1

לישראלים יש מערכת יחסים מורכבת עם אנרגיית השמש. לפני עשור-שניים, כשהפאנלים הסולאריים התחילו לתפוס תאוצה בעולם, זה עדיין נתפס בישראל כאוונגרד ירוק, גחמה של מחבקי עצים. מה הבעיה לשרוף פחם?

אחר כך, כשמצאנו את עצמנו בפיגור עמוק בכל הנוגע לאנרגיות מתחדשות, התקבע הדימוי של ישראל כמדינה מיושנת בתחום האנרגיה.

אי אז, בשנות החמישים של המאה הקודמת, ישראל הייתה פורצת דרך בכל הנוגע להפקת אנרגיה מהשמש. זה קרה כשדודי השמש הפציעו על גגות הבתים במדינה הצעירה, ועד מהרה הפכו לסמל מעמד

נשכחה העובדה שאי אז, בשנות החמישים של המאה הקודמת, ישראל הייתה פורצת דרך בכל הנוגע להפקת אנרגיה מהשמש. זה קרה כשדודי השמש הפציעו על גגות הבתים במדינה הצעירה, ועד מהרה הפכו לסמל מעמד.

בשנות השישים שודרגה היעילות האנרגטית בזכות הפיתוח של ד"ר צבי תבור, ובשנות השבעים, באדיבות משבר האנרגיה העולמי, הדודים כבר הפכו לחובה רגולטורית על כל גג וקיבלו מעמד של סמל תרבותי: הם הפכו את העיר הישראלית, כמו שכתב מאיר ויזלטיר, לעיר בלי קונספציה אסתטית, אבל עם מים חמים בכל דירה.

דודי שמש בתל אביב, 2017 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

אבל הזמנים משתנים, ובשנה שבה המוביל הארצי התחיל לזרום בכיוון ההפוך זה רק טבעי שגם הדודים מתקרבים ליום שבו ירדו מהגגות ויצטרפו לצלחות הלווין ולאנטנות הקדומות במגרש הגרוטאות של ההיסטוריה.

זה לא יקרה מחר, אבל המסמך המפורט שמשרד האנרגיה הציג השבוע לעיון הציבור מסמן את הצעד הראשון במסע שיסתיים בגגות נטולי דודים.

הזמנים משתנים, וזה רק טבעי שגם הדודים מתקרבים ליום שבו ירדו מהגגות ויצטרפו לצלחות הלווין ולאנטנות במגרש הגרוטאות של ההיסטוריה. זה לא יקרה מחר, אבל זהו הצעד הראשון במסע שיסתיים בגגות נטולי דודים

לפעמים נדמה שיש כמה משרדי אנרגיה בישראל. יש את זה שמעודד ונותן רוח גבית לפרויקט אולטרה-מזהם של הפקת נפט מפצלי שמן (סלעים תת קרקעיים) במדבר יהודה, יש את משרד האנרגיה שמתקשה להיפרד מטורבינות הפחם האחרונות ב'אורות רבין', ויש את חטיבת האנרגיה המקיימת שדוחפת את המשק בכל הכוח להפקת אנרגיה נקייה ולניצול נכון שלה. הפרידה מהדודים היא חלק מהחזון הזה.

החזון של משרד האנרגיה לגגות עם פאנלים סולריים (צילום: דוברות משרד האנרגיה)

אי אפשר לקחת מהדודים את הזכויות ההיסטוריות. כיום כ-85% ממשקי הבית בישראל מחממים באמצעותם מים, וזה חוסך למשק כ-5% מצריכת החשמל, אבל הם כבר לא הטכנולוגיה הירוקה הכי יעילה בסביבה (תרתי משמע).

מצד אחד, הם חוסמים בגופם הצבה של פאנלים סולאריים על גגות הבניינים המשותפים. מצד שני, הם לא מספקים מים חמים בכ-25% מימות השנה (אלה שבהם יש עננים), ובאותם ימים הדיירים נאלצים לחמם את המים למקלחת באמצעות חשמל – דרך בזבזנית במיוחד.

אי אפשר לקחת מהדודים את הזכויות ההיסטוריות. כיום כ-85% ממשקי הבית בישראל מחממים באמצעותם מים, וזה חוסך למשק כ-5% מצריכת החשמל, אבל הם כבר לא הטכנולוגיה הירוקה הכי יעילה בסביבה

כ-14% מצריכת החשמל של משפחה ישראלית ממוצעת משמשים לחימום מים, ויש לזה משמעות אסטרטגית: משקי הבית הם צרכן כבד ואחראים לכשליש מצריכת החשמל בישראל, נתח שרק עולה בעידן המכוניות החשמליות שמוטענות בלילה והמעבר לבישול על כיריים אינדוקציה.

מצד שלישי, ביום חם – רוב ימות השנה בישראל – הדודים מחממים את המים די הצורך בתוך זמן קצר, ואחר כך למעשה הם חסרי תועלת. את האנרגיה העודפת שהם מייצרים אי אפשר לאגור ואין לה שימוש, בשונה מפאנלים סולאריים שבכל רגע שטוף שמש מזרימים חשמל לרשת הארצית.

