הסוגיה מורכבת, קשה לחרוץ דעה פסקנית: האם ראוי לשלם כל מחיר עבור מימוש המטרה הקדושה של החזרת החטופים? ומה הקווים האדומים שעל נציגי ישראל להציב במשא ומתן הנפתל על עסקה להחזרתם?

אינני מהכול יודעים, לפחות בעיני עצמם. אין לי ידע מספיק, אסטרטגי ופוליטי, שנדרש כדי לגבש עמדה ברורה. אבל תופעה אחת הנלווית למחלוקת הסוערת סביב החזרת החטופים מקוממת אותי במיוחד. מדובר במתקפה על הדבקים העיקשים במאבק להחזרת החטופים.

אין לי ידע מספיק, אסטרטגי ופוליטי, כדי לגבש עמדה ברורה, אבל תופעה אחת הנלווית למחלוקת הסוערת סביב החזרת החטופים מקוממת אותי במיוחד: המתקפה על הדבקים העיקשים במאבק להחזרת החטופים

הדבקים במאבק להחזרת החטופים מוצגים על ידי מתנגדיהם ומחרפיהם כרואים את המיקרו בלבד וכמתעלמים מהמקרו. כלומר מתייחסים אך ורק אל הטרגדיה האיומה של החטופים ובני משפחותיהם ולא לאינטרסים של עם ישראל כולו. לנזק העתידי הביטחוני, המדיני, שעסקה להחזרת החטופים עוד תגרום לטענתם לכולנו.

התפיסה אשר לפיה קיים ניגוד אינטרסים בין המיקרו למקרו כל כך מקוממת, ממש מרתיחה את הדם. כי לפיה הפקרת החטופים אכן פוגעת קשות בחטופים ובמשפחותיהם אבל לא בנו-כולנו, בעם ישראל כולו.

ואותה תפיסה מעוותת מערערת כליל את האתוס הלאומי של סולידריות וערבות הדדית. את קוד ההתנהגות הישראלי שבבסיסו קדושת חיי אדם, את ההכרה בזכותו של כל אזרח לקבל הגנה וביטחון. "תדע כל אם עבריה כי הפקידה את בניה בידי מפקדים הראויים לכך", קבע ב-1963 דוד בן-גוריון, ראש ממשלתנו הראשון.

הלוא עם ישראל לא יוכל להתנער מהחרפה שתדבק בו לאורך דורות אם הפקרת החטופים תוסיף ותתמשך. אם יהיו לנו חלילה עוד עשרות רון ארדים שגורלם לא נודע. ואז כביטויו של נתן אלתרמן: "לאן נוליך את החרפה?".

התפיסה של ניגוד עניינים בין המיקרו למקרו היא כנראה הגורם העיקרי להשתלחויות עוינות, נבזיות, בבני משפחות של חטופים. באנשים שמסרבים להרפות מהמאבק העיקש להחזרתם של הורים ובנים, סבים ונכדים, בני זוג, אחיות ואחים וכן גם קרובי משפחה נוספים.

התפיסה שלפיה קיים ניגוד אינטרסים בין המיקרו למקרו כל כך מקוממת, ממש מרתיחה את הדם, כי לפיה הפקרת החטופים אכן פוגעת קשות בחטופים ובמשפחותיהם אבל לא בנו-כולנו, בעם ישראל כולו

הנה לקט מקרי למדי של טוקבקים עוינים. כותביהם משקפים את העמדה אשר לפיה בין המיקרו למקרו מתקיים ניגוד עניינים:

"עסקה לשחרור החטופים פירושה פגיעה אנושה במדינת ישראל ובאזרחיה. חסידי העסקה תובעים למעשה הקרבה של כלל האזרחים למען החטופים".

"אף בן אדם נורמלי לא רוצה עסקה גרועה על סטרואידים. למדנו לקח מעסקת שליט. אסור לנו לחשוב על הכאן והעכשיו בלי לחשוב מה יהיה מחר".

"אסור לשחרר את החטופים באמצעות כניעה שתזמין הישנות של אסון ה-7 באוקטובר".

והנה הטוקבק הכי ישיר ובוטה שמצאתי ברשת:

"טובת המדינה במלחמה נגד החמאס עד לניצחון המוחלט מצדיקה את מחיר ההפקרה ואת מות החטופים".

*  *  *

ובקוטב השני – התבטאויות מנוגדות שפורסמו במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות". 22 עיתונאים כותבי טורים קבועים בעיתון בחרו במילת המחץ המאפיינת לדעתם את השנה היוצאת – את שנת 2024 הקשה והמרה. בחירותיהם ודבריהם מוכיחים שהפקרת החטופים אכן פוגעת קשות בכולנו.

