להישאר בחיים עולה לי כיום 500 שקלים בחודש.

כשהבי ג'יז פרצו לתודעה ב-1977 עם השיר "Staying alive" הייתי בן 23. להישאר בחיים הייתה אז משימה פשוטה מאוד – לאכול ולשתות, ללכת לשירותים, לישון בזמן ורצוי שמונה שעות, אבל ממש לא הכרחי. אפשר היה גם בלי לישון לילה אחד או שניים.

וזהו.

אילו החמצתי אחת מפעולות החיים הנזכרות לעיל, יכולתי להשלים אותה מאוחר יותר – לא היה כל צורך בפעולות נוספות, לא היו עזרים חיצוניים הדרושים להחזיק את המערכת במצב תקין, ולא היה כל חשש שדילוג על אחת הפעולות הנזכרות או עשייתה תוך חריגה מההוראות יכול ועלול להסתיים בהשלמה של הפעולה הזו בחדר המיון או במחלקה, בסיועה של אחות נחמדה אבל עסוקה עד מאוד.

היום, לעומת זאת, להישאר בחיים עולה לי 500 שקלים בחודש, וכמו בכל דבר בחיים שעולה הרבה כסף נשאלת השאלה אם זה שווה את המחיר.

בגיל 23 לא נזקקתי לעזרים חיצוניים כדי להחזיק את המערכת במצב תקין. היום, להישאר בחיים עולה לי 500 ש"ח בחודש, וכמו בכל דבר בחיים שעולה הרבה כסף נשאלת השאלה אם זה שווה את המחיר

כי אולי יש לכסף הזה שימושים טובים יותר מזה?

בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בו למדתי לתואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב, חובה הייתה על התלמידים ללמוד גם את המבוא לכלכלה א' ואת המבוא לכלכלה ב', כי עם כל החשיבות שיש לכוחות השונים המניעים את החברה, הכוח העיקרי בסופו של דבר הוא הכסף.

או המחסור בו.

כי כך למדתי בשיעור הראשון במבוא לכלכלה א' – שהמחסור הוא הגורם העיקרי והיחיד לכך שיש צורך במדע הכלכלה. שהרי אילו לא היה מחסור בכלום, ומכל דבר היה מספיק לכל אחד ככל שרק ירצה, לא היה כל צורך במדע הכלכלה, מדע שתפקידו לחלק את המשאבים הקיימים בין כל אלו שרוצים אותם ומשתמשים בהם. הכלכלה מנתחת ומסבירה את הדרך בה המשאבים המוגבלים מתחלקים בין האנשים ומי זוכה בהם.

ומי לא.

אבל אותו כבר לא סופרים, את זה שלא זכה בחלק מהמשאבים. שכן אם אין לו חלק סביר בחלוקת המשאבים הזו ואין לו כסף הוא כבר לא נחשב, ומצדנו הוא יכול למות.

כי כדי להישאר בחיים צריך בריאות, וכדי לשמור על הבריאות, יש מצבים בחיים שבהם נחוץ כסף, ולפעמים אפילו הרבה ממנו, ומה יעשה מי שאין לו די ממנו?

ימות, מסתבר.

או שיגרד מאיפשהו וישלם 500 שקלים בחודש, כמוני, כדי לחיות.

*  *  *

כבר הזכרתי בעבר שזאב ז'בוטינסקי, שלא היה ידוע כסוציאליסט דווקא והיה איש ימין מובהק, מייסד מפלגת החירות, שהפכה בהמשך למפלגת הליכוד, אשר שכחה מי הוא ז'בוטינסקי בכלל, קבע חמישה דברים יסודיים שחברת בני-אדם, האמורה להיות חברה תרבותית – חייבת לספק לאנשים החיים בה. הדברים היסודיים הללו מוכרים בשם "חמשת הממ"ים", על פי האותיות הראשונות שלהם, ואלו הם: מדור, מרפא, מזון, מורה, מלבוש.

כדי להישאר בחיים צריך בריאות, וכדי לשמור עליה יש מצבים בחיים בהם נחוץ כסף, ולפעמים הרבה ממנו, ומה יעשה מי שאין לו די ממנו? ימות, מסתבר. או יגרד מאיפשהו וישלם 500 שקלים בחודש, כמוני, כדי לחיות

או במילים אחרות: מגורים, בריאות ונגישות לרופא, תזונה ראויה, חינוך, וביגוד שמבטא מגן מחום וקור.

בטור הנוכחי אנחנו מדברים על "מָרפֵא".

"מרפא" משמעותו – מענה על הצרכים הרפואיים הבסיסיים של כל אדם בלי להתייחס למצבו הכלכלי וליכולתו הכספית, ומתן אפשרות ונגישות לכל פרט בחברה לאמצעים מצילי-החיים שבה, מה שפעם היה קרוי "קופת חולים" והיום מוכר בשם "ביטוח בריאות".

ואם הדבר נראה לכם טבעי ומובן מאליו, קראו את הנתון הבא: סקר של האו"ם מלמד שבארצות-הברית, המדינה שבה אין ביטוח בריאות ממוסד וביטוח הבריאות הוא פרטי לחלוטין, איש איש לעצמו, מה שגם תכנית המדיקייר של אובמה לא ממש פתרה – מיליון וחצי איש בשנה, בממוצע, מגיעים לפשיטת רגל עקב הוצאות רפואיות בלתי-צפויות.

אני חוזר כאן על המשפט המדהים: בארצות-הברית מיליון וחצי איש בשנה, בממוצע, פושטים את הרגל עקב הוצאות רפואיות בלתי צפויות.

