מתנקשים אינם אוהבים להתקרב אל הגופה ולבדוק היכן פגעו הכדורים. בעיקר הם לא אוהבים כאשר הבר מינן קם על רגליו ומשיב אש חיה. היום יגלו קוראי העיתונים בישראל, כי דורון נשר, אולי האיש המושמץ ביותר במדינה אחרי יאיר לוי, מרסס את מבקריו בצרורות ארוכים בשלושה עיתונים.

אחרי שמונה תוכניות של "שולחן ארוך", בחר נשר לסגור את הבסטה וללכת הביתה. הבית במקרה זה הוא דירה נאה ומטופחת באזור אופנתי בלב תל אביב. המטבח המצויד היטב מעיר על חיבתו של בעל הדירה לבישול. הבעיה היא שהבניין נמצא בתהליך שיפוץ אינטנסיבי, ורעשי הבנאים אינם מוסיפים לשלוות רוחו של נשר הנסער ממילא.

לכאורה זה היה מפגש שבו הסכימו שני הצדדים לדון פנים אל פנים בנסיבות מותה בייסורים של תוכנית הבידור החדשנית של דורון נשר. בפועל, נשר ניצל את ההזדמנות כדי לומר למבקר הטלוויזיה בפרצוף את דעתו עליו

לכאורה זה היה מפגש שבו הסכימו שני הצדדים להתיישב פנים אל פנים ולדון בנסיבות מותה בייסורים של תוכנית הבידור החדשנית שנשר הגה והוציא לפועל. למעשה, מה שנשר עושה כאן, זה לומר למבקר הטלוויזיה בפרצוף את מה שהוא חושב עליו.

אבל זו טעות לחשוב ש"שולחן ארוך" שבקה חיים בגלל מטחים של ביקורת קטלנית ואלימה. התוכנית מתה בדמי ימיה בשל צירוף גורמים ישראלי טיפוסי: ביקורת קטלנית, דלות החומר של הטלוויזיה, אמצעי הייצור המוגבלים שלה והפער הגדול מדי בין חזונו הטלוויזיוני של נשר לבין מה שמבקרים וצופים כאחד פירשו כתוכנית משעממת, מבולגנת ולא קומוניקטיבית.

דורון נשר בצעירותו כשחקן קולנוע (צילום: ארכיון הסרטים הישראלי, סינמטק ירושלים)

פורמלית, ירדה התוכנית מכיוון שמנהלי הטלוויזיה לא הסכימו לדרישות השכר, ההפקה והאמצעים שנשר דרש. בכל זאת, קשה להניח שאם "שולחן ארוך" הייתה להיט היסטרי, היה נשר הולך הביתה בקלות יחסית כזאת. העובדה שאנשי הטלוויזיה אינם מפצירים בו לחזור בו מהחלטתו, מעידה במידה לא מעטה על עמדתם האמיתית כלפי התוכנית שהייתה אמורה לשנות את פניו המקומטות של ערב שבת הטלוויזיוני בכללית.

בין אמונתו העיוורת מדי של נשר באיכותה של התוכנית שלו לבין כעסו הגדול על הטלוויזיה, מסתתרות לא מעט אמיתות על מצבה העגום של הטלוויזיה הישראלית.

בין אמונתו העיוורת מדי של נשר באיכותה של התוכנית שלו לבין כעסו הגדול על הטלוויזיה, מסתתרות לא מעט אמיתות על מצבה העגום של הטלוויזיה הישראלית

למרות ש"שולחן ארוך" עדיין נחשבת בעיני לאחת התוכניות הגרועות שנראו לאחרונה על מסכינו, אני מאמין כי נשר הוא אישיות טלוויזיונית שחייבת למצוא דרך חזרה אל המסך. הוא נדבק למסך כשם שלא נדבקים מגישים פחותים אך פופולריים ממנו. יש לו נוכחות טובה. יש לו מה למכור.

עם השבבים שנשארו בידיו משולחן העץ הגדול, יכול נשר להבעיר מדורה חדשה עם תפיסה חדשה שמביאה בחשבון גם את מגבלות המדיום וגם את מגבלות הצופים.

