אנו מרחיקים מבט אל מעבר לאופק ובוחנים יחדיו את עתיד 2 העמים. אנו עושים זאת כשברקע שלנו, של כל אחד מאיתנו, עשרות שנים בפעילות של שיתוף פעולה ישראלי פלסטיני.

אנו טוענים שדווקא עכשיו צריך לדבר על פיוס היסטורי.
הלב ממאן לקבל זאת. השכל דוחה את הלב.
האם נצליח להרחיק ראות הפעם?

פלסטינים וישראלים מדממים קשות. אצל שנינו הדם רותח. המלים אבדו. האם נצליח להתעלות הפעם?

אנו טוענים שדווקא עכשיו צריך לדבר על פיוס היסטורי. האם נצליח להרחיק ראות הפעם? פלסטינים וישראלים מדממים קשות. אצל שנינו הדם רותח. המלים אבדו. האם נצליח להתעלות הפעם?

ברור לנו שאין פתרון צבאי לסכסוך. נפל דבר במקומותינו. יותר ויותר מהקיצוניים בשני העמים מטמיעים את העובדה שחלומות החיסול או הכרעה חד-צדדית בכוח של הסכסוך הם חלום שעבר זמנו.

הקמת מדינה פלסטינית יכולה להיות תחילתו של פתרון. סידורי ביטחון מורכבים שיסירו כל איום אחת ולתמיד על ישראל מתחייבים מן ההסכם ויתלוו אליו.

כל פתרון חייב לספק את ההגדרה העצמית הלאומית של העם הפלסטיני ואת כמיהתו רבת השנים לעצמאות. הקמת מדינה פלסטינית לכשעצמה אין בה די. תהליך ארוך של הפיכתה לבת-קיימא הוא הכרחי.

בכל העולם נפתרו סכסוכים קשיחים, ממושכים ועקובים מדם. אין סיבה לשכנע את עצמנו שרק הסכסוך שלנו הוא בלתי פתיר. תחושת אין-המוצא אינה במקומה. אין לנו זכות לוותר על התקווה.

עת הריפוי הגיעה. אנו קוראים לישראלים ופלסטינים כאחד לגייס את כל תעצומות הנפש, להתגבר על פחדים, שנאות ורגשות נקם, ולהחליט שאנו מסוגלים להרחיק ראות ולבנות עתיד משותף. לא קל הדבר. אנחנו לא תמימים. בתוך עמינו אנו יושבים.

עת הריפוי הגיעה. אנו קוראים לישראלים ופלסטינים כאחד לגייס את כל תעצומות הנפש, להתגבר על פחדים, שנאות ורגשות נקם, ולהחליט שאנו מסוגלים להרחיק ראות ולבנות עתיד משותף

הצד השני בסכסוך תמיד נתפס כ"חיה דו רגלית", "מפלצת" חסרת תקדים. הצדק המוחלט תמיד היה ב"צד שלנו".

ובכן הקונפליקט שלנו איננו ייחודי, עד כמה שהדבר מפתיע. הוא אינו שונה במהותו מסכסוכים רבים אחרים, בהם בסופו של דבר הושג הפיוס. גם בסכסוך גרמניה וצרפת, טורקיה ויוון, הודו ופקיסטן, הקתולים והפרוטסטנטים בצפון אירלנד ואחרים – ראו ביריב מפלצת שאין כמוה ושאין לדבר עימה.

אני, אמיר, רואה במדינה פלסטינית דבר מפחיד למדי. אלא שהמשך הסטטוס קוו מפחיד אותי אף יותר. אחרי שהשתתפתי בעשרות מפגשים עם אנשי הרשות הפלסטינית בעזה, ברמאללה ובירושלים, בתפקידי כיו"ר האגף ליחסים בין לאומיים במשרד הכלכלה ואח"כ במשרד ראש הממשלה (בממשלת רבין) – אני יודע לומר שאנשים העסוקים בהתלהבות בבניית מדינתם – הדבר האחרון שעולה בדעתם הוא טרור. אני רואה היום בהקמת מדינה פלסטינית הזדמנות לשני הצדדים. אני מכיר ומכבד את הכמיהה רבת השנים לכבוד לאומי של הפלסטינים כמדינה בין העמים.

אני חאלד, אחרי שאני ומשפחתי היינו 3 פעמים פליטים, והייתי מנכ"ל פורום המשפחות השכולות, מבין את צרכי הביטחון של ישראל. אני יודע לומר כיום שהחשש הישראלי מובן לי היטב ושהוא חייב לקבל מענה. אני מצפה, באותה המידה, לגילוי הבנה ישראלי לציפייה הנמשכת עשרות שנים שלנו להגדרה עצמית פלסטינית, לצדק ולכבוד לאומי. כמיהה שאין טבעית ממנה.

הצד השני בסכסוך תמיד נתפס כ"חיה דו רגלית", "מפלצת" חסרת תקדים. הצדק המוחלט תמיד היה ב"צד שלנו". ובכן הקונפליקט שלנו איננו ייחודי, עד כמה שהדבר מפתיע

האם יש ביטחון שנצליח? ודאי שלא. אין ביטחון מלא. עם זאת, אפשרי בהחלט שמהמאמץ המשותף יבשיל תהליך נכון וראוי, הנותן מענה לתקוות שני הצדדים. בכך הוא יוציאנו ממעגל הקסמים האלים.