וכדי לסבר את האוזן – עברתי ניתוח מעקפים. הושתלו בי ארבעה מעקפים חדשים ויצאתי כמו אחרי אוברול-מנוע. הניתוח הזה לא עלה לי שקל. חבר שלי בניתוח דומה רצה שדווקא פרופסור ידוע ינתח אותו, ושילם לפרופסור באורח פרטי עשרים וחמישה אלף שקלים. זה לא כולל את הציוד וחדר הניתוח ואנשי הצוות, שהיו מכוסים על ידי הכללית. אילולא היו מכוסים על ידי הכללית, היו עולים לו עוד מאה או מאה וחמישים אלף שקלים. בארצות הברית כל המחירים האלה בדולרים.

סקר של האו"ם מלמד שבארה"ב, המדינה שבה אין ביטוח בריאות ממוסד וביטוח הבריאות הוא פרטי לחלוטין, מיליון וחצי איש בשנה, בממוצע, מגיעים לפשיטת רגל עקב הוצאות רפואיות בלתי-צפויות

אז זה לא המקרה שלי – לא פשטתי רגל. הטיפולים מצילי-החיים לא עלו לי כלום, אבל אני משלם 500 שקלים בחודש ונשאר חי.

את חמש מאות השקלים הללו אני משלם עבור תשעה סוגים שונים של תרופות שאני מקבל ביום לאחר התקף-הלב המסיבי שעברתי, ולאחר ניתוח המעקפים והשתלת הקוצב – פרוצדורות שעברתי, כאמור, חינם וללא הוצאה של שקל, אם לא סופרים את הדלק עבור הנסיעות שחניה זוגתי-לחיים-ארוכים נסעה לבקר אותי בבתי-החולים בזמן האשפוז.

במחירי הדלק כיום הנסיעות עלו כמו ניתוח-מעקפים.

אבל דלק לא מופיע בחמשת הממ"ים של זאב ז'בוטינסקי, כנראה בגלל שהמילה "דלק" לא מתחילה באות מ"ם.

אציין כאן שחמש מאות שקלים בחודש הוא המחיר שאני משלם אחרי סבסוד עמוק של מחיר התרופות, שכן אילולא החזקתי בביטוח רפואי מתאים, שגם הוא עולה לי לא מעט, הייתי משלם פי שניים או שלושה עבור התרופות הללו – ואז הייתי מצטרף למיליון וחצי האמריקאים הפושטים רגל בכל שנה בגלל הוצאות רפואיות.

וכך היינו ביחד כבר מיליון וחמש מאות אלף ואחד (!) שפשטו את הרגל בגלל הוצאות רפואיות.

או שלא הייתי קונה את התרופות הללו והייתי מת – גם זו אפשרות.

או שהייתי מתלבט בין תרופות לאוכל או לחימום הבית כמו ניצול-שואה ממוצע במדינת ישראל של אחרי השתלטות הקפיטליזם החזירי בה.

את 500 הש"ח אני משלם על 9 סוגי תרופות שאני מקבל ביום לאחר התקף-הלב המסיבי, ניתוח המעקפים והשתלת הקוצב – שעברתי ללא הוצאה של שקל, אם לא סופרים את הדלק לנסיעות של חניה לבתי החולים

כדי לקבל את מקסימום ההשתתפות בפרוצדורות מסוימות ברמת סבסוד גבוהה כמו שאני מקבל לא מספיק שיהיה לי ביטוח רפואי פשוט, וצריך שיהיה לי גם "מושלם".

אבל לא מספיק "מושלם" פשוט בלבד, מסתבר, ועל כן מהיום שבו יצאנו בקיבוץ להפרטה וכול אחד היה אחראי בלעדי על הביטוח הרפואי שלו, וגם שילם עבורו מכיסו, דאגה זוגתי-לחיים-ארוכים ברוב תבונתה להקפיד על כך שהביטוח המושלם שלנו יהיה מסוג "פלטינום".

 אפילו "מושלם זהב" לא היה מספיק בעיניה.

וגם כשהגענו בתקופה מסוימת למשבר כלכלי בביתנו וגירדנו את תחתית החבית כדי לסיים את החודש ולשלם בו את כל ההוצאות, כולל אוכל וחשמל, הקפידה זוגתי-לחיים-ארוכים שלא ניגע ב"פלטינום" ויהי-מה.

ועל כן, לדעתי, אני חי היום לא-מעט בזכותה.

ואני מקווה שהיא לא מתחרטת על כך.

*  *  *

מתישהו אחרי ההפרטה בקיבוץ עשינו חניה ואני גם ביטוח פרטי באחת מחברות הביטוח הידועות, ביטוח שנקרא "משלים למושלם".

משמעותו הייתה שאם חלילה נצטרך השתלה ולא ניתן יהיה לבצע אותה בארץ, נוכל לקבל מימון ולנסוע לאחת מאותן מדינות שבתי-החולים בהן עשויים משיער של גמלים ותושביהן תורמים את איבריהם בעד סכום סביר, ויושתל בנו איבר חדש.

גם כשהגענו פעם למשבר כלכלי בביתנו וגירדנו את תחתית החבית כדי לסיים את החודש ולשלם את כל ההוצאות, כולל אוכל וחשמל, הקפידה זוגתי שלא ניגע ב"פלטינום" ויהי-מה. ועל כן, לדעתי, אני חי היום לא-מעט בזכותה

אבל כשראינו שהביטוח הזה עולה לנו 300 שקלים לחודש לאדם, 600 שקלים יחד, בשיקול דעת נבון החלטנו שהחיים לא שווים את המחיר הזה וביטלנו אותו.

"ותפסיק עם הוויסקי", חניה אמרה אז. "חייבים לשמור על הכבד שלך, כי לא יהיה לנו כסף בשביל לנסוע לקנות אחד חדש".

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.