במאמר שפרסם לאחרונה ב"הארץ "ישראל האחרת" מציעה אולי מצפון, אך לא חשבון נפש ושינוי", טען ערן רולניק כי החברה הישראלית איבדה את האמפתיה והיכולת לראות את האחר. זאת משום שלא עברה תהליך אמיתי של אבל וחשבון נפש – תהליך שהיה עשוי לאפשר לה לעבד את הטראומות שעיצבו אותה, ואת אלו שגרמה לאחרים.

למעשה, טוען רולניק, ביקורת – פנימית או חיצונית – נתפסת בחברה הישראלית כערעור על הלגיטימיות של קיומנו הלאומי, ולכן השיח הישראלי מתמלא בסיסמאות ריקות על אחדות. כפועל יוצא מכל אלה החברה הישראלית נמנעת מהתמודדות עם הכאב והאובדן שיצרה הקמת המדינה לפלסטינים, ועם ההכרה שגם להם יש זיקה היסטורית לארץ הזו.

לטענת רולניק, ביקורת – פנימית או חיצונית – נתפסת בישראל כערעור על הלגיטימיות של קיומנו הלאומי. כפועל יוצא, החברה הישראלית נמנעת מהתמודדות עם הכאב והאובדן שיצרה הקמת המדינה לפלסטינים ומזיקתם לארץ

בתוך ההקשר הזה מעניין לבחון גם את יחסה של החברה הישראלית למורשת הארץ, ואת תפקידה של הארכאולוגיה בעיצוב הזיכרון הלאומי. עוד לפני הקמת המדינה מילאו אתרים שבהם נמצאו שרידים לנוכחות יהודית קדומה תפקיד מרכזי בבניית תודעה קולקטיבית מאחדת ובהצדקת הזכות ההיסטורית להקים כאן בית לאומי. אתרים כמצדה, ציפורי ומגידו עוצבו כנקודות מפתח בזיכרון הציוני, המסמנות את יצירתו של "האדם העברי החדש" – לוחם, גאה, משוחרר מגלות.

אולם, כפי שמזכיר רולניק, כל בנייה נושאת בחובה גם הרס. השאיפה לברוא זהות יהודית חדשה לוותה בהתרחקות מהעבר הגלותי ובהכחדה של מרכיבים תרבותיים ודתיים עשירים ששימרו את הזהות היהודית בקהילות התפוצות. הרצון לחבר בין יהודים בני זמננו לאתרים עתיקים הפך פעמים רבות לאקט של השכחה – השכחה של הגיוון, של הקולות השונים ושל האופנים הרבים בהם בחרו קהילות שונות לבטא את הזהות היהודית לאורך הדורות.

באותו אופן, המדינה עשתה שימוש בארכאולוגיה גם כדי לנתק את העם הפלסטיני ממורשתו. הארכאולוגיה שיתפה פעולה עם הרס שיטתי של שרידי כפרים פלסטינים מ-1948, וסייעה להתעלם מהקשרים התרבותיים והדתיים של אתרים מסוימים לפלסטינים. כל אלה אלה יצרו יחד שכבת שכחה נוספת.

מערכת החוקים שנבנתה חיזקה מגמה זו. חוק העתיקות מ-1978, הממשיך למעשה את החוק המנדטורי מ-1920, מעניק הגנה רק לאתרים שנבנו לפני שנת 1700 לספירה. המשמעות ברורה: ההיסטוריה המודרנית – ובעיקר הכפרית הפלסטינית – אינה נחשבת ראויה לשימור. ההרס קיבל תוקף חוקי.

לאורך השנים התקיימו דיונים על שינוי שנת הסף, אך אלה נותרו טכניים בלבד. הם אפשרו לחברה – ולארכאולוגים עצמם – להימנע מדיון עמוק על הדרכים שבהן הזיכרון הקולקטיבי נבנה, ומה מושמט ממנו.

מעניין לבחון את תפקיד הארכאולוגיה בעיצוב הזיכרון הלאומי. עוד לפני הקמת המדינה מילאו אתרים עם שרידי נוכחות יהודית קדומה תפקיד מרכזי בבניית תודעה קולקטיבית מאחדת

כך אין זה מפתיע שבתכניות הלימוד באוניברסיטאות כמעט ולא נלמדת התרבות החומרית של הארץ תחת שלטון מוסלמי, אף שתקופה זו משתרעת על פני כ-1300 שנה. באותה רוח, אוניברסיטאות ישראליות תומכות בחפירות בגדה המערבית, בניגוד לעקרונות המשפט הבינלאומי, כשעל פי רוב האינטרס הוא חשיפה של היסטוריה יהודית.

כל ארכאולוג יודע שחפירה היא תהליך של "הרס מבוקר": במסגרת החפירה מתקיימת בחירה מודעת ביחס לשאלה אילו שכבות יש להסיר ואילו לשמר, תוך ידיעה שמרגע החפירה לא ניתן להשיב את האתר לקדמותו. הארכאולוגיה, אם כן, עוסקת לא רק בגילוי העבר אלא גם בהריסתו.

ייתכן שהגיע הזמן שהקהילה הארכאולוגית – כמו החברה הישראלית כולה –  לא תשאל את עצמה רק שאלות טכניות על עומק החפירה, אלא גם שאלות מוסריות ותרבותיות על מה אנחנו בוחרים לזכור ומה אנחנו בוחרים לשכוח.

שאלות אלה נעשות דחופות במיוחד היום. הממשלה כבר החלה במאבק על עיצוב סיפורה של המלחמה, כפי שבא לידי ביטוי בהחלטה לכנותה "מלחמת התקומה". אך איזו תקומה היא זו? תקומתם של החטופים החללים שטרם הושבו ומשפחותיהם שעדיין אינן מסוגלות להתאבל? או תקומה על חורבות עזה, שאפילו סטיב ויטקוף תיאר שנראה כאזור שעליו הוטלה פצצת אטום?

אם החברה הישראלית מבקשת תקומה אמיתית, עליה להתחיל בשיקום היכולת שלה לעבד אובדן – שלה ושל האחר. לקיים חשבון נפש אמיץ על מה שהיא בונה ומה שהיא הורסת, על מה שהיא זוכרת ומה שהיא מוחקת.

אם החברה הישראלית מבקשת תקומה אמיתית, עליה להתחיל בשיקום יכולתה לעבד אובדן – שלה ושל האחר. לקיים חשבון נפש אמיץ על מה שהיא בונה ומה שהיא הורסת, על מה שהיא זוכרת ומה שהיא מוחקת

הקהילה הארכאולוגית, יותר מכל קבוצה אחרת, צריכה לא רק לקחת חלק פעיל בדיון הזה, אלא להיות מודעת לכך שיש לה תפקיד מרכזי בעיצוב הזיכרון – לטוב ולרע.

ד"ר חמי שיף כתב את הדוקטורט שלו על השימוש בארכיאולוגיה ככלי לעיצוב זהות בחברה הישראלית. הוא ראש תחום מחקר בארגון עמק שווה.