לא ידעת למה אתה נכנס כאשר לקחת על עצמך את התוכנית?
"ידעתי רק מה יהיה השכר שלי. לא העליתי על דעתי שהדבר הזה יגזול את כל זמני וישתלט לי על החיים. לא העליתי על דעתי את הרמה המקצועית של המוסד הזה. אתה יכול לבוא ולהגיד: למה לקחת את זה? כי זו הייתה הצעה שאתה לא יכול לסרב לה. האמנתי שאני מסוגל לשנות איזו דרך, איזה קו מחשבה.

"לא ידעתי שאצל מפיק בכיר במחלקת הבידור של הטלוויזיה אין מכשיר וידיאו לצפייה. לא ידעתי שיש מכשיר רק למנהל המחלקה, חנוך חסון, ואם הוא איננו והחדר שלו סגור, אז הולכים אלי הביתה. רבקהל'ה צופה אצלה בבית. זה לא מצחיק. אין עם מי לדבר. לא יעלה על הדעת שלא יהיה לך איפה לשבת; שההפקה הגדולה הזאת נמצאת בשני רבעי חדרים. אין להם מחשב. אני יודע שזה נשמע מופרע, אבל אין מחשב. תסתכל על רשימת הקרדיטים של 'סטרדיי נייט לייב' ותספור שם 19 תסריטאים. לנו לא היה איפה לשבת".

"לא יעלה על הדעת שלא יהיה לך איפה לשבת, שההפקה הגדולה הזאת נמצאת בשני רבעי חדרים, בלי מחשב. אני יודע שזה נשמע מופרע, אבל אין מחשב. ל'סטרדיי נייט לייב' יש 19 תסריטאים. לנו לא היה איפה לשבת"

עד כמה היית מעורב בהיבט החזותי של התוכנית? היית מעורב בהעמדת מצלמות?
"הייתי מעורב מאוד בכול".

היית העורך הראשי, סמכות עליונה ואחרונה?
"יש בעיה של הגדרות דברים כאלה. היה לי משקל רב מאוד במה שיש או אין בתוכנית. הבמאים בטלוויזיה הם לא ממש במאי שחקנים. במקרה שלי, יצאתי טוב עם ראול יחיאל, שפתאום ממש פרח. אחרי שנים של עבודה, הוא ממש נהנה.

"הוא לא האמין עד כמה רחוק אני אתעקש עם התפאורה. בהתחלה חשבו להכין תפאורה של דירה, עם ספה וחלון, כמו שנראות כל התוכניות, ואני ידעתי מראש שארצה להשתמש בכל שטח האולפן. העיקרון של לצאת עם מצלמה על הכתף היה נכון, כמו גם העיקרון של מונולוג פתיחה".

* * *

אם אני מבין את נשר נכון, הוא בחר לחסל את החשבון כאן ועכשיו, להסביר מדוע הוא צודק וכולם טועים, כדי שבפעם הבאה שלו בטלוויזיה לא יגררו אותו פעם נוספת דרך הבוץ היבש של "שולחן ארוך". כך, למשל, הוא מתעקש לקבוע שהוא אחראי לבחירת המראיין שלו.

"הסיבה שבחרתי שאתה תראיין אותי היא שאני חושב שהמפגש בינינו הוא מקצועי ומעניין, ורציתי גם למסור לך את דעתי על מה שכתבת".

לא ידעתי שאתה בחרת בי, חשבתי שזו הייתה יוזמה של המערכת.
"לא, זה היה רעיון שלי".

הוא מתעקש לקבוע שהוא אחראי לבחירת המראיין שלו: "הסיבה שבחרתי שאתה תראיין אותי היא שאני חושב שהמפגש בינינו הוא מקצועי ומעניין, ורציתי גם למסור לך את דעתי על מה שכתבת, זה היה רעיון שלי"

אני יודע שאתה משמיץ אותי חופשי ב"ידיעות" וב"מעריב", כי שתי המראיינות שלך צלצלו אלי לבקש תגובה.
"הבעיה שלי אתך היא בעיה מורכבת. במפגש בינינו יש דרמה. זה מזכיר לי את הבדיחה על איש שיושב ברכבת ויורק דרך החלון. הרוח לוקחת את הרוק שלו שנכנס מבעד לחלון בקרון החמישי ופוגע במישהו. הנפגע הולך בכל הקרונות ומחפש את היורק. בסוף הוא מוצא אותו. אתה ירקת עלי? ההוא עונה לו: מצטער, ירקתי דרך החלון. אז ההוא אומר לו: אני כבר מעדיף שתירק לי ישר בפרצוף.

