כפרוגרסיבי ציוני, אני מוצא את עצמי לעיתים קרובות נחרד מתופעות קיצון בשוליים של התנועה הפרוגרסיבית, בעיקר בארה"ב. פוליטיקת הזהויות הרדיקלית ותרבות הביטול הפנאטית, מובילות לעיתים לאבסורדים שמערערים את יסודותיה של פרוגרסיביות אמיתית: שוויון, צדק חברתי וסולידריות אוניברסלית.

בשם אותה תפיסת זהות מצומצמת, יש מי שמבקשים למנוע מיהודים לבנים, סטרייטים וציונים, לתרום למאבקים למען קבוצות מוחלשות. עבור חלק מהקולות הללו, עצם הזהות היהודית-ציונית נתפסת כקולוניאליסטית, תוך התעלמות מוחלטת מההיסטוריה, מהקשר הלאומי של העם היהודי לארץ ישראל ומהזכות להגדרה עצמית, גם של העם הפלסטיני וגם של העם היהודי.

בשם תפיסת זהות מצומצמת בשולי התנועה הפרוגרסיבית, יש המבקשים למנוע מיהודים לבנים, סטרייטים וציונים, לתרום למאבקים למען מוחלשים. לחלק מהקולות – הזהות היהודית-ציונית נתפסת כקולוניאליסטית

אלו תפיסות המקשות על יצירת בריתות, מחלישות את מחנה השלום ומקבעות דיכוטומיות מזיקות בין "מדכאים" ל"מדוכאים", במקום לבנות גשרים.

עם זאת, כאשר בוחנים את המציאות, ברור שמדובר בתופעה שולית. גם בקונגרס האמריקאי, חברי "הסקוואד" הדמוקרטים הקיצוניים, הם מיעוט קטן בתוך מיעוט, גם בתוך הקוקוס (השדולה) הפרוגרסיבית, והשפעתם הציבורית מוגבלת.

הסקרים מצביעים על כך שרוב הציבור האמריקאי, לרבות רבים במחנה הפרוגרסיבי, דוחה את הקיצוניות הזו. הבעיה היא שאותם "שוליים" בצד הפרוגרסיבי משמשים לא פעם כתירוץ נוח לתעמולה של הימין הפופוליסטי, בארה"ב ובישראל כאחד, שמעוות את המציאות ומשתמש בתופעות שוליות כדי להכתים מחנה שלם.

לעומת זאת, בימין הפופוליסטי, לא מדובר בשוליים, אלא בלב המערכת. תרבות הזהויות והביטול, הפכו לכלי נשק מרכזי בידי הימין. כבר בשנות השבעים והשמונים, עשה מנחם בגין שימוש מתוחכם בפוליטיקת הזהויות כדי לסדוק את ההגמוניה של תנועת העבודה.

בגין סימן, למשל, את קיבוץ מנרה – מקום הולדתי, כסמל לפריווילגיה "קיבוצניקית", תוך התעלמות גסה מהעובדות: חלוצים שהתיישבו מתוך ציונות טהורה באזורים מבודדים, ללא תשתיות, על הגבול, אל מול סכנות רבות.

גם במחנה הפרוגרסיבי דוחים את הקיצוניות, אך ה"שוליים" הפרוגרסיביים הם תירוץ נוח לתעמולת הימין הפופוליסטי, בארה"ב ובישראל, שמעוות את המציאות ומשתמש בתופעות שוליות להכתמת מחנה שלם

האסטרטגיה הזאת, של הצגת "השמאל" כמנותק ופריווילגי, השתלמה. ציבור רחב בעיירות הפיתוח החל לזהות את עצמו פוליטית עם הימין, גם כאשר עמדותיו החברתיות דווקא נטו שמאלה. טעויות קשות שנעשו על ידי הממסד המפא"יניקי כלפי עולים ממדינות ערב אומנם היו קיימות, אך הליכוד הפך את הפצע למצע פוליטי, דרך מניפולציה של זהות ופילוג.

היום, ממשיך את הקו הזה השר דודי אמסלם, שמצייר את מחנה המאבק למען הדמוקרטיה כאליטה מנותקת עם "שעוני רולקס", נאום שנשא בעודו עונד בעצמו שעון קרטייה – בשווי כ-25 אלף שקל.

במקביל, ד"ר אבישי בן חיים מוביל קו של פוליטיקת זהויות באמצעות הפצת תיאוריה הרסנית על "ישראל הראשונה והשנייה" והצדקה מרומזת לצעדים אנטי-דמוקרטיים של מנהיג, שבעיניו של הד"ר, זוכה לחסינות מכל ביקורת.

גם תרבות הביטול, אותה "Cancel culture" שכביכול מאפיינת את השמאל, מופיעה בעוצמה דווקא בימין. השימוש בהאשמות באנטישמיות כדי לבטל כל ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל, הפך לכלי שיטתי ביחסי החוץ של הממשלה ושל תומכיה. הוא מופעל בידי גורמים ממסדיים בישראל ובקהילה היהודית האמריקאית, והגיע לשיאו תחת ממשל הנשיא דונלד טראמפ, שמשתמש בטענות על אנטישמיות כדי להסית נגד אוניברסיטאות, מהגרים, ומוסדות ליברליים.

גם תרבות הביטול, אותה "Cancel culture" שכביכול מאפיינת את השמאל, מופיעה בעוצמה דווקא בימין. האשמות באנטישמיות לביטול ביקורת על מדיניות הממשלה הפכו לכלי שיטתי ביחסי החוץ

בשורה התחתונה, תופעות שוליות במחנה הפרוגרסיבי מוצגות כאיום קיומי, בעוד שגרסאות כוחניות ומסוכנות שלהן נטועות עמוק במוקדי הכוח של הממסדים הימניים. הגיע הזמן להפסיק את ההשוואה השקרית הזו ולהבין היכן נמצא הסיכון האמיתי לדמוקרטיה, לצדק, ולסולידריות החברתית.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.