מזה שנים אני עובד על לקסיקון.

הוויקיפדיה מגדירה "לקסיקון" כמילון אנציקלופדי קומפקטי, ואני מוסיף – מילון אנציקלופדי קומפקטי המכיל אוסף מילים שיש ביניהן חיבור תכני או רעיוני כלשהו.

ובמקרה שלי: לקסיקון קללות נהגים בעברית ובערבית.

את הערכים ללקסיקון שלי התחלתי לאסוף בדרכים, ובמיוחד בכביש המוביל מיד-חנה לבאקה אל-גרבייה והסביבה. הנושאים המרכזיים של הקללות, בעברית ובערבית גם יחד, כוללים את המוצא שלי, העיסוק של אמי המנוחה, הזרעים שבאשכיו של אבי ז"ל, העתיד המיוחל לי והעבר המתועב שלי, כמו גם שבעה מדורי הגיהינום שמאחלים לי הנהגים הנוסעים מאחוריי וגם עוקפים אותי מעת לעת. וכל האמור כאן נובע מדבר אחד:

מהירות הנהיגה שלי.

את הערכים ללקסיקון קללות הנהגים שלי התחלתי לאסוף בדרכים, ובמיוחד בכביש מיד-חנה לבאקה אל-גרבייה והסביבה. בין בין נושאי הקללות, בעברית ובערבית – המוצא שלי, העיסוק של אמי ועוד

מזה שנים הגעתי למסקנה שזמן הנהיגה הוא זמן טוב להרהורים. יש משהו בנהיגה שמשרה עליך שלוות-נפש מדיטטיבית אם אינך ממהר לשום מקום. תחלופת הנופים והמראות שלנגד עיניך יוצרת זרימה הרמונית המתאימה עצמה לזרימת המחשבות במוחך. וכך, אם אינך מסיע חולה במצב של גסיסה מתקדמת בדרכך לחדר המיון, אין לך סיבה אמיתית למהר, לחסוך עשר דקות מזמן הנסיעה ולהעיק סתם על דוושת הגז. אתה יכול אפילו לגלות שנהיגה עשויה להיות עניין נינוח מאוד.

מעט מאוד שותפים לדעה הזו אני מוצא בכביש הישראלי.

אדרבא, לא רק שאין לי שותפים להרגשה ולדעה הזו, אלא שמרבית הנהגים, שלא לומר אפילו כולם עד האחרון שבהם ללא יוצא מן הכלל, כולם-כולם חולקים על דעתי זו ואוחזים בדעה שונה לחלוטין.

ואת דעתם זו הם מביעים באורח חופשי, כמקובל במדינה דמוקרטית, שבה עדיין, למרות שזה עניין זמני עם הממשלה מטורללת שנפלה עלינו, מותר לכל אחד להחזיק בדעה שונה משל האחר.

"מביעים באורח חופשי את דעתם" משמעותו – מקללים את האמ-אמ-אמא שלי.

באבו-אבוהה מקללים.

*  *  *

מאז שיצאנו להפרטה בקיבוץ עשיתי לי חוק לקנות מכוניות בנות עשר שנים ומעלה. ניסיוני מאז לימדני, שאם אתה מקפיד ובוחר את המכונית בזהירות, היא תמשיך אתך אפילו עד שנתה העשרים, שאז היא כבר צריכה לעבור מבחן רישוי – "טסט" – פעמיים בשנה. אז כבר הטורח שבהחזקתה אינו כדאי, ובמקום להתעסק עם עניין המכירה אני משבית את המכונית ללא הרבה כאב לב, או נותן אותה לחלקים לאבו-עלי חלפים מהמגרש בג'ת וקונה מכונית אחרת – בת עשר שנים ומעלה, כאמור.

תחלופת הנופים והמראות שלנגד עיניך יוצרת זרימה הרמונית המתאימה עצמה לזרימת המחשבות במוחך. וכך, אם אינך מסיע חולה במצב של גסיסה מתקדמת בדרכך לחדר המיון, אין לך סיבה אמיתית למהר

מכוניות בנות עשר שנים ומעלה לא אוהבות שקורעים להן את הצורה – הן אוהבות נהיגה שלווה ונינוחה, שלוקחת בחשבון שבגילה של המכונית שבה אני נוהג לחיצה חזקה מדי על הגז עלולה להסתיים בחלק כלשהו של המנוע שיתעופף ממנה, או יימס, או ייקרע. על כן בעניין הזה אני והמכונית באותה דעה – קח את הזמן שלך, מה בוער?

אז זהו, שהנהג שמאחורי בוער.

מה זה בוער? עולה באש. מתרתח. שוצף וקוצף ומנפנף בידיו ולפעמים אפילו קצף יוצא מבין שפתיו – את כל זה אני יודע לספר לכם כי אני מקפיד שתהיה לי בכל מכונית שבבעלותי מראה משובחת מהסוג הפנורמי היקר, כי מבט טוב על כל אזורי הדרך הוא חיוני וחשוב, ועל כן גם את הנהג שבמכונית מאחורי אני רואה היטב.

וגם את הבעות פניו.

אינני איש רע מטבעי, וגם לא סדיסט – או מזוכיסט שאוהב קללות מצד שני – ועל כן כשרק מתאפשר לי אני יורד לשוליים ונוסע כברת דרך על שולי הכביש ומאפשר למכוניות שמאחוריי לעקוף, עקיפה שבדרך כלל מתלווה אליה נפנוף של אגרוף בחלל המכונית העוקפת.

וישנן גם תנועות השפתיים שברור לי מה הן פולטות באותה עת.