"רציתי לדבר אתך כדי להעמיד אותך על חומרת הדברים. במה שכתבת לפני שבועיים על הפגישה אצל אריה מקל, שבה נידונו תנאי ההעסקה שלי. אני חושב שחרגת ואפילו מעלת בתפקיד שלך, כמעט כצד אינטרסנטי בתור הרשות".

blues (צילום: ארכיון רנן שור)

עד אותו רגע הייתי בסדר?
"גם לפני זה יש לי אתך בעיה, כי הביקורת שלך לא הייתה מקצועית. בוא אני אסביר לך למה זה רציני. זה שאתה חבר של גזר (מנהל חטיבת התוכניות, אליעזר יערי, ר.מ), אנחנו יודעים. זה לגיטימי. אבל אתה לקחת צד בוויכוח פנימי שחורג מעניין הביקורת. אני כבר לא מדבר על הספקולציה על מה שהתרחש בפגישה. לא בראל, לא מקל, לא מוטי לוי, לא חיים מלובן ולא חנוך חסון, היו מדברים אתך על הפגישה…"

איך אתה יודע? אלה אנשים שלא מדברים עם העיתונות?
"לא ייתכן ולא אכפת לי. עשית פה צעד שמבחינתי הוא חמור מאוד. כמה אני מרוויח זה לא עניינך. גם רמטכ"ל רע צריך לקבל משכורת. ואם אתה חושב שאני לא טוב, זה לא עניינך. אני גם לא מאמין לך שאתה באמת חושב ש־2,000 שקל ברוטו לתוכנית זה הרבה כסף. אני אתן לך את הגרסה שלי ללמה כתבת מה שכתבת.

"הביקורת שלך לא הייתה מקצועית. עשית פה צעד חמור מאוד. כמה אני מרוויח זה לא עניינך. גם רמטכ"ל רע צריך לקבל משכורת. ואם אתה חושב שאני לא טוב, זה לא עניינך"

"שמעת את הספקולציה המעוותת של הפגישה מגזר, שהמעורבות שלו בעניין הזה חמורה מאוד בעיני, עד כדי התפטרות שלו: משום שכלפיך הוא הציג עמדה הפוכה ממה שהוא הציג בפגישה.

"הדברים הוצגו כאילו מקל שינה את עורו בפגישה ופתאום הוא רוצה שדורון נשר יישאר בטלוויזיה. אתה מעלה את הספקולציה ששולמית אלוני התקשרה למקל. זה לא בדוק, לא ביררת לא איתי, לא איתה, לא עם מקל. אני משוכנע שזה לא קרה".

שולמית אלוני מסיעת "ר"צ" נושאת דברים במליאת הכנסת, 1988

הגברת אלוני מצלצלת לכל מיני אנשים: לטלוויזיה, לירון לונדון. לשר הבריאות לשעבר, היא חוקרת. היא מתעניינת, היא ממליצה…
"אתה מחשיד אותי. אתה מערבב פה בין דעתך על התוכנית ובין ויכוחים מקצועיים שיש לי עם הטלוויזיה על כסף, שזה ענייני ולא עניינך. שולמית אלוני דיברה עם כל האנשים שהיו בפגישה? הם הציעו את כל ההצעות על דעתם! אף אחר לא החזיק אקדח ולא בא אליהם עם רימון. זו כתיבה לא רק צהובה, זה חולני".

אני לא פרסמתי את עניין המשכורת, הסכום הסתובב בעיתונות הרבה לפני שאני הבעתי את דעתי.
"אתה מערב את זה שיש לך דעה על התוכנית לבין המשכורת. אתה קובע שאלה היו דרישות סחטניות. דרישות סחטניות? אני מניח שגזר לא רצה שהתוכנית תמשיך, למרות שבהתחלה הוא כן רצה. אני לא יודע למה.

"עכשיו אני אגיד לך מה באמת היה בישיבה עם מקל. הם העלו את ההצעות. נהדר! אני חוזר בשמחה. אפילו עכשיו אני מוכן לחזור ולעשות את התוכנית, אבל בתנאים נורמליים. תן משרד, תן אמצעים: מה, אני בטירונות? והבעיה היא לא הביקורת; הקטע עם הביקורת היה שיעור מעניין".

