולה הייתה חיובית.
חלק מהכיסוי השלילי של ברנהרדט נבע מהתנהגותה הבלתי קונבנציונלית מחוץ לבמה, כגון ביקורת על טיסה בכדור פורח שערכה בשמי פריז. ביקורת שלילית אחרת עסקה במראה שלה, בטענה שהיא רזה מדי, או בכך שהביאה ילד לעולם מבלי להינשא.
היה היבט סקסיסטי לביקורת נגדה, מסבירה מרקוס, יותר בצרפת מולדתה מאשר בשאר העולם: "בדרך כלל, כשאישה שומרת על עצמאותה… הולכת נגד הנורמות של ליידי מתוקה, שקטה, צנועה – במדינת המולדת שלה זה מעורר יותר תגובות שליליות. אם אישה כזאת מטיילת בארצות אחרות, היא נתפסת כאקזוטית, זרה, פחות מאיימת".
היה כלפיה גם לעג אנטישמי.
מרקוס אומרת שב-1880, כשברנהרדט הייתה כוכבת-על, הייתה עליה ניכרת באנטישמיות בצרפת. "החלו להתייחס לכך שאמה יהודיה, שיש לה שורשים יהודיים. קריקטוריסטים הדגישו את השיער המתולתל שלה, את הפרופיל שלה, את האף שלה, הציגו אותה כרודפת בצע, חמדנית, כמי שעסוקה בכסף – סטריאוטיפים אנטישמיים של הימים ההם ושל ימינו אנו".
במאה ה-19, אומרת מרקוס, "לא היו כמעט עכבות בנוגע לשימוש בסטריאוטיפים גזעניים כדי ללעוג לסלבריטאים". לדבריה, היא הייתה מופתעת יותר מהאופן הגזעני שבו ניסו הקריקטוריסטים במאה ה-19 להלעיג את קהל המעריצים של ברנהרדט.
"הם תיארו את המעריצים שלה כפראים", אומרת מרקוס. "כמה קריקטוריסטים צרפתים רצו ללעוג להצלחתה הרבה של ברנהרדט בארצות הברית, אז הם תיארו את מעריציה הנלהבים ביותר כאינדיאנים". לדבריה, בין השורות הם רצו לומר ש"היא לא הייתה אמנית אמיתית, היא זכתה לאהדה רק בקרב פראים – מבט מנמיך על האינדיאנים האמריקאים כפראים".
"הם תיארו את המעריצים שלה כפראים. קריקטוריסטים צרפתים שרצו ללעוג להצלחתה הרבה בארצות הברית, תיארו את מעריציה הנלהבים ביותר כאינדיאנים"
"היה צורך חסר רחמים להמעיט בתהילה שלה", אומרת מרקוס.
בסקירת הסלבריטאות של היום, מרקוס מוצאת קווי דמיון מחרידים ביחס השונה בין כוכבות נשים לכוכבים גברים.
"כשאני שואלת אנשים בעלי דעה שלילית על סלבריטאות, 'מה אתם חושבים כשאתם שומעים את המונח סלבריטי?', עבורם זו אישה צעירה, שבסיס המעריצים העיקרי שלה הוא נשים צעירות, שבדרך כלל מתעניינות בדברים שנחשבים נשיים יותר – בגדים, איפור", מספרת מרקוס. "כשאנשים אומרים, 'יש סלבריטאים שראויים לזה', תמיד מדובר בגברים, שנערצים על ידי גברים אחרים ובדרך כלל גם על ידי נשים. זאת ההטיה המגדרית".
למרות הסקסיזם המתמיד, מרקוס שמחה על כך שמעמדם המפוקפק של סלבריטאים השתנה מאז ימיה של ברנהרדט.
"זו תופעה של עשר או עשרים השנים האחרונות", היא אומרת. "זה קשור במידה רבה בחדירת האינטרנט. לאנשים יש יותר אמצעים להתבטא".
היום יש לסלבריטאים קהילות מעריצים שחוצות גבולות של דת, גזע, מגדר ומיניות. סלבריטאים מקבוצות מוחלשות כמו אפריקאים-אמריקאים, להט"בים ויהודים הצליחו "להגיע לפסגה, לצמרת העושר והמעמד", היא אומרת, ומוסיפה שגם אם זה לא "יביא לחלוקת ההון מחדש או יפתור את חוסר הצדק", זה עשוי להפוך חברי קבוצות מוחלשות ל"בעלי נראות אמיתית. זה יכול להוביל לשינוי".
הספר מתאר גם את זכרה של ברנהרדט לאחר מותה ב-1923. עשרות אלפי מעריצים אבלים השתתפו בתהלוכת הלוויה שלה, ועיתונאים במולדתה תיארו אותה כ"התגלמותה של המחשבה הצרפתית", תחושה שהדהדה 21 שנים לאחר מכן, ב-1944.
במהלך מלחמת העולם השנייה, הנאצים שכבשו את פריז הרסו את פסלה של ברנהרדט והסירו את שמה מהתיאטרון שלה. אבל לאחר השחרור, הפריזאים חגגו את יובל המאה להולדתה של הסלבריטאית בחגיגה שאיש לא זכה לשכמותה, עם תוכניה שציינה: "מפני שפעמים כה רבות ברחבי העולם… שמה של המחשבה הצרפתית היה שרה ברנהרדט, אנו חוגגים הלילה את השם הזה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו