בדרכה לדיקטטורה אלימה, ממשלת ישראל מפעילה אלימות שלטונית כלפי השידור הציבורי. כן כן. המושג ההיסטורי הזה מקבל חיות בימים אלה של ניסיון לסגור את גל"צ, וניסיון לסגור את חטיבת החדשות של התאגיד.

שני גופי תקשורת שהבעלים בהם הוא הציבור. לא שר הביטחון ישראל כ"ץ ולא שר התקשורת שלמה קרעי. מי שמממן אותם הוא הציבור, לא ראש הממשלה בנימין נתניהו ולא שרת התחבורה מירי ("מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו") רגב. את השידור הציבורי מממן הציבור. ולכן הציבור הוא הבעלים ולכן חובתם לדיווח של האמת על המתרחש במדינה היא לציבור בלבד, לא לשלטון ולא לבעלי המניות.

שני גופי התקשורת שהממשלה מנסה לסגור, התאגיד וגל"צ – הבעלים והמממן שלהם הוא הציבור. לכן חובתם לדיווח האמת על המתרחש במדינה היא לציבור בלבד, לא לשלטון ולא לבעלי המניות

"תאגיד השידור הישראלי", כינו אותו מקימיו בעברית ושמטו את הביטוי היחיד שמצדיק את קיומו – "הציבורי". תאגיד השידור הציבורי הישראלי.

דווקא בשמו של התאגיד באנגלית כתוב במפורש:

"IPBC – ISRAEL PUBLIC BROADCASTING CORPORATION"

אבל בעברית נותר רק "הישראלי" . אולי ניסיון חנפנות לממשלת הימין שסגרה את רשות השידור, אולי בריחה מהמחויבות לציבור.

"השידור הציבורי שלכם ובשבילכם" הייתה הסיסמה של רשות השידור, שנסגרה למען ההתרברבות של גלעד ארדן במרכז הליכוד ושל יאיר לפיד במרכז יש עתיד. גם ח"כים ממפלגת העבודה, זו שהקימה את הסתדרות העובדים בארץ ישראל, תמכו בסגירת גוף השידור הצ-י-ב-ו-ר-י.

היכן נמצאת היום ההסתדרות המושחתת מבחינת מעמדה הציבורי – כולנו מריחים בחדרי החקירות של ארנון בר דוד. את הפופוליזם של ישראל כ"ץ ושלמה קרעי לקראת הפריימריז במרכז הליכוד מריחים ממרחק קטן בהרבה. זה מושחת לא פחות.

גם גל"צ היא גוף שידור ציבורי. חוק גל"צ מעוגן בחקיקה ראשית במדינה וגל"צ מפוקחת על ידי מועצת התאגיד, ובעבר על ידי מליאת רשות השידור.

דווקא בשמו של התאגיד באנגלית כתובה במפורש המילה "פבליק". אבל בעברית נותר רק "תאגיד השידור הישראלי". אולי ניסיון חנפנות לממשלת הימין שסגרה את רשות השידור, אולי בריחה מהמחויבות לציבור

אבל בוויכוח המתפתח כיום נעלם נושא הבעלות הציבורית על כלי תקשורת כלא היה. מדברים על "התקשורת החופשית" כאילו השידור המסחרי והציבורי הם היינו הך. "החיים והמתים כאחד". ובכן ממש לא.

שידור מסחרי ושידור ציבורי הם לא שני צדדים של תקשורת חופשית.

השידור המסחרי בערוצים 12 ו-13 כפוף לבעלי המניות, ונמצא לכאורה תחת פיקוח מועצת הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה. המימון מגיע ברובו מפרסומות ומבעלי המניות.

ערוץ 11 הציבורי והרדיו של התאגיד כפוף למועצה ציבורית תחת חוק התאגיד וממומן על ידי הציבור. השר קרעי מנסה להתנכל לכל אלה יחד ולחוד ולשלוט בהם באמצעות חוק התקשורת החדש.

מחאה נגד התוכניות לסגור את תאגיד השידור הציבורי "כאן" בתל אביב, 25 בינואר 2023 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

חברות החדשות של 12 ו-13 הן לכאורה עצמאיות וכפופות למועצות מנהלים עצמאיות בפיקוח מועצת הרשות השנייה. אבל גם שם מתערבות האצבעות הפוליטיות השמנות במינוי מנכ"לים ודירקטורים. רק לאחרונה ניצלה חברת החדשות של ערוץ 13 ממינוי מנכ"לית – הגברת יוליה שמואלוב ברקוביץ, כמינוי פוליטי בוטה של הליכוד.

אז מדוע הגופים הציבוריים בורחים מאחריותם לציבור ומהזיהוי כ"כלי תקשורת ציבוריים", ומנסים למכור את מרכולתם כ"ישראלי" או "הבית של החיילים"? האם גם הם חוששים ממכונת הרעל שתזהה אותם כשמאלנים, בוגדים, קפלניסטים, לא פטריוטים כמו ערוץ 14?

מדוע הגופים הציבוריים בורחים מאחריותם לציבור ומהזיהוי כ"כלי תקשורת ציבוריים", ומנסים למכור את מרכולתם כ"ישראלי" או "הבית של החיילים"? האם גם הם חוששים ממכונת הרעל ומהזיהוי כשמאלנים בוגדים?

וחשוב מכך, מדוע הערוצים המסחריים לא עומדים כחומה בצורה למען הערוצים הציבוריים? הרי ברור לכל, שאחרי פירוק גל"צ וחטיבת החדשות של התאגיד, תגיע המאכלת הפוליטית גם אליהם. בקיצוץ תקציבי פרסומות, במינוי מקורבים למועצות המנהלים והפיקוח עליהם, בחקיקה שתפתח לכל דיכפין את מסך הטלוויזיה עבור אוקיינוס של ערוצי תעמולה, שקרים והסתה, תומכי ממשלת החורבן. כי השליטה בתודעת ההמונים היא הדרך הבטוחה והקצרה לדיקטטורה אלימה. ובכן אין דיקטטורה נעימה. מעולם בשום מקום לא הייתה בהיסטוריה דיקטטורה נעימה.

מה שנדרש כיום זה מאבק כלל תקשורתי, מערכתי, מקצועי, ממלכתי וציבורי! למען השידור הציבורי.

שידור שבו הבעלים הוא ציבור משלם המיסים, זה שתקציב המדינה הבא ממיסי הציבור הוא המקור למימונו. החוק עיגן את חוסר התלות של התאגיד בממשלה ואת עצמאותו. אבל הממשלה, הרוצה לשלוט בשרשרת הנדסת התודעה, מתעקשת להציג את תקציב המדינה כתקציב פוליטי פרטי שלה ולא תקציב למען הציבור הכללי (ראו סעיף 7 בחוק התאגיד). 

הסעיף הרלוונטי בחוק התאגיד

עכשיו יותר מתמיד, ואחרי המחדל הנורא, הצורך של השלטון לשלוט בכל המידע המועבר לציבור בכלי התקשורת, הפך קריטי וקיומי. שליטה בנרטיב של ועדת חקירה "מוסכמת" ולא ממלכתית, שליטה בסיפור האחריות למחדל וטבח 7 באוקטובר, שליטה בנתוני הקריסה הכלכלית, בתקציבי הביזה, בפטור לחרדים ובעיקר שליטה ביכולת להישרד בשלטון גם אם יגיעו בחירות. או ממש למנוע אותן.

עכשיו יותר מתמיד, אחרי המחדל הנורא, הצורך של השלטון לשלוט במידע המועבר בתקשורת, הפך קריטי וקיומי. שליטה בנרטיב של ועדת חקירה "מוסכמת" ולא ממלכתית, שליטה בסיפור האחריות למחדל ולטבח, ועוד

כי הרי אם דני קושמרו ירים גבה, אחרי תגובה שקרית נוספת של בנימין נתניהו, לעוד כתבת תחקיר על מה שהוא עשה או לא עשה לפני 7 באוקטובר, מרכז הליכוד ידרוש את סגירת חטיבת החדשות של הערוץ המסחרי. זה הרי ברור כמו מיכאל שמש.

ולכן על מיכאל שמש חייבים להגן – כי אם יסתמו לו את הפה, יהיה הרבה יותר קל לסתום גם לקושמרו את הפה. מאחוריו לא יעמוד "הציבור" אלא הטייקונים בעלי המניות שהממשלה שולטת ברווחיהם והם משלמים את שכרו של קושמרו. או אז לא תעזור שום שחייה צורנית עם לווייתנים, במקרה הזה הם יטרפו אותו חי ולא ישאירו לו עצם אחת בלחי המחייכת.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.