"אתה מערבב פה בין דעתך על התוכנית ובין ויכוחים מקצועיים שיש לי עם הטלוויזיה על כסף, שזה לא עניינך. הם הציעו את כל ההצעות על דעתם! אף אחר לא החזיק אקדח ולא בא עם רימון. זו כתיבה לא רק צהובה, זה חולני"

נדמה לי כי עניין הביקורת והתגובה שלך אליה הוא העניין היותר מעניין.
"אתה כותב בעיתון בכל מיני תחומים. אתה כותב על פוליטיקה, על אוכל, על טלוויזיה. זה תמוה בעיני. אתה לא ליבוביץ…"

אני חייב לציין שמכל התחומים שבהם אני כותב, דווקא קולנוע וטלוויזיה למדתי באופן פורמלי.
"לא הייתה לי בעיה אם זה היה עומד במבחן רציני. בעניין האוכל, אני קורא אותך. יש אנשים שאומרים שאתה לא מבין בזה, אבל לפחות רכשת ידע. רואים שאתה אוהב את זה. אתה משקיע בכתיבה על מרק או על הסורבה בין המנות, או על המרקם הקטיפתי של המנה יותר אהבה, דאגה ועניין מאשר אתה משקיע כשאתה כותב על מערכון. תשקיע אותה תשומת לב כשאתה כותב על תוכנית בידור.

עיתונאי "מעריב" רון מיברג בשנות התשעים (צילום: משה שי/פלאש90)

"עשיתי תוכנית בידור שהיה לה מבנה חדש, מיוחד, פרמטרים לא מוכרים. אתה המתווך, אתה צריך להבין. אם אתה לא מזהה, אל תכתוב. באוכל אתה יכול לשלוח כל אדם למסעדה, והוא יגיד: אני לא אוהב את הקציצות האלה. כשאתה כותב על טלוויזיה, שזה דיני נפשות, אתה לא כותב באותה רצינות, באותה עדינות. אתה אמור לדעת שלקחתי אוטובוס ועשיתי תזמורת נגני רחוב רוסים, ואתה אמור לדעת מה זו ההפקה הזו. אתה חייב להשגיח במאמץ. אתה כותב ביקורת חוצפנית, מלגלגת, ויותר מזה – אתה גורם נזק".

נזק?
"הנזק שאתה גורם הוא שאף אחד לא ינסה. זה לא שאתה מחויב לכתוב ביקורת טובה, אתה חייב להתייחס לניסיונות ולמאמץ ביתר כבוד, גם בכללי נימוס. אתה לא מבין שתפקידך, באופן חלקי לפחות, הוא לתמוך באמנות שנקראת טלוויזיה, שנמצאת בחיתוליה, זה חלק מהאחריות הציבורית שיש מאחורי הכתיבה".

"עשיתי תוכנית בידור שהיה לה מבנה חדש, מיוחד. אתה המתווך, אתה צריך להבין. אם אתה לא מזהה, אל תכתוב. תפקידך הוא לתמוך באמנות הטלוויזיה הצעירה, זה חלק מהאחריות הציבורית שיש מאחורי הכתיבה"

אם הייתי אוהב את התוכנית שלך היינו מקיימים את השיחה הזו שבה אני מוצג כמבקר שטחי ולא מקצועי?
"אולי לא היינו מקיימים אותה טכנית, כי לא היינו מגיעים לסוג כזה של עימות. אם לא הייתי חושב שאתה קרוב לעניין הזה יותר מאחרים, לא הייתי מדבר אתך. הכתיבה שלך חייבת להיות יותר רצינית".

התפקיד שלי זה להסביר לך איך התוכנית יכולה להיות יותר טובה?
"לא".

מותר לי לבקש שהתוכנית שלך תוסר מהמסך ומיד?
"איזו שאלה. אני כפרתי במידת האלימות? אני לא אקבע לך, גם אם בעיני אתה לא לגמרי אחראי".

* * *

קראת בכלל את הביקורות? הן נגעו בך?
"היה שלב שהשתדלתי לא לקרוא. לא רציתי שהן ישפיעו עלי. אבל היו נשמות טובות שצלצלו אלי וטרחו לעדכן אותי. היו קוראים לי את הביקורות על המזכירה האלקטרונית. אמרו לי שלפני כמה שבועות כתבת שבעצם אתה בכלל אוהב אותי ואני מוכשר. לפני שבוע כתבת שהכול יותר טוב מנשר. היה זמן שכתבת שזה כבר עדיף על מיכאלי, למרות שזה מתועב ונורא".

על מה זה מעיד?
"שזה לא רציני".

