סיפוריהם של חיילים קרביים רבים לוכדים את תשומת הלב בעיתות מלחמה. אך בשנת 2025 מספר הנשים ששירתו בחזית הלחימה, בקווים הראשונים ולתקופה ממושכת, עדיין נדיר.

מלחמת 7 באוקטובר הביאה עימה מאות אלפי חיילים לקווי החזית, אך נוכחותן של נשים בחוד הלחימה נותרה חריגה.

בתוך המציאות הזאת בולט סיפורה של סמ"ר אורית חן – פרמדיקית מבצעית שהייתה חלק בלתי נפרד מן הקרב, כתף אל כתף עם לוחמי ההנדסה, מהשבועות הראשונים בעזה ועד שיאי הלחימה בחאן יונס ובגבול הצפון.

בשיחה עם זמן ישראל סמ"ר חן מספרת על חוויותיה – ובהן ארבעה חודשים של שהות רצופה בצפיפות בתוך נמר הנדסי ("נמר"ה") לצד 10 לוחמי הנדסה, על כל המשתמע מכך

בשיחה עם זמן ישראל היא מספרת על חוויותיה – ובהן ארבעה חודשים של שהות רצופה בצפיפות בתוך נמר הנדסי ("נמר"ה") לצד 10 לוחמי הנדסה, על כל המשתמע מכך.

חן השתחררה לאחרונה לאחר כמעט שנתיים רצופות בלחימה, חלקן ביחידות מיוחדות, וכיום מתפנה לטפל בגוף ובנפש ולעבד את החוויות שעברה. בשנת 2024 קיבלה את אות מצטיינת נשיא המדינה, ומייד לאחר הטקס חזרה לעזה כדי לשרת לצד חיילי ההנדסה של גדוד 603.

הפרמדיקית סמ"ר אורית חן לצד לוחמים נוספים (צילום: באדיבות אורית חן)

חן התגייסה באוגוסט 2021 למסלול פרמדיקים, ולאחר שסיימה את ההכשרה הארוכה בנובמבר 2022 ביקשה שיבוץ בגדוד קרבי. רבות מהחיילות בקורס הפרמדיקיות מבקשות שיבוץ קרבי, בעוד חלק מהחיילים דווקא מעדיפים להתרחק מהחזית – חלקם אף בחרו בקורס כדי להימנע משירות קרבי.

גדוד ההנדסה 603 הוא מהגדודים שספגו את מספר הנפגעים הגבוה ביותר במלחמה. חן שירתה בו כשנה בזמן המלחמה, מ־7 באוקטובר 2023 ועד סוף אוגוסט 2024. לאחר שירותה בעזה הועברה לתפקיד פרמדיקית בחטיבה המרחבית 769 שעל גבול לבנון, בתקופת שיא הלחימה בצפון, שם טיפלה בחיילים ואזרחים שנפצעו מירי חזבאללה.

גדוד ההנדסה 603 הוא מהגדודים שספגו את מספר הנפגעים הגבוה ביותר במלחמה. חן שירתה בו כשנה. לאחר שירותה בעזה הועברה לתפקיד פרמדיקית בחטיבה המרחבית 769, בתקופת שיא הלחימה בצפון

בחורף 2025 מונתה לפרמדיקית המבצעית הראשונה של אחת מהיחידות המובחרות – תפקיד שביצעה במסגרת שירות מילואים רצוף בן שבעה חודשים.

נתחיל מהסוף, איך קיבלו אותך ביחידה המובחרת?
"בהתחלה לא הסכימו לקבל אותי לשם בשום פנים ואופן. אמרו לי: 'אין סיכוי, זה לא יקרה. חיילת לא תהיה פרמדיקית מבצעית ביחידה המובחרת. לחצתי עליהם, עשיתי ראיונות קבלה, התקשרתי לרופא הגדודי, קיבלתי המלצות.

"בסוף, מפקד היחידה הסכים רק אם אעבור את התרגיל המסכם של חיילי המסלול, יחד איתם. ועשיתי זאת. במרץ 2025 הצטרפתי לחיילי המסלול לחמישה ימים עם כל המשקל על הגב. מפקד היחידה השתכנע".

