כ־800 אלף טון פסולת בנייה – זו המתנה שהטילים האיראניים הותירו למדינת ישראל בתום מערכה של 12 ימים. מדובר בעשרות בניינים שהיו בית לאלפי ישראלים ועכשיו הם גל הריסות הממתין לפינוי. במשרד להגנת הסביבה מדגישים שמדובר בהערכה ראשונית של המשקל. המספרים הסופיים, שעלולים להיות גבוהים יותר, תלויים בהחלטות לגבי בניינים שאולי ייהרסו בהמשך.
כך או כך, מדובר בנתון מדהים: סך פסולת הבנייה במדינת ישראל עומד מדי שנה על כשבעה מיליון טון; בתוך שבוע וחצי הטילים גרמו להרס בהיקף של 10%–15% מהכמות השנתית.
השאלה היא מה ייעשה עם שברי הבניינים. פסולת בנייה היא המחשה מובהקת לביטוי הרווח – מטרד או משאב. בניין שמתפרק לרסיסים משאיר כמות עצומה של פריטים וחומרי גלם שאפשר לעשות בהם שימוש מועיל: רהיטים וחפצים ביתיים, מכשירים אלקטרוניים, מתכות, זכוכית, וכמובן המון בטון וחומרי בנייה.
בתהליך הנפוץ בישראל, שבו השופלים ממהרים לעלות על האתר ולהתחיל בפינוי, ההפסד הכלכלי והפגיעה בסביבה יצטרפו לפגיעה האנושה שכבר קרתה בדיירים שאיבדו בית וחיים שלמים
בתהליך נכון והדרגתי, שמכונה "הריסה סלקטיבית", מחולצים וממוינים כל המרכיבים שיש להם ערך, ורק השארית נשלחות להטמנה. בתהליך הנפוץ בישראל, שבו השופלים ממהרים לעלות על האתר ולהתחיל בפינוי, ההפסד הכלכלי והפגיעה בסביבה יצטרפו לפגיעה האנושה שכבר קרתה בדיירים שאיבדו בית וחיים שלמים.
מתברר שגם בחזית הזו ישראל הגיעה לא מוכנה למערכה שהעורף עמד במרכזה. סוגיית פינוי המבנים ההרוסים עלתה על סדר היום כבר אחרי 7 באוקטובר בעוטף, ומאוחר יותר בעקבות ההרס שזרע חזבאללה בגבול הצפון.
במשרד להגנת הסביבה זיהו את הסכנה: בישראל קילו אחד מכל שבעה של פסולת בניין (כמיליון טון בשנה) מושלך בטבע ובשטחים הפתוחים, משום שאין כל דרך לפקח על קבלני הפינוי ולוודא שהם משנעים את הפסולת לאתר מוסדר.
הפתרון, בדמות ג'י־פי־אסים שיותקנו על המשאיות ויאפשרו לעקוב אחרי מסלול הנסיעה שלהן, טמון בחוק שמונח כבר נצח על שולחנו של יו"ר ועדת הפנים והסביבה ח"כ יעקב אשר.
גם השבוע הפצירה השרה סילמן בח"כ אשר להעלות את החוק לאישור. לדבריה הוא הבטיח שזה יקרה במושב הנוכחי. בינתיים, מאות אלפי טונות של פסולת בנייה ממתינים לפינוי – ואין שום ערבות שהמשאיות יגיעו למקום הנכון
גם השבוע הפצירה השרה עידית סילמן בח"כ אשר להעלות את החוק לאישור. לדבריה הוא הבטיח שזה יקרה במושב הנוכחי. בינתיים, מאות אלפי טונות של פסולת בנייה ממתינים לפינוי – ואין שום ערבות שהמשאיות יגיעו למקום הנכון ולא לוואדי או לשדה הסמוך לביתכם.
במשרד להגנת הסביבה חיברו כבר לפני מספר שנים מדריך להריסה סלקטיבית של בניינים מתוך מחשבה על פרויקטים של פינוי–בינוי והתחדשות עירונית.
השלבים כוללים נטרול של חומרים מסוכנים כמו צוברי גז, שמנים, אזבסט ופסולת אלקטרונית נפיצה (סוללות ליתיום של אופניים חשמליים, למשל), הפרדה של חומרי גלם בעלי ערך, כמו מתכות וזכוכיות, ושליחתם לאתר מחזור מתאים, וחילוץ הרהיטים והחפצים האישיים והעברתם למרכזי מיחדוש – שבהם מתקנים, מחדשים ומוכרים לציבור.