"הקריאו לי את הביקורות שלך על המזכירה האלקטרונית. אמרו לי שלפני כמה שבועות כתבת שבעצם אתה בכלל אוהב אותי ואני מוכשר. לפני שבוע כתבת שהכול יותר טוב מנשר. זה לא רציני"

זה מעיד על כך שתוכנית טלוויזיה היא דבר דינמי, שאחת גרועה ואחת בסדר. אתה רוצה שאנחנו נרים את מכסה המנוע של "שולחן ארוך" ונראה כמה היה קשה להקים אותה, ואני מבקש להבהיר לך כמה מעיק ומחייב זה לראות אתכם על המסך ערב ערב.
"עכשיו אתה נופל בפח הישראלי הטוטליטרי שפולש – זה לא ייאמן! – פה אתה נכנס בדיוק להבדל המנטלי בינינו לבין מדינות אחרות, נאורות, מתוקנות, טובות – להיסטריה ולדביקות. פה, ביום שישי אחרי ארוחת ערב, יש שיחת סיכום של המדינה. כולם יושבים, ואז אתה מחליט: למה הוא מביא לי את אלה ולמה הוא לא מביא לי את אלה".

זה לא מה שאני אומר. אני אומר: לא נהניתי מהנשר הזה.
"עכשיו אתה מדבר בדיוק כמו אחות שלי. אתה נופל לפח הקבוע של הביקורת, זה קלאסי. מותר לך לכתוב הכול, מותר לך לכתוב לא נהניתי, אבל אני יכול לתבוע ממך שכשאתה רואה תוכנית ראשונה, שתזכור שורה של דברים: שלמרות שהתוכנית הראשונה הייתה מפלצתית, האם נכון או לא נכון שהאיש ימשיך וינסה".

כשכיבו את האורות בסוף התוכנית הראשונה הרגשת טוב?
"בתוכנית הראשונה בכלל לא הייתי בחיים. אתה לא יודע מה זה".

תרשה לי לנצל את העובדה שאנחנו יושבים יחד כדי לומר לך שהתוכנית הייתה גרועה בעיני וחיפשתי אלף דרכים לומר את זה. עכשיו אתה בא וטוען שלא אמרתי את זה נכון, שלא אמרתי את זה מתוך התחשבות בתהליך העשייה. אני, ברשותך, לא חושב שאני צריך להתחשב בכל אלה.
"זו עמדה קלה מדי, מה שאתה אומר עכשיו. אתה אמור לדעת מה זה שתיל, זרע, התחלה, כיוון, מאמץ, כל הפרמטרים האלו. אתה יכול להתחפר בעמדה הראשונית: אני יושב בבית, אני רוצה להתבדר. אני אומר לך שמבחינה טלוויזיונית היו בתוכנית הישגים שלא יתוארו. פה לא התייחסת להקשר הוויזואלי ולא לעניין המבנה. תכתוב שזה לא מוכיח את עצמו בסוף, אבל תסביר למה".

"אני אומר לך שמבחינה טלוויזיונית היו בתוכנית הישגים שלא יתוארו. פה לא התייחסת להקשר הוויזואלי ולא לעניין המבנה. תכתוב שזה לא מוכיח את עצמו בסוף, אבל תסביר למה"

כשכתבתי למה אדם כל כך נחמד קם בבוקר, מתגלח, שם אפטר-שייב והולך להתבזות, אתה חושב שכתבתי כדי לשמוע את עצמי מדבר, או שחשבתי שיש לי סימפטיה אליך ואתה צריך לרדת מהתוכנית כי היא רעה?
"אתה לא מבדיל פה בינך כמבקר ובינך כבן אדם. את המשפט הזה היית יכול לצלצל אלי ולהגיד לי בטלפון".

אנחנו לא מדברים בטלפון. אין בינינו דיאלוג פרטי. אתה היית צריך לרדת מהמסך גם משום שאתה בן אדם נחמד וגם משום שהתוכנית הייתה גרועה. וההמלצה שלי לצופה היא לא לצפות בך.
"הצופה יכול לעשות מה שהוא רוצה. יש לו לאן ללכת. הוא לא שבוי. אתה יכול לכתוב ביקורת, אתה לא יכול לגרש אנשים מהמסך בלי להסביר את עצמך".