הפרמדיקית סמ"ר אורית חן לצד לוחמים נוספים (צילום: באדיבות אורית חן)

כשפרצה המלחמה היית כבר שנה בתפקיד מבצעי. גם לפני כן התכוננת היטב, כי הרגשת שמלחמה מתקרבת?
"כשהמלחמה פרצה תפסנו קו בחברון. חודשים לפני כן היינו גם בקו בגזרת זרעית, ואני הייתי עם חיילי ההנדסה בכל מקום. היה לי גיבוי מוחלט מהמג"ד ומהמ"פ לשירות הקרבי שלי כאישה פרמדיקית בפלוגת הנדסה.

"בתרגיל חטיבתי, עוד לפני המלחמה, השתתפתי בפעילות הפלוגה, כולל הליכה של 60 קילומטרים בצפון עם כל הציוד על הגב שלי.

"הציוד כלל כ־20 קילוגרמים ציוד רפואי, ציוד אישי, נשק, אפוד וקסדה – בסך הכול כ־35 קילוגרמים. כלומר, קצת יותר מ־50% ממשקל הגוף שלי. בתיק המטפל הבכיר החזקתי מנות פלסמה, ציוד לניתוחי שטח, טיפול במכת חום, הכשת נחש ועוד.

"דרשתי לצאת לכל פעילות, לכל מעצר, לכל סריקת אמל"ח. עשיתי מטווחים מדי שבוע ושיפרתי את עצמי, כי הבנתי שמלחמה עומדת לפרוץ – ולא רציתי שיהיה פער ביני לבינם"

"בהמשך היה תרגיל גם בדרום, ושובצתי אופרטיבית לפלוגה שתרגלה מבצע בתוך נגמ"ש מסוג נמר"ה. אלה תרגילים שמדמים מלחמה – תרגילי חבלה. מהיום הראשון שלי בגדוד ידעתי שתהיה מלחמה, וידעתי שאני חייבת להתאמן למצב אמת.

"כלומר, אם החובשים שאני מפקדת עליהם לא ישנים – גם אני לא. כל הזמן אמרתי למג"ד שאני, כפרמדיקית, לא שונה מהלוחמים. דרשתי לצאת איתם לכל פעילות, לכל מעצר, לכל סריקת אמל"ח. עשיתי מטווחים מדי שבוע ושיפרתי את עצמי, כי הבנתי שמלחמה עומדת לפרוץ – ולא רציתי שיהיה פער מבצעי ביני לבינם".

אבל לא כולם חשו בנוח עם פרמדיקית אישה כבר בשלב התרגולים?
"באימון בדרום הארץ, החיילים הדתיים בפלוגה אמרו: 'היא לא נכנסת לכלי'. הם לא אמרו לי את זה ישירות בפנים, אבל חלקם הביעו תרעומת בפני המ"פ. 'היא אישה, אנחנו דתיים, זה לא הולך'.

נגמש"ים של צה"ל בדרך לרצועת עזה, 15 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)

"כדי לפתור את הבעיה הוחלט שאני אתרגל מבצעית עם פלוגה אחרת – חיילים שלא נדרשו לשהות ימים רצופים בתוך נמר"ה – וקיבלתי את זה. הצלחתי להבין את המצב. בסוף זה היה תרגיל לפני מלחמה, ולמרות שהגישה עקומה הצלחנו לבנות אורגניות עם פלוגה אחרת ולתרגל הכול.

"ואז הגיע ה־7 באוקטובר, והכניסה לעזה ב־28 באוקטובר, ואני עם הלוחמים – כולל אותם דתיים שהתנגדו – כולנו סגורים בתוך הנמר"ה. היינו סגורים יחד רצוף כארבעה חודשים: עשרה לוחמים, אוכלים, ישנים ועושים את שאר הדברים בתוך הכלי הצפוף"

הלוחמים הדתיים עשו תיקון?
"המג"ד שלי מספר את זה כל הזמן. כל הביינישים (בני ישיבות, ט"ש), כולל הנשואים, שהתנגדו בתרגיל להיות איתי – הפכו להיות החברים הכי טובים שלי. הם קראו לי 'הרבנית אורית'. הייתי עושה איתם תפילות בוקר. כשהגענו לחאן יונס עשיתי להם הפרשת חלה, הכנתי חלות לחיילים ונכחתי בתפילות שבת.

