פוליטיקאים נוטים לדחות הכרעות שמעוררות מחלוקת ציבורית. מדינאים אמיתיים, לעומתם, יודעים לזהות חלונות היסטוריים המחייבים הכרעה קשה ומצוידים באומץ לקבלה. דוד בן־גוריון היטיב לבטא זאת: "כאשר אתה רואה סוס דוהר – קפוץ עליו. ייתכן שתחליק, אך לא תהיה לך הזדמנות שנייה".

אנו עדים כיום לשני תהליכים מקבילים ביחסי ישראל-ארצות הברית: מחד, סיוע אמריקאי אדיר, ומאידך, אכיפה ברוטלית של עמדות וושינגטון על ירושלים. מציאות זו חייבת לעורר תהיות לגבי עתיד "היחסים המיוחדים" בין שתי המדינות.

אנו עדים כיום לשני תהליכים מקבילים ביחסי ישראל-ארה"ב: מחד, סיוע אמריקאי אדיר, ומאידך, אכיפה ברוטלית של עמדות וושינגטון על ירושלים. מציאות זו חייבת לעורר תהיות לגבי עתיד "היחסים המיוחדים" בין המדינות

סימני השאלה המדאיגים כרוכים בהיחלשות מתמשכת במעמדה של ישראל בארה"ב, בקיטוב אידיאולוגי פנים-אמריקאי מחריף, ובשינויים דמוגרפיים שאינם משחקים לטובתה של ישראל.

מדינאי ישראלי אחראי חייב אפוא לשאול: האם הסיוע הנדיב של ארצות הברית – ביטחוני, כלכלי ומדיני – צפוי להישחק? אם כן, האם יש לנצל דווקא עכשיו, בעידן ידידותו יוצאת הדופן של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כלפי ישראל, את חלון ההזדמנות הנדיר שנפתח לנו כדי לעגן את גבולות הקבע?

ישראל לא תוכל להישאר לנצח ללא גבולות מוכרים. אל לישראל לפתח אשליות לגבי עקרון הבסיס על סמכו ייקבע התוואי – קווי 67' עם חילופי שטחים שוויוניים. אלא שהרגע הגיאו־פוליטי הנוכחי הוא תזמון אופטימלי – אולי אחרון – "לחתוך עסקה" מיטבית שתותיר את גושי ההתיישבות בריבונות ישראלית ושתמסמר תוואי המתחשב בשיקולי הביטחון של ישראל.

האיש היחיד שהוכיח יכולתו להוביל אתגר דיפלומטי בסדר גודל שכזה ולגייס לעניין תמיכה בינלאומית (וערבית!) – הוא כמובן הנשיא טראמפ. רק בכוחו להשיג החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם שתגדיר את גבולותיה הקבועים של ישראל, מבלי שתצריך התחייבות מיידית על אופייה של הישות שמעבר לגבול.

נכונות ישראלית לשרטט את גבולות הקבע, תאותת לעולם שישראל אינה חותרת לסיפוח או להמשך הכיבוש, אלא להסדר ולחלוקת הארץ – תוך שמירה על ביטחונה ועל אופייה היהודי. רקע זה ייצור יתר הבנה בזירה הבינלאומית לדחיית הדיון באופי היישות שמעבר לגבול.

הרגע הגיאו־פוליטי הנוכחי הוא תזמון אופטימלי – אולי אחרון – "לחתוך עסקה" מיטבית שתותיר את גושי ההתיישבות בריבונות ישראלית ותמסמר תוואי המתחשב בשיקולי הביטחון של ישראל

דחייה זו נסמכת על שיקול מדיני ורגשי כאחד: טבח ה־7 באוקטובר והמלחמה בעזה העמיקו את סימן השאלה לגבי כשירותו של הצד הפלסטיני להיות שותף ליישום מיידי של פתרון שתי המדינות. במקביל, אין להקל ראש בתגובות האמוציונליות של רבים בישראל: האם ראוי שבתמורה לאסון שהמיט עלינו חמאס ב־7 באוקטובר, בני עמו – שרבים מהם בירכו על מעשיו – יזכו במדינה עצמאית?