* * *

"שולחן ארוך" הייתה תוכנית בידור בערב שבת בטלוויזיה הכללית ולא תרגיל ב"בית צבי". שילמנו את האגרה, אנחנו לא רוצים שתבוא ותתאמן עלינו. התוכנית לא הייתה צריכה לעלות כלל למסך, התוכנית הייתה פיילוט.
"אני לא מתווכח אתך על זה, אבל בטלוויזיה הישראלית אין פיילוט. זו הייתה תוכנית שלקחה סיכונים. אחרי שנים של תוכניות רגילות ביום שישי, פתאום היה לנו מונולוג פתיחה. יצאנו לשטח וצילמנו עם אי.אנ.ג'י".

ציוד וידיאו הוא בעיניך ערך תוכני ומהותי בשנת 1993?
"כן, כי אתה לא כותב ברגע זה במנהטן, אתה כותב בישראל. גם העניין של לעשות תוכנית בידור עם נושא היה חדשני".

"בטלוויזיה הישראלית אין פיילוט. זו הייתה תוכנית שלקחה סיכונים. אחרי שנים של תוכניות רגילות ביום שישי, פתאום היה לנו מונולוג פתיחה. יצאנו לשטח וצילמנו. גם העניין של לעשות תוכנית בידור עם נושא היה חדשני"

אני מתקשה עם ביקורת הביקורת, כיוון שלפי דבריך לא קראת חלק ממה שנכתב כדי לא לפגוע בתהליך היצירתי שלך. אם היית קורא, היית מוצא שהתייחסתי לעבודת המצלמה, למבנה, לקונספציה.
"הטענה שלי היא שאתה החמצת. הכישלון הוא שלך. אני עשיתי את התוכנית ואני יודע את ההישגים שהיו בה, ואני גאה עליה ואני אוהב אותה ואני מצטער צער עמוק שלא יכולתי להיות באוויר יותר. הייתי מאושר אם זה היה ממשיך.

"את זה אני אומר לך כנגד ההנחה שבעטיה של הביקורת לא אעשה את התוכנית. האיש בבית היה נותן לתוכנית צ'אנס יותר ממך. בתוכנית הראשונה אני מודה שהייתה הרגשה לא הכי נעימה, נתקלתי בזה ברחוב. אבל אתה לא מבין כמה עבודה ומחשבה הושקעו בתוכנית".

גבי שושן עם עז ב"שולחן ארוך" 1993 (צילום: צילום מסך תאגיד השידור)

מה שאני לא שומע בשיחה הזו זה הקטע שבו יש לך אחריות למה שנחשב בציבור לחוסר ההצלחה של התוכנית. היה בה משהו מביך, דוחה ולא נעים. גבי שושן עם פאה עם עז?
"אני חושב שזו הייתה תוכנית נהדרת. לשים תוכנית על רוקנרול ביום שישי בערב במדינה הזו, אני חושב שזה חשוב. עוד פעם פוליטיקאי, סופר וטייס שחזר בתשובה – זה קל מאוד. כשאני שם באולפן גלובוס גדול ועושה תוכנית שלמה על רוקנרול, זה דבר חדשני".

מה תפקידי כמבקר באותו רגע שמה שנמצא על המסך דוחה אותי ופוגע באסתטיקה שלי?
"זכותך להגיד את מה שאתה מרגיש, זכותי להסביר לך איפה ההישגים. זה ישראלי נורא שאתה מצפה שכל תוכנית תהיה פרס נובל. אתה תסתכל על תוכנית שאתה אוהב באמריקה ותגלה שרק עשרים אחוז ממנה מצחיקים".

"זכותך להגיד את מה שאתה מרגיש, זכותי להסביר לך איפה ההישגים. זה ישראלי נורא שאתה מצפה שכל תוכנית תהיה פרס נובל. אתה תסתכל על תוכנית שאתה אוהב באמריקה ותגלה שרק 20% ממנה מצחיקים"

אני חושש שההשוואה בין "שולחן ארוך" ל"סטרדיי נייט לייב" היא מופרכת. שם היו ניצוצות של גאונות. בשמונה התוכניות שעשית לא היו ניצוצות של גאונות. אתה הרי לא תבוא ותודה בזה ובזה נכשלתי, זה היה כתוב ברשלנות, זה לא היה מצחיק.
"אני טוען שבדיוק בנקודה הזו אתה לא מבין מקצועית. כי אתה באמת חושב שאפשר להתחיל מהסוף ולהשתפר. זה הקטע שאני חושב שהעין שלך היא לא מקצועית, ואז אתה מדלג לרמה של התגובות שהן כבר באמת מחוצפות. לכתוב: נשר לך הביתה, זה מחוצף".