ביטחון יש רק בדבר אחד – אם נמשיך לדשדש ביחד באותה הביצה – יוביל הדבר לפיצוץ ולמלחמה נוספת שסיכוניה הולכים ומתרבים. רק אם נילחם על השלום יחדיו, ייווצר הסיכוי.

כל פתרון יהיה מחויב בשלבים. כל שלב מתנה תנאי לפני ההתקדמות לשלב הבא, במתן תשובות משכנעות לביטחון ישראל מאז השלב הקודם, ולשאיפות הלאומיות של הפלסטינים.

מדינה פלסטינית תקום בכל מקרה. אין תהליך טבעי מכך. למעשה, כבר יש מדינות רבות שהכריזו על הכרתן בה. האם לא יהיה חכם לעשות זאת בהבנה הדדית לתועלת שני הצדדים?

בצפון אירלנד חתמו על הסכם שלום ב-1998. אותו הסכם היה מונח על השולחן כבר ב-1972. כל צד מודה שבמשך 26 שנה מיותרות נהרגו רבים לחינם, עד שהגיעו למסקנה שהמלחמה הכי טובה היא המלחמה שהצליחו למנוע. האם נגזר עלינו לחזור על זוועת שנות המלחמה המיותרות?

פלסטינים וישראלים לא הולכים לשום מקום. בשני הצדדים היו חולמי חלומות בדבר היעלמותו של הצד השני. אנחנו נידונים לחיות בשכנות בארץ המדממת הזאת. האם אנו "בני אברהם" נצליח ללמוד סוף סוף כיצד לחיות ביחד? לחיות בכבוד זה לצד זה לא הצלחנו עדיין ללמוד.

בצפון אירלנד חתמו על הסכם שלום ב-1998. אותו הסכם היה מונח על השולחן כבר ב-1972. כל צד מודה שבמשך 26 שנה מיותרות נהרגו רבים לחינם, עד שהגיעו למסקנה שהמלחמה הכי טובה היא זו שהצליחו למנוע

חשבון הנפש של עתידנו המשותף מוביל לכך שחינוך לשלום חייב להיות ציר מרכזי בכל הסכם עתידי. הוא לא היה קיים בהסכם קמפ דיוויד בין ישראל למצרים, הוא אינו קיים בפועל בהסכם אוסלו, ולא בזה של ישראל עם ירדן. אין פלא שהשלום הוא קר ככפור.

בשנת 2024 חינוך לשלום חייב להיות לראשונה מרכזי בהסכם בין ישראל והרשות הפלסטינית המחודשת. שינוי תכני הלימוד עפ"י המהפכה החינוכית שנעשתה באמירויות, למשל, חייבת להיות המודל. מחויבות נמרצת ויוזמת של הממשלות לפעילויות "עם לעם" בכל דרגי השטח היא הכרחית. הדבר חייב גם לכלול שינוי מרחיק לכת בהתבטאויות מנהיגים ואימוץ לשון מקרבת.

הטבח האכזר של אנשי חמאס הוא פרי הבאושים של שטיפת מוח שיטתית ורבת שנים. הדבר יכול לפעול גם בכיוון ההפוך דרך חינוך לדו קיום.

ראינו מקרוב כיצד מאז הסכם אוסלו מאות אלפי ישראלים ופלסטינים השתתפו בפעילות גישור ופיוס בה עסקו כל צד בחלומות, בתקוות, בפחדים האחד של השני. לימוד הדדי של נרטיבים הופך את ה"אויב" לבן אנוש בדיוק כמונו.

חינוך לשלום חייב להיות מרכזי בהסכם בין ישראל והרשות הפלסטינית המחודשת. הטבח האכזר של אנשי חמאס הוא פרי הבאושים של שטיפת מוח שיטתית. הדבר יכול לפעול גם בכיוון ההפוך, דרך חינוך לדו קיום

לימוד כזה יכול ליצור מציאות תודעתית חדשה. איננו תמימים לחשוב שהיא לכשעצמה תביא את השלום. היא יכולה לשמש כוח חלוץ, המספק גיבוי ציבורי הכרחי למנהיגים נועזים, שיעשו מעשה פורץ דרך היסטורי וייחשפו להתנגדות הקיצוניים בשני הצדדים. היא תוכל גם להתמודד בהצלחה עם קולו הרם תמיד של המיעוט הקיצוני בשני המחנות, לגבור עליו, ולהפכו לשולי.

ההיסטוריה לא תסלח לנו אם נחמיץ הזדמנות היסטורית בלתי חוזרת. גם לא נכדינו.

אמיר תדמור הוא יושב ראש בית המדרש היהודי מוסלמי המזרח תיכוני של רבנים ושייחים "תנועת הנורמליזציה". היה בעבר דוברו של יצחק רבין. בתפקידיו במשרד הכלכלה ומשרד ראש הממשלה (בממשלת רבין) ריכז טיפול בפרויקטים של שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית וירדן. במשך כעשרים שנה היה היו"ר המייסד של עמותת "בני אברהם" לחינוך שלום יהודי-ערבי. כיום יו"ר שותף בית המדרש היהודי מוסלמי שרשים.

חאלד אבו עוואד הוא מנהיג פלסטיני מוביל בתחום חינוך, שלום, סובלנות ואי אלימות וחתן פרסי אונסק"ו בנושא. היה מנהל שותף פורום המשפחות השכולות. כיום מנהל שותף ארגון שרשים ויו"ר שותף בבית המדרש היהודי-מוסלמי שרשים.