לפני כחודשיים, בכנס של המועצות האזוריות בקיבוץ גבעת ברנר, הצהירה סילמן חגיגית שהיא מקדמת הקמת שורה של מרכזי מיחדוש בעוטף וגם בצפון.
נכון לעכשיו, המרכזים עדיין לא קיימים, אבל סילמן שבה ומבטיחה שזה עומד לקרות: "הוצאנו קולות קוראים בעשרות מיליוני שקלים למרכזי מיחדוש", היא אומרת לזמן ישראל, "כבר נתנו הרשאות להקמת מרכז לזכרה של משפחת קוץ בשער הנגב; חוף אשקלון הולכים לעשות מרכז ביד מרדכי; גם באשכול רוצים להגיש וגם בצפון כבר קיבלו.
"כשהגעתי לאתרי ההריסות נדהמתי מכמות החפצים בעלי הערך שנמצאים שם. בחולון אדם אחד הסתובב בין ההריסות וחיפש את הכספת שלו".
פרויקט המיחדוש אולי מתקדם בכיוון הנכון, רק שהמציאות מתקדמת מהר יותר. בינתיים אין מרכזי מיחדוש ודברים יקרים ייזרקו לפח
פרויקט המיחדוש אולי מתקדם בכיוון הנכון, רק שהמציאות מתקדמת מהר יותר. בינתיים אין מרכזי מיחדוש ודברים יקרים ייזרקו לפח – וזה לא התחום היחיד שבו הממשלה מגיבה באיחור.
בהיעדר חוק מחייב, ביקשו במשרד להגנת הסביבה להעביר במהירות החלטת ממשלה שלפיה יוקם גוף מתכלל בשיתוף המרכז לשלטון מקומי שייתן לעיריות ארגז כלים לטיפול חכם וירוק בבניינים הרוסים. בסוף השבוע קיוו במשרד שהצעת המחליטים תעלה לאישור הממשלה בתחילת השבוע, אבל זה לא קרה. כי באמת, מה בוער?
עדי מגר, מומחית ותיקה לטיפול בפסולת בנייה ודוקטורנטית לניהול מעגלי של פסולת בנייה באוניברסיטת תל אביב, עוקבת בדאגה אחרי ההתרחשויות. "היו צריכים להביא לכל אתר הרס מכולות עם הפרדה לחומרים שונים ככל שניתן – מכשירי חשמל, תנורים, ריהוט, קרמיקות – כל מה שאפשר להציל מבניין ואחר כך להשמיש אותו.
"ממטבח מפורק אפשר לייצר מטבח חדש ואנשים ירצו את זה, בטח בתקופה שבה המחירים בשמיים. בינתיים לא רואים את זה בשטח, אין קבלנים ויזמים שמבינים את זה ומחויבים לזה. זה מלווה אותנו מתחילת המלחמה, ובינתיים שום דבר לא קורה. אין הפרדה במקור, אין מכולה ששמים רק את זה ורק את זה, מורידים הכול עם שופלים ושולחים הכול למקום שנקווה שהוא חוקי".
"ממטבח מפורק אפשר לייצר מטבח חדש ואנשים ירצו את זה, בטח בתקופה שבה המחירים בשמיים. בינתיים לא רואים את זה בשטח, אין קבלנים ויזמים שמבינים את זה ומחויבים לזה"
במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, פיתחה מגר בשיתוף בית הספר למדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב אלגוריתם שמנתח את ההרכב של ערימות פסולת ונותן אינדיקציה לגבי הערך הכלכלי הטמון בהן. "מעלים רחפן שמצלם את הערימה מלמעלה", היא אומרת, "ועם התמונות הולכים למערכת שבנינו שמבוססת על בינה מלאכותית ומודלים של סיווג חזותי.
"המערכת יודעת בדיוק של עד 86% להגיד כמה עץ, כמה מתכות, כמה פולימרים וכמה מינרלים יש בערימה, וזה נותן כלי לדעת מה הפוטנציאל הכלכלי של הפסולת. רגע לפני שזורקים הכול צריך להבין שהערך בחומרים כאלה הוא אדיר. בינתיים בשטח בא שופל, מפנה וקובר הכול – וכולנו מפסידים. הכסף הזה לא חוזר לשוק וחבל".