אתה ניסית לנצח את הצופים בקונספציה שלך אפילו אם ייקח להם שנה לעכל אותה.
"לא העליתי על דעתי שהמרחק בין איפה שאני נמצא בראש לבין מה שנקרא הצופים, הוא מרחק כזה גדול. אני לא יכול לבקר את הצופים. אני עומד אחרי הניסיון הזה. ההחמצה היא שלך".

אם הביקורת היא חולנית ולא אפקטיבית, למה להתייחס אליה?
"אני לא מתחסד אתך. אני לא בא להגיד לך שאין לזה השפעה. אם אתה שואל אותי בשורה התחתונה אם אמשיך או לא, זה היה שיעור מעניין, אני מכם נפרדתי. אני אעבוד עם עצמי. על השאלה, האם כולם טעו ורק אני צודק, יכול להיות שכולם טעו ורק אני צודק. הדה בושס לא מקצוענית, מבקרים לא מקצוענים לא מבינים בתחום הזה".

אתה נטפל לביקורת ואני מזכיר לך שמול כל עם ישראל ערכת השוואה בין אסון צאלים ובין האסון של התוכנית הראשונה שלך.
"סלח לי מאוד, זה מפתיע אותי מה שאתה אומר. מה קרה אם אמרתי שהיו שלושה אסונות, מה קרה?". 

"אם אתה שואל אותי אם אמשיך או לא, זה היה שיעור מעניין, אני מכם נפרדתי. אני אעבוד עם עצמי. על השאלה, האם כולם טעו ורק אני צודק, יכול להיות שכולם טעו ורק אני צודק. מבקרים לא מקצוענים לא מבינים בזה"

היה בזה טעם לפגם בעיני.
"בעיני לא. אילו הייתי צריך לחיות את החיים שלי מהתחלה והייתי צריך לוותר על שניים־שלושה אירועים, לא הייתי מוותר על האפיזודה הזו".

אני לא מבין, אגב, למה ויתרת על התוכנית, נדמה היה שהלכו לקראתך.
"מה אתה מדבר, אי אפשר היה להפיק את התוכנית בתנאים שהציעו לי. לכתוב שבאתי בדרישות מופרזות אליהם, זו הייתה חוצפה גדולה".

דורון נשר, 2025 (צילום: משה שי, פלאש90)

זו חוצפה לבקש ממך לרדת מהמסך?
"גם זה חוצפה. אני חייב להגיד לך עוד משהו אחד, ואני לא אומר את זה כדי שירחמו עלי. הגעתי לעומקים כאלה של אוברדרפט, שאבא שלי צריך לסבסד אותי, ואין בזה שום היגיון. ואני אומר לך שוב, שזה לא רלוונטי לוויכוח שלך ושלי על התוכנית".

ואם התוכנית הייתה סופר-פופולרית והמבקרים היו עומדים על הידיים ומוחאים לך ברגליים, היית מרגיש נפלא בטלוויזיה הישראלית?
"הייתי חוגג".

"אני חייב להגיד לך עוד משהו אחד, ואני לא אומר את זה כדי שירחמו עלי. הגעתי לעומקים כאלה של אוברדרפט, שאבא שלי צריך לסבסד אותי, ואין בזה שום היגיון"

וגם אז זה היה מתפוצץ על המחשב ושיפור שכרך?
"יפה, אני אענה לך. אתה רק צריך להבין עם מי יש לי עסק. עם חיים מלובן, יערי אמר שהוא נכנס לבית חולים בגלל התוכנית. כשהוא היה בבית חולים אף אחד מהם לא הרים טלפון לא ביקר. אני ביקרתי אצלו".

אם אתה מאמין בתוכנית, למה לא לקחת אותה לערוץ אחר?
"אולי זה יקרה. ברגע זה אני באיזה מעבר, שאני צריך להחליט אם אני מתעקש על הדבר הזה או שאני עושה דברים אחרים. אני אגיד לך דבר מוזר: לא שמעתי מהם, בעצם, אף אחד לא הודיע לי מה קורה עם התוכנית. אני הסקתי את המסקנות. אני יודע למה התוכנית נפלה: כי אף אחד לא רצה בה יותר מדי". 

פורסם לראשונה ב"חדשות" 1993