צפייה בפרק האחרון של "הנערים" מטרידה בהיבט אחד שאולי לא דובר מספיק – משפחות הנערים הרוצחים.

הסביבה החברתית. התמיכה, הביחד, השתיקה, הניסיון להקטין את המעשה, למצוא לו צידוקים הלכתיים או התנהגותיים, להאשים את הרוצחים בצד הפלשתיני, להכליל נגד כל מי שמזוהה כפלשתיני – גם אם אינו מחבל אלא רק נער חף מפשע, וההסתה הקשה.

משפחות הנערים הרוצחים הן המראה, שחלק נכבד בחברה הישראלית צריך להבין שדמותו משתקפת בה.

התנהגותן מטרידה ומהפכת קרביים, גם כי הביחד הזה גובר על 'לא תרצח', ובימינו הביחד הזה גובר על 'לא תגנוב' ועוד ערכים רבים אחרים.

משפחות הנערים, שלא מסוגלות להקיא מתוכן את העשב המורעל שצמח אצלן ולעשות חשבון נפש כיצד צמח, מי חינך, מי השגיח, מי שטף את מוחם, מי טרף את נפשם, מי השחית וטמטם עד שגרם להם לבצע את הנורא מכל

משפחות הנערים, שלא מסוגלות להקיא מתוכן את העשב המורעל שצמח אצלן ולעשות חשבון נפש כיצד הוא צמח אצלן, מי חינך, מי השגיח, מי שטף את מוחם, מי טרף את נפשם, מי השחית וטמטם עד שגרם להם לבצע את הנורא מכל.

בקרוב נציין את יום השנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. גם אז התלכדה המשפחה הגרעינית סביב הרוצח ואחיו שנשפט איתו. גם אז התלכדה החברה הדתית לאומית נגד כל ניסיון להאשים אותה בהכללה, או לייחס לדברי הרבנים על 'דין רודף' קשר כלשהו לרוצח. גם אז ניסו לגמד את השפעת ההסתה בכיכר ציון וברחובות נגד המהלך שהוביל רבין ונגדו אישית.

גם אז אחדות ישראל ו'חשבון נפש' נישאו בפי כל, בניסיון להרגיע את החברה הישראלית. הרי אנחנו לא כאלה…לא רוצחים…לא מובילים למלחמת אחים, וכן הלאה התחמקויות מפותלות מהאמת המרה.

יהודים רוצחים יהודים. יהודים רוצחים ערבים. פושעים אידאולוגים הלכתיים יש גם ביננו. מהאמת המרה הזו נמלטות משפחות הנערים הרוצחים. נמלטת החברה הדתית לאומית. נמלטים מנהיגיה הפוליטיים והרבניים

יהודים רוצחים יהודים. כן. יהודים רוצחים ערבים. כן. פושעים אידאולוגים הלכתיים קיצוניים יש גם ביננו. הם מובילים את כולנו לאסון, לחורבן, למלחמת אזרחים, לנקמות ולמלחמה אין סופית.

מהאמת המרה הזו נמלטות משפחות הנערים הרוצחים. נמלטת החברה הדתית לאומית והימנית. נמלטים מנהיגיה הפוליטיים והרבניים.

אבל האמת לא שוכבת בקבר. הוא בוערת מול עיננו יומיום ורק תוצאותיה ממשיכות לגבות מחיר עד שנכיר בה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

חזרנו לסבב לחימה נוסף בעזה. אלי-ה כהן ואמילי דמארי, שרק חזרו בעסקה, הכריזו שהשיבה ללחימה בעזה היא "גזר דין מוות לחטופים". דורון שטיינברכר, שאך חזרה בעסקה, נאמה בכיכר החטופים ואמרה: "יש בי כעס על מי שחושב שזה בסדר לחזור ללחימה. לא הקשבתם לנו?"

ירדן ביבס אמר: "הלחץ הצבאי מסכן חטופים, אני פוחד פחד מוות על החברים שלי". גם סשה טרופנוב, קית' סיגל ויאיר הורן, ששבו מן השבי, קוראים להפסקת אש מיידית ולחזרה מיידית למשא ומתן.

מאיה בנבנישתי היא מורה ומחנכת בבית הספר הדו לשוני ע"ש מקס ריין, המכונה "יד ביד" – בית ספר שחרט על דגלו דו-קיום בין ערבים ויהודים בישראל. בעלת תואר בספרות כללית והשוואתית מאוניברסיטת תל אביב. פעילה חברתית בשדות הפמיניזם, החינוך המיני, זכויות הנשים, זכויות הפליטים וזכויות האדם. ספרה, "הספר על אמיל", ראה אור לאחרונה בהוצאת "פטל".

יום השנה להסכם השלום הישראלי-מצרי, שחל השבוע (26.3), תפס את מערכת היחסים בין שתי המדינות במצב לא מעודד במיוחד. 46 שנים חלפו מאז החתימה על ההסכם במדשאה של הבית הלבן, ומדובר לכל הדעות בשלום יציב ואסטרטגי בעל חשיבות עצומה. וזאת למרות היעדרה של חמימות רבה בטמפרטורת היחסים בין שני העמים, או מה שמכונה "שלום קר".

מלחמת "חרבות ברזל", וההתפתחויות הדרמטיות באזור ובזירה הבינלאומית, אינם מיטיבים עם מצרים. זו מתמודדת עם שורה ארוכה מאוד של אתגרים, שמצטברים להרבה סימני שאלה ביחס לטווח הזמן המתקדם.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/