האם עדיין יש סיכוי שזה יקרה? "אני מסתובב כל היום באתרי הפגיעה", אומר אורי טל, מנהל תחום פסולת בנייה והריסות במשרד להגנת הסביבה, "מרבית הרשויות עדיין לא שלחו את השופלים. עדיין מעכלים את מה שקרה ועושים תוכניות עבודה.
"ברחובות כבר ביצעו פעולות ראשוניות של הוצאת חומרים מסוכנים, אזבסט ופסולת אלקטרונית. תפקידנו להנחות ולייעץ, ואנחנו מנחים ככל הניתן לעשות הריסה סלקטיבית, אבל בסוף האחריות לטיפול בפסולת ההריסות היא של הרשות המקומית.
"בשנים האחרונות נפתחו ברחבי הארץ לא פחות מ־60 אתרים שמטפלים בפסולת בניין", הוא אומר, "ב־2024 הגיעו 90% מפסולת הבניין למחזור, וארבעה מיליון טון הלכו לתשתיות לאומיות"
"אנחנו עושים את זה ברגישות כי אנחנו לא רוצים להכביד בזמנים כאלה, לפעמים הרשות המקומית רוצה לשקם במהירות את המרחב העירוני ולהעלים את ההריסות". גם השרה סילמן מציפה את המתח בין הרצון לטפל בהריסות בחוכמה לבין המוטיבציה לפנות אותן במהירות: "הציבור לא רוצה לראות כל הזמן מול העיניים את ההריסות האלה, אנחנו רוצים עורף חזק".
גם אם הפינוי לא יהיה סלקטיבי, וגם אם חלק מהפסולת תזלוג בדרך אל הטבע והשטחים הפתוחים, טל אופטימי לפחות לגבי דבר אחד: לדבריו, ברובה המכריע של פסולת הבניין שמגיעה לאתרים מוסדרים, נעשה שימוש חוזר.
"בשנים האחרונות נפתחו ברחבי הארץ לא פחות מ־60 אתרים שמטפלים בפסולת בניין", הוא אומר, "ב־2024 הגיעו 90% מפסולת הבניין למחזור, וארבעה מיליון טון הלכו לתשתיות לאומיות (חומרי מילוי למחלפים, כבישים וכו', א"ל)".
אם במשרד להגנת הסביבה סבורים שהאחריות על פינוי אתרי ההרס היא של העיריות, מתברר – אולי במפתיע – שלא כל העיריות מסכימות עם זה. עיריית תל אביב, למשל, מגלגלת את האחריות בכלל אל התושבים.
אם במשרד להגנת הסביבה סבורים שהאחריות על פינוי אתרי ההרס היא של העיריות, מתברר – אולי במפתיע – שלא כל העיריות מסכימות עם זה. עיריית ת"א, למשל, מגלגלת את האחריות בכלל אל התושבים
בתשובה לשאלת זמן ישראל אם העירייה העשירה בארץ מיישמת שיטות של הריסה סלקטיבית, מיון ומיחדוש בעת פינוי אתרי הפגיעה ברמת אביב, בפלורנטין ובכיכר מוגרבי, השיבה העירייה: "אגף שפ"ע של תל אביב־יפו מפנה אך ורק פסולת מההריסות אשר גורמת להפרעה ולחסימת השטח הציבורי. פסולת זו מופנית לאתר פסולת מאושר על ידי המשרד להגנת הסביבה.
"באשר לפסולת אשר נמצאת בתוך השטחים התחומים – בעלי הנכסים אשר יקבלו צווי הריסה שיוצאו על ידי העירייה הם אלה שאחראיים על הפינוי".
מה ששמעתם: אנשים שזה עתה איבדו את ביתם ומנסים להתחיל להרכיב את שברי חייהם מאפס, צריכים גם לקחת אחריות ולתפעל את פינוי ההריסות ואחר כך להתחשבן עם מס רכוש. בצד הסביבתי, זה כנראה יצמצם משמעותית את הסיכוי שפינוי הבניינים ייעשה בצורה ירוקה וחכמה.
אם עירייה חזקה כמו תל אביב מסתפקת במינימום שמחייב החוק ומפנה את פסולת הבנייה לאתר מוסדר, מתושבים מהשורה – ועוד כאלה שנשארו בלי קורת גג – אי אפשר לדרוש וגם אי אפשר לצפות לדבר. בוודאי לא לעמוד בסטנדרטים סביבתיים שהממשלה עצמה מחמיצה פעם אחר פעם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו