"האישה הבדואית היא כמו דבורה", אומרת נג'לא סולימאני, עובדת סוציאלית מהיישוב הבדואי זרזיר שבגליל, "כל היום מסתובבת־מסתובבת, עובדת, מנקה, ובסוף היום נרדמת חצי מתה. ואז אומרים לה, 'מה עשית, איפה הייצור שלך?' כמו הדבורה שכל חייה מייצרת חצי כפית דבש".
סולימאני היא אחת מגלריה של נשים מרשימות שמופיעות בסרט "Bees for peace", שסיים לאחרונה את הכנתו הבמאי והמפיק רן לוי־יממורי, המתמחה בסרטי תעודה בנושאי טבע וסביבה.
הסרט, כמו המיזם שהוא מתעד, מהווה בימים אלה אמירה הגובלת בחתרנות. על רקע אווירת הטירלול והקיטוב, "נשות הדבש" – נשים ערביות ויהודיות שלומדות ביחד ומשתפות פעולה בטיפוח כוורות ובייצור דבש בדרכים טבעיות – הן אירוע כמעט פלאי.
הסרט, כמו המיזם שהוא מתעד, מהווה בימים אלה אמירה הגובלת בחתרנות. על רקע אווירת הטירלול והקיטוב, "נשות הדבש" הן אירוע כמעט פלאי
גם הקרנת הבכורה החגיגית של הסרט, שהתקיימה לפני שבועיים בדיזנגוף סנטר, הייתה לא שגרתית. במבואה של אולם מספר אחד של קולנוע לב נערמו על השולחנות מטעמים דו־לאומיים, שהמשתתפות בסרט הכינו בעצמן.
דן פילץ, המנכ"ל ואחד הבעלים של דיזנגוף סנטר, הסתובב בהתרגשות בין האורחים. אין כנראה עוד הרבה קניונים שעל הגג שלהם יש כוורות ושהם מעורבים עמוקות במיזם דבש חברתי־אקולוגי. בחלל האולם נשבה רוח אופטימית, ורק כמה ימים מאוחר יותר סיפר היוצר לוי־יממורי לזמן ישראל כי חשש שיהיה מי שינסה לטרפד את האירוע.
אתה לא מגזים? בכל זאת, לא מדובר בהפגנה נגד המלחמה.
"גם אני חשבתי שאני מגזים עד שכמה בתי ספר הודיעו לי שהם מפסיקים לקנות ספרי אקולוגיה לילדים שכתבתי, כי לצד הטקסט בעברית יש טקסט בערבית ויש משפחות שלא מוכנות להכניס ערבית הביתה".
כמו כל דבר שקשור כיום בדבורים בישראל, גם המיזם הזה התחיל ביוסי אוד. לכנות אותו "מר דבורים הישראלי" זו לשון המעטה: אוד, שהקים את "מגן דבורים אדום" – ארגון מתנדבים המציל כ־3,000 נחילי דבורים בשנה – מופיע גם בתחילת הסרט.
מה שהתחיל, כיאה לתחביב, בסקרנות ותשוקה, הפך אצל אוד להשקפת עולם ושליחות. במקום ללמוד על הדבורים, הוא לומד מהן
אוד משחזר את הרגע שבו נחיל של אלפי דבורים קפץ לבקר את גינת ביתו במושב, אירוע שגרם לו להתאהב בדבורים ולנטוש קריירת ניהול עשירה. "תמיד שואלים איך הגעתי לדבורים", אומר אוד, "אבל האמת היא שהן הגיעו אליי".
מה שהתחיל, כיאה לתחביב, בסקרנות ותשוקה, הפך אצל אוד להשקפת עולם ושליחות. במקום ללמוד על הדבורים, הוא לומד מהן: ההרמוניה המוחלטת שהן מקיימות בינן לבין עצמן ובינן לבין העולם, הוא אומר, הרמוניה שמתחילה בכך שרבבות פועלות עמלות בכוורת בתיאום מושלם, היא הדרך שבה גם בני האדם היו צריכים לפעול.
"התוצאה של ההרמוניה הזו היא שפע", אומר אוד, "תוצרים שכולם בריאות ורפואה. אם היינו יודעים לחקות את זה המציאות סביבנו הייתה נראית אחרת לגמרי".
נשות "דבורים לשלום" עוברות קורס שברגע הסיום המרגש שלו הן מקבלות כוורת או שתיים הביתה. כמה מהן מספרות בסרט איך הכוורת הופכת לאטרקציה משפחתית ושכונתית שמציבה את האישה והדבורה במרכז. לפתע האישה היא הגיבורה של הבית.
"כל החיים הראש שלי מזמזם בלי הפסקה", סיפרה אחת מנשות הדבש בערב ההקרנה, "רק כשאני מסתכלת על הזמזום של הדבורים הראש שלי נרגע"
אחרות מספרות איך נשאבו לתוך הקסם של עולם הדבורים והדבש, קסם שמוסיף צבע ועניין לשגרה יום־יומית אפורה. ויש כאלה שעבורן לכוורת יש ערך מדיטטיבי: "כל החיים הראש שלי מזמזם בלי הפסקה", סיפרה אחת מנשות הדבש בערב ההקרנה, "רק כשאני מסתכלת על הזמזום של הדבורים הראש שלי נרגע".