"המג"ד שלי מספר את זה כל הזמן. כל הביינישים, כולל הנשואים, שהתנגדו בתרגיל להיות איתי – הפכו להיות החברים הכי טובים שלי. הם קראו לי 'הרבנית אורית'"

"אבל עוד קודם לכן, כבר בכניסה בצפון עזה, אותם חיילים שלא רצו שאהיה איתם בתרגיל – שהו איתי יחד בנמר"ה, כשאין צניעות ואין שירותים, וכולנו הצלחנו להתמודד עם זה היטב.

"אני מגיעה מבית מסורתי בבית שמש. יש לי זיקה לדת, וכל מה שקשור לתפילות והלכה מאוד מדבר אליי. מאוד נהניתי עם החיילים הדתיים, ומן הצד שלהם – הייתה להם את ההכרה בכך שלא קרה דבר מבחינת שמירת נגיעה".

הייתה לך הכנה בקורס הפרמדיקים הארוך לסיטואציות הללו?
"עשו לנו הכנה, אבל לצערי ההכנה לא הספיקה. הפרמדיק הוא הלוחם הכי מבצעי ביחידה. אף אחד לא יוצא לפעילות בלי פרמדיק, ואני כפרמדיקית הייתי קודם כול לוחמת. לפני שאני מטפלת בפצוע, אני קודם כול הורגת מחבל. הנשק תמיד עליי, 100% ערנות, ואני לא יכולה לסמוך על אף אחד שיילחם במקומי.

הפרמדיקית סמ"ר אורית חן בנמ"רה (צילום: באדיבות אורית חן)

"אבל בסוף התנאים בתוך עזה לא היו דומים לתרגולים ברמת הגולן. בשנה שלי בעזה היינו בתוך הנמר"ה. לא היו לי הליכות עם הציוד, רוב הפעילות התבצעה מתוך הנגמ"ש, אז לא מצאתי את עצמי סוחבת משקלים כבדים בלחימה. אחר כך, כאשר הוצבתי ביחידה המובחרת, עשיתי יותר פשיטות רגליות".

איפה היית ב־7 באוקטובר?
"בבית ההורים בבית שמש. קיבלתי טלפון מאחד החובשים הסדירים שלי, סער. הוא היה בנובה והתקשר להגיד שיורים עליו, שהוא והחברים פצועים ושאני אעזור בטלפון עם הנחיות. בהתחלה חשבתי שהוא לא בקו השפיות. ניסיתי לכוון אותו לברוח לבית של אחותי בעוטף.

"יותר מאוחר התקשר חובש נוסף שלי, אורי, שבכלל היה בתקופת מחלה עם שבר ביד. למרות מצבו הוא עלה על רכב והגיע לזיקים כדי לטפל בפצועים.

"בהמשך הבוקר יצאתי עם קצין האג"ם למוצב שלנו בחברון וקיבלנו הוראה להישאר בגזרת חברון. הרופא הגדודי ואני היינו כל הבוקר וכל היום בטלפון, ניסינו לטפל בפציעות מרחוק. ב־27 באוקטובר נכנסנו לפשיטה לעיר עזה, לבית החולים שיפא. נכנסנו עשרה לוחמים בצפיפות בתוך נמר"ה, עם כל הציוד".

"הרופא הגדודי ואני היינו כל הבוקר וכל היום בטלפון, ניסינו לטפל בפציעות מרחוק. ב־27 באוקטובר נכנסנו לפשיטה לעיר עזה, לבית החולים שיפא. נכנסנו עשרה לוחמים בצפיפות בתוך נמר"ה, עם כל הציוד"

תתארי את השהות הצפופה בכלי – לוחמת אחת ותשעה לוחמים. כמה זמן הייתם כך, ואיך הסתדרתם?
"היינו במצב הזה במשך ארבעה חודשים. בהתחלה בעיר עזה, ואחר כך ירדנו לחאן יונס. לגבי השהייה של אישה עם תשעה גברים – עשיתי הכנות מראש. בשבועיים וחצי שבין 7 באוקטובר ועד לכניסה המבצעית, ערכתי ללוחמים כמה שיותר הכשרות רפואיות, כדי שכל אחד בכלי יוכל לסייע לי בפעולות מינימליות כאשר יש פצוע.

"בתוך הנמר"ה, במקרה של פציעה, משכיבים את הפצוע על אלונקה שמונחת על ברכי הלוחמים, וכולם מסביב רואים את הטיפול ומשתתפים בו".

איך הסתדרת עם הלוחמים ברגעים שמצריכים פרטיות? יש הרי טענות בציבור שחיילים וחיילות לא מסוגלים לשרת יחד בגלל הצורך במרחב פרטי.
"בתוך הכלי היה מאוד צפוף. בימים הראשונים בכלל לא יצאנו החוצה. יושבים דחוסים עם כל הציוד. נאלצנו להתפנות כשכולנו בתוך הכלי. הבאתי מראש בד שחור – מי שצריך להתפנות נעטף בבד. שאר הלוחמים זמזמו שיר כדי לטשטש רעשים מביכים.

הפרמדיקית סמ"ר אורית חן בנמ"רה (צילום: באדיבות אורית חן)

"השתמשנו בבקבוקים או בשקיות הקאה, ואחר כך השלכנו החוצה. בנוסף, הצטיידתי במשחה מיוחדת למניעת ריחות. כשהיה צורך, שמתי לכל השאר משחה בין השפה העליונה לאף כדי לנטרל את הריח.

"בפעם הראשונה כולם התקשו מאוד עם הסיטואציה. הבטן כאבה להם מכך שלא התפנו. ואני, כפרמדיקית, אמרתי שזה לא בריא ומסוכן להימנע. הקושי לא היה רק איתי, אלא גם אחד עם השני. כדי להקל, הסברתי להם איך עושים זאת בתוך הנגמ"ש והתנדבתי להיות הראשונה שמדגימה – עם הבד השחור, זמזום השירים והמשחה נגד הריחות.

"אחרי שאני הייתי הראשונה – כולם הצליחו. כולם היו מובכים, אבל אמרתי להם: 'אנחנו במלחמה. נהיה פה הרבה זמן. לא מתאים שתהיו עם כאבי בטן כי זה מוריד מהכשירות. צריך להסתכל על המצב בצורה רחבה ולהתגבר'".

"בפעם הראשונה כולם התקשו מאוד עם הסיטואציה. הבטן כאבה להם מכך שלא התפנו. ואני, כפרמדיקית, אמרתי שזה מסוכן. הקושי לא היה רק איתי, אלא גם אחד עם השני. התנדבתי להיות הראשונה שמדגימה"

איך הלוחמים הגיבו כלפייך בתוך תא הלחץ הזה?
"הם היו בוגרים ומכילים והגיבו הכי טוב שיש. הרגשתי בנוח איתם. הם כיבדו אותי והרגשתי שהם המשפחה שלי. חוויתי איתם דברים משמעותיים 24/7. למרות הצפיפות, הרגשתי שהם כיבדו את המרחב שלי ומאוד הבינו שאני לוחמת, אחת מהם, ואחראית עליהם מבחינה מקצועית.

"זה נמשך כך כארבעה חודשים, כשאנחנו גם ישנים בתוך הכלי עם כל הציוד עלינו. עד היום אני סובלת מכאבי גב בשל אותם חודשים של שינה בישיבה בנמר"ה. אחרי ארבעה חודשים הגענו לאיתור בחאן יונס – מבנה עם חדרים ומזרנים. בימים הראשונים ישנתי עם הלוחמים באותו חלל, ואחרי כמה ימים ראינו שאפשר להפריד בתוך המבנה וקיבלתי מזרן וחדר. הלוחמים שמו שלט על הדלת שלי: 'פרמדיקית', ודאגו לי למזרן שווה".

במהלך השנה בעזה טיפלת במקרים הקשים ביותר, הצלת חיים והתמודדת גם עם אובדן חיי אדם.
"חיילי ההנדסה נכנסים ראשונים, בקבוצות. הם פותחים מבנה או בודקים שבית אינו ממולכד. הם נמצאים בקו ראשון. המשימה הרפואית שלי הייתה לתת מענה לכל אירוע שמתרחש בקו הראשון.

פעילות כוחות צה"ל בדרום לבנון. נובמבר 2024 (צילום: דובר צה"ל)

"בנובמבר 2023, בפאתי העיר עזה, טיפלתי ב־D9 שחטף נ"ט. זה היה אחרי שלא יצאתי מכלי הנמר"ה במשך שישה ימים רצופים. כשהוא נפצע העברנו אותו באלונקה לתוך הנמר"ה וביצענו את הטיפול עם החוליה הרפואית בתוך הנגמ"ש, עם כל החיילים מסביב, כשהאלונקה מונחת על ברכיהם והם מסייעים לי בטיפול.

"במקרה קשה אחר הייתי בנמר"ה עם המ"פ שלי, בחאן יונס. היינו באזור בית החולים נאצר, באירוע של פינוי אוכלוסייה למקום סטרילי. המ"פ שלי היה עם חצי גוף מחוץ לנמר"ה, והיו איתנו אנשי שב"כ שנתנו הוראות לאוכלוסייה בערבית. פתאום, מתוך ההמון, יצאו שני מחבלים וירו עלינו נ"ט.

"המ"פ נפצע קשה מול העיניים שלי ונפל ישר עליי כשהוא כולו מדמם. מ"כ שהיה לידי חטף רסיסים בעיניים. הוא תפס את העיניים ואמר שהוא לא רואה, אבל חוץ מזה היה בהכרה מלאה ותפקד.

"הלוחמים והחובשים שהיו איתי, תחת עשן והדף חזק, נכנסו להלם של כמה דקות. ניסיתי לעלות בקשר וראיתי שאני לא מצליחה לדבר, ואז הבנתי שהלסת שלי יצאה מהמקום. דחפתי אותה חזרה למקום וטיפלתי במ"פ"

"הלוחמים והחובשים שהיו איתי, תחת עשן והדף חזק, נכנסו להלם של כמה דקות. ניסיתי לעלות בקשר וראיתי שאני לא מצליחה לדבר, ואז הבנתי שהלסת שלי יצאה מהמקום, האוזן שלי מדממת מקרע בעור התוף, ונכנס לי רסיס בגב. דחפתי את הלסת חזרה למקום וטיפלתי במ"פ הפצוע קשה.

"אחרי כמה דקות הצוות חזר לעצמו והתחיל לעזור לי. נהג הנגמ"ש יצא ברברס מהיר, ואני ביצעתי חוסם עורקים. הפציעה הייתה מורכבת מאוד וחוסם העורקים לא עזר. ניסיתי לחסום את הדימום באגרוף, עם לחץ. הצוות הפשיט אותו. בזמן הזה הוא היה בהכרה וצעק שכואב לו, ואני אמרתי לעצמי: 'איזה יופי שהוא צועק, כי זה אומר שהוא חי'.

"כשהגענו לאזור תאג"ד צנחנים, רופאה גדודית הצטרפה לטיפול והוספנו לו מנות חמצן ודם. אני ממעטת לומר את זה, כי תמיד יש עבודת צוות, אבל במקרה הזה – אם לא הטיפול שלי תחת אש, הוא לא היה בחיים. כמובן שאנחנו בקשר עד היום וחברים טובים.

פעילות חיילי צה"ל ברצועת עזה. אוגוסט 2025 (צילום: דובר צה"ל)

"התקופה בחאן יונס, מסוף נובמבר 2023, הייתה קשה מאוד. היו לי שם מקרים של אר"ן (אירוע רב נפגעים), יום אחרי יום. טיפלתי בכוויות, רסיסים, נפגעי גפיים, שאיפות עשן, פציעות ירי. ומן הסתם גם אובדן חיים, שזה הקשה מכל. אלה מצבים שבהם אני מנסה לטפל, אבל לפעמים אין לי מה לעשות. בסוף אלה דברים שגדולים ממני. התרכזתי בכל מי שכן הצלחתי להציל.

"בחאן יונס גם העבירו אותי מהפלוגה המקורית שלי למ"פ אחר ולוחמים אחרים. בהתחלה אמרתי: 'אין סיכוי שאני מסכימה'. בתור אישה אני צריכה לעשות הכול מהתחלה, לשכנע אותם שאני יכולה להיות איתם. וגם הייתי מאוד מחוברת לחיילים בפלוגה הקודמת.

"כפרמדיקית מבצעית, המעברים האלה היו לי קשים מאוד. הם כולם ביחד, ואני בכל פעם חדשה – בכל פעם צריכה להתחיל מהתחלה, כאישה, ולשכנע שאני איתם".

"התקופה בחאן יונס, מסוף נובמבר 2023, הייתה קשה מאוד. היו לי שם מקרים של אר"ן (אירוע רב נפגעים), יום אחרי יום. טיפלתי בכוויות, רסיסים, נפגעי גפיים, שאיפות עשן, פציעות ירי. ומן הסתם גם אובדן חיים"

אחרי אותו אירוע, ובהוראת המח"ט, יצאה חן לטיפול של 24 שעות בבית חולים בארץ. הוריה הגיעו לבקר אותה, ולמוחרת חזרה ישירות לפלוגה בחאן יונס.

ההורים שלך בטח השתגעו מכך שאת בתוך עזה?
"בחודשים הראשונים הם לא הבינו שאני בקו האש. הם חשבו שלא שולחים פרמדיקיות לקו הראשון. אבל אחרי כמה חודשים דובר צה"ל דיבר למצלמות ואמר: 'ברגעים אלה נמצאות רופאות ופרמדיקיות בלוחמה'. אימא שלי ישבה בסלון וראתה את זה ופתאום אמרה: 'אורית בעזה' והתחילה לצעוק. פתאום היא קלטה.

"כשנפצעתי אמרתי להם שזה בקטנה ובחרתי לא להדאיג אותם. אני חושבת שבחודשים הראשונים הם לא הבינו את התמונה המלאה. שלחתי להם תמונות והייתי אופטימית, דאגתי לא להתפרק להם בטלפון והם קיבלו תחושה שאני כל הזמן בסדר.

חיילת במערך חיל הרפואה בפעילות ברצועת עזה (צילום: דובר צה"ל)

"בהמשך התקופה שלי בחאן יונס הייתה פציעה נוספת קשה מאוד של קצין שזרק רימון על מבנה והרימון חזר פנימה לתוך הטנק שלו. הרימון התפוצץ עליו מטווח אפס והקצין איבד עין ויד. אני טיפלתי בו בתוך הכלי עם חובשים מסביבו. זה היה אחד המקרים הכי קשים. אני בקשר עם הקצין עד היום ומקבלת ממנו המון השראה. הוא חזר לתפקיד מבצעי אחרי הפציעה הקשה, למרות שאיבד עין ויד".

במהלך השנים אנשים רבים טענו שהכושר הגופני של נשים, והכושר הקרבי שלהן, לא יכולים להשתוות לזה של הגברים – ושבשל הפערים הפיזיים הן לא מתאימות ללוחמה קרבית. איך את מסבירה את ההישגים שלך?
"בתור ילדה הייתי בחוג ג'ודו והגעתי עד לנבחרת ישראל בגיל 18. באתי לצבא עם כושר פיזי גבוה והכנה מנטלית משמעותית. אני חושבת שהספורט בנה לי חוסן מנטלי. יש לנו משפט שאומר: 'ג'ודו זה יותר מספורט'. ככה הרגשתי".

"בעתיד אלך ללמוד פסיכולוגיה עם דגש על פסיכולוגיית ספורטאים. אבל בחצי השנה הקרובה אני מתכוונת להתמקד בשיקום אישי שלי – גוף ונפש. יש דברים שהזנחתי במהלך השהות בעזה, כולל הגב"

השתחררת באוגוסט, יש לך המון ימי מילואים. מה התוכניות?
"בעתיד אלך ללמוד פסיכולוגיה עם דגש על פסיכולוגיית ספורטאים. אבל בחצי השנה הקרובה אני מתכוונת להתמקד בשיקום אישי שלי – גוף ונפש. יש דברים שהזנחתי במהלך השהות בעזה, כולל הגב. אחרי זה טיול, אבל קודם כול טיפול".