הכביש מיד-חנה אל באקה אל-גרבייה וכפרי הסביבה צר ויש בו נתיב אחד לכל כיוון, בדרך כלל מפריד בין הנתיבים קו הפרדה רצוף שאינו מאפשר עקיפה, ועל כן יש בכביש הזה כדי לתרום תרומה גדולה ונכבדה ללקסיקון הקללות שאני עורך.

איני איש רע מטבעי, וגם לא סדיסט או מזוכיסט – ועל כן כשרק מתאפשר לי אני יורד לשוליים ונוסע עליהם כברת דרך ומאפשר למכוניות שמאחוריי לעקוף, עקיפה שלרוב מתלווה אליה נפנוף אגרוף בחלל המכונית העוקפת

היו שנים שבהן גם כביש 57 המחבר את יד-חנה לצומת בית-ליד ונתניה היה צר וכלל נתיב יחיד לכל כיוון, שעל כן גם שם נהגתי לאסוף חומר מסוג מעולה עבור הלקסיקון שלי. אבל מאז שהפכו אותו לכביש רחב ומשוכלל, העקיפה בו נוחה ואני יכול לנסוע בו גם במהירות של קלנועית אם מתחשק לי.

קלנועיות אמנם לא עקפו אותי כמעט מעולם – חוץ מהפעם ההיא בכיכר של כפר-יונה כשנסעתי במיוחד בזהירות, ואז קלנועית ובה זוג קשישים עקפה אותי בסיבוב – אבל שופל גדול מסוג קטרפילר 950 גלגלי כן עקף אותי פעם בכביש, וגרם לי לחשוב שאולי כדאי שאשתמש יותר בדוושה ההיא שמימין לברקס.

*  *  *

בצעירותי ראיתי את הסרט "טרזן" בכיכובו של ג'וני וייסמילר המיתולוגי, המוכר לכל מי שהיה ילד בשנות החמישים והשישים. באחד מסרטי הטרזן הללו הכרתי את "בית הקברות של הפילים" – בסרט סופר על כך שפיל שמגיע לזקנה מופלגת ומרגיש שהגיע זמנו, הולך אל המקום המסתורי שנקרא "בית הקברות של הפילים". שם הוא נשכב על הקרקע ונופח את נשמתו.

המקום בסרט היה סודי ביותר, משום שבית הקברות של הפילים היה מוצף שלדים של פילים כולל החטים שלהם העשויים שנהב, ועלול היה למשוך אליו ציידי-שנהב למיניהם.

מגרש הגרוטאות של אבו-עלי בג'ת הוא בית הקברות לפילים של המכוניות שלי, רק שאיננו סודי. כל מי שרוצה יכול לבוא ולקנות שם חלקים של מכוניות ישנות או הרוסות.

רק שנהב אין בו.

קלנועיות לא עקפו אותי כמעט מעולם – חוץ מהפעם ההיא בכיכר של כפר-יונה כשנסעתי במיוחד בזהירות, ואז קלנועית ובה זוג קשישים עקפה אותי בסיבוב – אבל שופל גדול מסוג קטרפילר 950 גלגלי כן עקף אותי

כך קרה, שכאשר הגעתי למסקנה שטנדר האיסוזו הישן אשר שימש אותי בעבודה בשיפוצים הגיע זמנו ללכת אל בית-הקברות של הפילים הממונעים, הסעתי אותו אל אבו-עלי ורק תנאי אחד היה לי – שאבו-עלי ידאג שיהיה לי איך לחזור ליד-חנה.

אבו-עלי מיד מינה חבר משלו שיסיע אותי, ובדרך הביתה ליד-חנה ראינו מכונית עוקפת בקו לבן.

"זה כביש נורא", אמרתי לחבר של אבו-עלי. "כל הזמן אנשים עוקפים כאן על פס לבן".

"לפעמים אין לך ברירה", אמר החבר. "רק לפני שבוע נסעתי כאן, בכביש הזה, ולפני נסעה מכונית בדיוק כמו זו שהשארת עכשיו אצל אבו-עלי. המניאק המזדיין הזה נסע על שישים כל הדרך, ומה אתה יכול לעשות אם נוסע לפניך בן-זונה חרייאת שכזה, אלוהים ישרוף אותו ואת כל הנהגים כמוהו, שחוסמים את הכביש על שישים ואתה לא יכול לעבור – מה נשאר לי לעשות? עקפתי גם אני את המניאק המזדיין על פס לבן".

איכשהו, הייתה לי הרגשה שאני מכיר את הנהג שעליו הוא מדבר, אבל העדפתי לשתוק.

*  *  *

ועם כל זאת, אני טוען כאן שכל ההאשמה על כך שאני נע במהירות נמוכה היא השמצה והבל ורעות-רוח, שכן אני מקיף את השמש במהירות של כ-29 ק"מ לשנייה, שזה כ-108,000 קמ"ש. אמנם אני עושה את זה יחד עם הכוכב שעליו אני חי, אז מה?

"מה אתה יכול לעשות אם נוסע לפניך חרייאת שכזה, אלוהים ישרוף אותו ואת כל הנהגים כמוהו, שחוסמים את הכביש על שישים ואתה לא יכול לעבור – מה נשאר לי לעשות? עקפתי גם אני את המניאק על פס לבן"

ואני מקיף את מרכז גלקסיית שביל-החלב במהירות של 220 קילומטר לשנייה, שזו מהירות בכלל לא רעה למישהו בגילי.

שלא לדבר על כך שאני נע ביקום במהירות של 600 קילומטר בשנייה יחד עם הגלקסיה הזו שבה אני מתגורר, שזה 2,160,000 קמ"ש, אז מה אתם עושים עניין מעוד עשרה או עשרים קמ"ש לכאן או לשם?

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.