ואפה טיארה, מרכזת תוכנית נשים בארגון העובדים "מען", מסבירה שזו דרך מצוינת לצמצם את אבטלת הנשים בחברה הערבית. אישה שעוברת הכשרה לטיפול בכוורת וייצור דבש יכולה להגדיל את הכנסות משק הבית ולקחת חלק במיזמי תיירות אזוריים, כמו למשל הנשים שמתגוררות ביישובים הסמוכים לנחל ציפורי שבגליל.
עבור מישל אן, רפלקסולוגית מחריש, הדבורים הן אמצעי להתחבר לטבע הסובב את העיר; פטמה חסן יסין, ציירת מאום אל־פחם, רואה בעיסוק בדבורים עוד אמצעי הבעה; ועבור אפרת גבאי מנהלל זו דרך להתמודד עם פחדים – מעולם לא דמיינה שתעז להקיף את עצמה בדבורים מרצונה החופשי.
כל הנשים הללו עברו קורס גידול דבורים בשיטה ביו־דינמית. הנחת המוצא של אוד ושות' היא שתעשיית הדבש היא נצלנית בדיוק כמו שאר תעשיות המזון, ומקדשת את הרווח הכספי על פני רווחת הדבורים ועל פני הדאגה לסביבה.
בכוורת ביו־דינמית אין חומרי הדברה, אין אנטיביוטיקה, לא מלעיטים את הדבורים במי סוכר, לא עושים שום מניפולציה שתגדיל את כמויות הדבש שהן מייצרות
בכוורת ביו־דינמית אין חומרי הדברה, אין אנטיביוטיקה, לא מלעיטים את הדבורים במי סוכר, לא עושים שום מניפולציה שתגדיל את כמויות הדבש שהן מייצרות. הדבש הוא תוצר לוואי מבורך אבל לא המטרה.
בשורה התחתונה, אומר אוד, הגידול הביו־דינמי הוא התשובה להיעלמות הדבורים, שמהווה סכנה גלובאלית לחקלאות ולמעשה לקיום האנושי. רשת של דבוראיות ביתיות, שכבר פרוסה ביישובים רבים מהגליל העליון ועד הנגב, יכולה להיות כיפת הברזל של הדבורים בישראל.
סיפוריהן של הנשים לא פוסחים גם על הפרטים הקטנים, המחויכים, כמו החשש להיעקץ. יש כאלה שנעקצו פה ושם, לפעמים הן מעלות בקבוצות הווטסאפ המשותפות תמונה של פנים נפוחים, אבל הרוב כבר איבדו את הפחד ומטפלות בכוורות בידיים חשופות. את החרדות הן משאירות לגברים.
בין הבעלים יש כאלה שמסרבים להתקרב לכוורת, אחרים מנסים לשכנע את האישה לחפש תחביב קונבנציונלי יותר.
אולם, מעל הכול מרחפת, איך לא, המלחמה, ואיתה השאלה האם הדבש יצליח לגשר על הפערים, החששות והדעות הקדומות. מישל אן מחריש נזכרת איך בשבועות הראשונים של המלחמה היא הייתה היהודייה היחידה בקורס בין מוסלמיות, ובכל זאת זכתה לקבלת פנים חמימה ומהר מאוד הרגישה בבית.
בזו אחר זו, יהודייה אחרי ערבייה, הנשים מספרות על הדבש והעיסוק בו כגורם מחבר, פותח לבבות. "הדביקות הזו מייצרת קרבה"
נשים שפונו מקיבוץ אדמית שבגבול הצפון ומהכפר הסמוך והמופגז ערב אל־עראמשה סיפרו על הקושי לנטוש את הכוורות תחת אש. בסצנת הסיום של הסרט מתועדת החזרה הביתה לאדמית, שם מתגלה הנחיל כשהוא חי, בועט ומזמזם.
בזו אחר זו, יהודייה אחרי ערבייה, הנשים מספרות על הדבש והעיסוק בו כגורם מחבר, מקרב, פותח לבבות. "הדביקות הזו מייצרת קרבה", סיכמו סדנה שבה הידיים של כולן היו רוב הזמן טבולות בדבש.
בסיום הקרנת הבכורה עלו על הבמה נשות דבש מכל קצווי הארץ. הן העניקו ללוי־יממורי תשורה – צנצנת דבש, כמובן – לאות תודה על הקול והפנים שהוא והמצלמה העניקו להן.
הבמאי הנרגש הניף את הדבש כאילו זכה זה עתה באוסקר. באוויר עדיין ריחף המשפט שאמר בסרט שייח' חאלד עיסא עכאווי, האימאם של המסגד בכפר שייח' דנון שבגליל המערבי, שבתו חזרה לגור איתו אחרי שהתגרשה ומצאה נחמה בטיפוח כוורת. "רואים את החיוך שלה עם הדבש", הוא אמר למצלמה, "לכולנו נמאס מהמלחמות, כולנו מחפשים את השלום, אבל הוא לא יבוא מעצמו. צריך ללמוד איך לייצר אותו, איך לבנות אותו. כמו דבש".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו