תחשבו רגע על החיים שלנו, יש לנו המון מטרות בהן. רבים מאתנו רוצים להיות אנשי משפחה טובים, לפרנס, להיות חברים טובים לחברינו, להשקיע קצת בזמן פנאי, להצטיין באוניברסיטה אולי בדרך לפרנסה, להיות אנשים מוסריים, אולי לתרום פה ושם.
לא פשוט. הרבה פעמים זה מתנגש. למשל משפחה ופרנסה, פרנסה והצורך להיות מוסריים, לימודים והצורך להתפרנס במקביל וכו' וכו'. תחשבו כמה קלים היו חיינו אילו היינו מתעלמים מכל עקרון בחיים שלנו ומוכווני מטרה אחת בלבד. נניח רק להיות ילדים טובים להורינו. תעיפו הכל הצידה. אין בעיות פרנסה, אין צורך ללמוד, אין צורך להשקיע בחברים או בעצמנו. מאה אחוז השקעה בלהיות ילדים טובים. קשה? די קל, לא?
יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.
לפני כמה ימים צדה את עיני ידיעה על האישה היפנית הזקנה ביותר בעולם, שהלכה לעולמה בגיל 116.
נזכרתי מיד בסבתי שהלכה לעולמה בגיל 101 ובסבי שנפטר בגיל 99, הכול בזכות הגנים האפגנים שלהם ובזכות אורח החיים הפעיל והנכון שניהלו כול חייהם.
דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.
בשעה טובה שלוש חטופות בבית, ונחזיק אצבעות להשלמת העסקה, אבל יש לשים לב לכמה סימנים שלא מבשרים טוב לקראת ההמשך, ודווקא מן הצד הישראלי.
חמאס הצליח לכפות תמונת ניצחון – הוא הראה כיצד מחבלי הנוח'בה בלב עזה, בכיכר א-סראיא, סמל השלטון ברצועה, מגוננים על שלוש המשוחררות מפני האספסוף. והשאלה היא אם פניו של חמאס לסבב המלחמה הבא, או לסימון טריטוריה מול הרשות הפלסטינית ומול מדינות ערב. סימון שחמאס לבדו, הוא הכתובת לשיקום עזה ביום שאחרי.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
כבר נותנים לזה שמות – ברית המצורעות, ציר הרשע החדש ועוד. השמות לא חשובים. העובדה – שיתוף הפעולה המתהדק בין מוסקבה לטהראן הוא איום ענק על העולם, לא פחות. איום ענק.
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ומקבילו האיראני, מסעוד פזשכיאן, חתמו ביום שישי על הסכם שותפות אסטרטגי מקיף במוסקבה. כך לפי איראן אינטרנשיונל, האתר המופעל מלונדון על ידי האופוזיציה למשטר בטהראן.
אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הכול נכון, אך חסר בטקסט הזה הפיל הענק שבחדר:
בנימין נתניהו יושב על כסאו מכוחן של בחירות דמוקרטיות, שבהן הטילו לקלפי מיליוני בוחרים פתק שעליו כתוב, "הליכוד בראשות בנימין נתניהו". הציבור בארץ בחר בו, ולאחרונה בחר בממשלה הנוכחית, חד וחלק. לא נשמעה טענה על כשרות הבחירות, מה גם שהן יחסיות, הווה אומר – משקפות את דעת הבוחרים (בניכוי הקולות שאבדו עקב אחוז החסימה). הממשלה הנוכחית – זה מה שהציבור רצה, וזה מה שקיבל.
כל מה שבא עלינו מאז בחירתו הראשונה של נתניהו לשלטון ועד היום – הוא תוצאה של בחירת הציבור. התהום שאליה הידרדרה המדינה הייתה כתובה על הקיר בשנים האחרונות. איש לא שיער שתהיה כה עמוקה ונוראה, אך כתובת אימים כבר התנוססה על הקיר. ועדיין – רבים רבים הטילו אותו פתק לקלפי.
כל מה שבא לאחר מכן – בדין בא. החל מההפיכה המשפטית וכלה במלחמה הנוכחית.