הגישה המבקשת לקבוע עתה את גבולות הקבע של ישראל מבחינה בין "גבול מדיני" – קו הריבונות שיבטיח את אופייה היהודי של המדינה, לבין "גבול ביטחוני" – קו הירדן שיבטיח את הגנתה מפני סכנת טרור ואיומים ממזרח.

הנכונות הישראלית לשרטט גבול תהיה כמובן מותנית בדרישות ביטחוניות קשיחות ובלתי הפיכות: שליטה ביטחונית ישראלית על המרחב עד השגתו בעתיד של הסדר מדיני, ולאחריו: פירוז מלא, נוכחות צבאית ישראלית ארוכת טווח בעמק הירדן, פיקוח על מעברי גבול ועל המרחב האווירי, ועוד. בעוד שדרישות אלה ניתן להשיג בחלון ההזדמנות הטראמפי הפתוח לנו כיום, ספק גדול אם תהיינה בנות השגה בעתיד.

הכרה בין־לאומית בגבולות הקבע תשרת כמובן את האינטרס של הנשיא טראמפ, מאחר שהיא תאפשר לו להציג הישג מדיני ענק במזרח התיכון. כך תיסלל הדרך להתקדמות ביישום חזון "המזרח התיכון החדש" שלו, שתועלתו לישראל רבה: שיפור דרמטי במעמדנו הבין־לאומי, חיזוק הכלכלה, פתיחת שווקי סחר חדשים, והרחבה אמיתית של מעגל השלום – הן עם שכנינו האזוריים והן עם העולם המוסלמי בכללותו.

המהלך יניב תועלות נוספות: ייבלמו מאמצי הימין המתנחלי ליצור עובדות בשטח שיהפכו את הכיבוש והדו־לאומיות לבלתי הפיכים. במקביל, זיקת יהודי התפוצות לישראל תתעצם, מגמת ההתרחקות תיבלם, ותגבר המחויבות היהודית לסייע לישראל להיטיב את מעמדה בעולם.

הכרה בין־לאומית בגבולות הקבע תשרת את האינטרס של טראמפ, כשתאפשר לו להציג הישג מדיני ענק במזרח התיכון. כך תיסלל הדרך להתקדמות ביישום חזון "המזרח התיכון החדש" שלו, שתועלתו לישראל רבה

הרעיון לקבוע את גבולותיה של ישראל עכשיו יתקל כמובן בהתנגדות מצד אלה הדבקים בחזון ארץ ישראל השלמה – אף שגלומות בו השלכות עגומות: מדינה דו־לאומית אלימה, חורבן אופייה היהודי של ישראל, והמשך אין־סופי של הסכסוך. לא כך צפוי להגיב מחנה "ניהול הסכסוך" הישראלי, שעד עתה נתן ידו לשיתוק המדיני אשר בפועל סייע לימין להעמיק את הסיפוח. במחנה זה הממוקם במרכז המפה הפוליטית, מצויים ישראלים רבים שמתנגדים לכיבוש, אך טוענים שהצד הפלסטיני מפוצל ואינו בשל להסכם.

אלא שהיוזמה המוצעת כאן – להקדים ולקבוע את גבולות הקבע – מסירה את עיקר דאגתם: המהלך אינו כפוף למשא ומתן עם הצד הפלסטיני, אינו מפסיק את שליטת צה"ל ביו"ש, ואינו חורץ מראש את אופייה של הישות שתשלוט ביום מן הימים בשטח.

הדילמה האמיתית שתוצב כעת בפני הציבור הישראלי אינה "מדינה פלסטינית – כן או לא?" אלא "גבולות קבע – כן או לא?" כך תוגדר כראוי ההבחנה בפוליטיקה הישראלית בין שני מחנות: האחד תומך בהמשך הכיבוש, הבידוד המדיני, והמלחמות האין־סופיות; השני תומך בכינון גבולות מוכרים עכשיו – שיקנו ביטחון ושגשוג, ירחיבו את מעגל השלום ויבטיחו את אופייה היהודי של ישראל.

אבי גיל הוא מנכ"ל משרד החוץ לשעבר. ספרו החדש "תקוות הלווייתן - סיפור של דיפ סטייט", ניתן להורדה באתר "עברית".