והנה הטוקבק הכי ישיר ובוטה שמצאתי ברשת: "טובת המדינה במלחמה נגד החמאס עד לניצחון המוחלט מצדיקה את מחיר ההפקרה ואת מות החטופים"

הנה כמה מהמילים שנבחרו וקטעים מהנימוקים לבחירתן:

את מצעד הבוחרים במילות המחץ פתח נחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות". הוא בחר במילה "בחירה". להלן קטע מההסבר לבחירתו:

"ב-7 לאוקטובר איבדנו את חופש הבחירה. זה לא היה הדבר היקר ביותר שאיבדנו באותו יום. אבל היעדרו מלווה אותנו מאז כצל. 100 החטופים שנותרו בעזה הם דוגמא מוחשית, זועקת, לחופש הבחירה שאבד. אבל הם אינם יחידים".

דנה ספקטור בחרה במילה "התפכחות". היא נאלצה, כדבריה, להתפכח במהלך השנה היוצאת מאמונתה ש"העם הזה נפלא, שלמדנו את הלקח ואנחנו נקים פה ישראל חדשה וטובה יותר". דנה ספקטור נזכרה ברגע השיא של ההתפכחות. אותו רגע הגיע כאשר היא ראתה:

"יותר ויותר אנשים לא מתביישים לקלל במילים הכי מרושעות את משפחות החטופים. ולחלקם גם לא הייתה בעיה לתקוף אותם פיזית. זה שבר לי לא רק את האמונה שאנחנו נצליח לקום מהשבעה הכי גדולה וכואבת בעולם, אלא גם את החלק החשוב הזה בלב שלי שתמיד האמין שאנשים הם טובים במהותם".

עינב שיף שבחר במילה "לנרמל" וכתב:

"בשנת 2024 נרמלנו את החטא הנורא מכולם – הפקרת החטופים והחטופות".

ורז שכניק בחר ב"חטופים" כבמילת המחץ. הוא תקף ישירות את תפיסת המיקרו – כניגוד של המקרו. כך כתב:

"לפעמים מילה אחת שווה מאה נפשות, עולמות, חלומות. אחיותינו ואחינו באופן בלתי נתפס עדיין בגיהינום, בידי מפלצות אופל שהשטן לא יכול היה לברוא, כי הוא נראה עדין מדי…איך יתכן שיש בינינו מי שלא מרגישים שהחטופים הם חלק מהמשפחה שלהם? איך יתכן שאנחנו צריכים לקרוא לזה 'מאבק החטופים'? של מי המאבק הזה בכלל? הלוא זאת סוגיה שאמורה להיות המראה של אחדותנו. איך מישהו מעז לקלל את המשפחות, להעליב את עינב צנגגאוקר, להשליך תפוחים על אלי אלבג?"

אני, כאמור, לא מתיימרת לקבוע מסמרות בנוגע לתנאים להחזרת החטופים, כי אינני נמנית על הכל יודעים שדעותיהם תמיד נחרצות. אני נוטה להסתמך על חוות דעת של בכירי צבא ושל אנשי אקדמיה שנראות לי אמינות ואינטליגנטיות. לפיהן במלחמה נגד חמאס, כמו ברוב המלחמות העכשוויות נגד טרוריסטים, לא יתכן ניצחון מוחלט. גם משום שבמלחמות הללו אין חייץ שמבדיל בבירור בין החזית לעורף האזרחי. הצהרותיו של בנימין נתניהו בנוסח "נילחם עד הסוף", נשמעות גם באוזני הזויות ומגלומניות. אשליית "הניצחון המוחלט" כתנאי לעסקת חטופים, נראית גם לי מסוכנת מאוד.

אני נוטה להסתמך על חוות דעת של בכירי צבא ושל אנשי אקדמיה שנראות לי אמינות ואינטליגנטיות. לפיהן במלחמה נגד חמאס, כמו ברוב המלחמות העכשוויות נגד טרוריסטים, לא יתכן ניצחון מוחלט

או בלשונו של רוגל אלפר מ"הארץ":

"השאיפה ל'ניצחון המוחלט' היא כגרסה חילונית של ימות המשיח. ולפי הגרסה הזאת 'המלחמה חייבת להמשיך לזרום…דיפלומטיה היא מוות. כול הפסקה בלחימה היא זמנית, טקטית וערמומית".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.