דודי שמש בירושלים, 2025 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

ויש עוד צדדים: על פי החוק, בבניינים גבוהים רק דיירי 7 הקומות האחרונות מתקינים דודים על הגג. לכל השאר אין מקום. מכיוון שרוב הבניינים המשותפים החדשים בישראל גבוהים מ-7 קומות, המשמעות היא שלדירות חדשות רבות ממילא אין דודי שמש, ודייריהן נאלצים לחמם מים בחשמל יקר ומזהם, בעלות שיכולה להגיע למאות שקלים בחודש.

הם מנועים מלעשות את זה באמצעות פאנלים סולאריים על הגג, משום שהוא תפוס על ידי הדודים של דיירי הקומות הגבוהות. מאחר ואלה שגרים גבוה יותר הם גם בדרך כלל בעלי האמצעים, נוצר מצב שבו העשירים מקבלים מים חמים כמעט בחינם ודווקא הפחות מבוססים משלמים עבורם ביוקר. לא סביבתי, לא בדיוק חברתי, וממש לא מחמיא לקו הרקיע של ישראל.

בחוק הקיים שמתיר רק לדיירי 7 הקומות האחרונות להתקין דודים על הגג, נוצר מצב שבו העשירים מקבלים מים חמים כמעט בחינם ודווקא הפחות מבוססים משלמים ביוקר. לא סביבתי, לא חברתי, וממש לא מחמיא

בחטיבת הקיימות של משרד האנרגיה עשו עבודת השוואה יסודית כדי לוודא שהדודים הם כבר לא אופציית חימום המים הטובה ביותר וכדי לאתר את החלופה האופטימלית מבחינה כלכלית וסביבתית. הנתונים חד משמעיים. החלופה המיטבית היא שילוב של פאנלים סולאריים על הגג ומשאבת חום לכל דירה.

משאבת חום היא טכנולוגיה שתופסת תאוצה בעולם (יש משאבות חום שמיוצרות בישראל), שמייצרת אנרגיית חום מהאוויר ביעילות רבה. התקנת השילוב הזה בכל בניין חדש תייקר דירה ממוצעת בכ-4,500 שקל, הוצאה שתחזיר את עצמה במהירות ואחר כך תניב חיסכון משמעותי בחשבונות החשמל.

דודי שמש בתל אביב, 2024 (צילום: דור פזואלו/פלאש90)

מבחינה משקית, עד 2050 המעבר הלאומי מדודי שמש אמור לייתר הקמה של שתי תחנות כוח בעלות של מיליארדים. התחנות יתייתרו גם בגלל החיסכון בחשמל, וגם בגלל הגמישות שדודי השמש לא מאפשרים למערכת.

כיום, בערבים חורפיים נשמעת במיליוני משקי בית כמעט באותה שעה הקריאה 'תדליקו את הדוד'. זה אומר שבבת אחת צריכת האנרגיה מטפסת בחדות, והמערכת צריכה להיות ערוכה לספק את הביקושים בכל מצב. כששיאי הביקוש יגולחו אפשר יהיה לצמצם גם את היקפי הייצור.

מבחינה משקית, עד 2050 המעבר הלאומי מדודי שמש אמור לייתר הקמה של שתי תחנות כוח בעלות של מיליארדים. התחנות יתייתרו גם בגלל החיסכון בחשמל, וגם בגלל הגמישות שהדודים לא מאפשרים למערכת

כמו כל שינוי אסטרטגי, ועוד בתחום עתיר שחקנים ואינטרסים כמו עולם הבנייה, גם הדרך לסיום עידן הדודים לא תהיה קלה. זה יצריך תיקוני חקיקה ורגולציה (לחייב פאנלים סולאריים ומשאבות חום במקום דודים), לקבלנים יהיה מה לומר וגם למתפרנסים מענף הדודים.

הדרך ארוכה, אבל נראה שהכיוון בלתי נמנע, ובהקשר הזה כדאי להזכיר שהחל משלשום (חמישי) אי אפשר לקבל היתר בנייה למבנה ציבור ולבית צמוד קרקע בישראל בלי להתקין פאנלים סולאריים על הגג. תהליך היסטורי אחד הסתיים, תהליך חדש מתחיל.

פאנלים סולאריים על גג בית הספר "יעלים" באילת (צילום: טל אגסי)

2

"מרגע שהתיישבת ברכבת, ברוב המקרים חוויית הנסיעה נהדרת. הבעיה היא שכדי להגיע לרגע הזה צריך לעבור מסלול מכשולים שמוציא לך את החשק לנסוע בתחבורה הציבורית".

כך סיכם באוזניי תושב אחד האזורים הכפריים בישראל את מערכת היחסים שלו עם רכבת ישראל בפרט והתחבורה בכלל. היוזמה האחרונה של עיריית נתניה ממחישה היטב למה הוא התכוון.

"מרגע שהתיישבת ברכבת, ברוב המקרים חוויית הנסיעה נהדרת. הבעיה היא שכדי להגיע לרגע הזה צריך לעבור מסלול מכשולים שמוציא לך את החשק לנסוע בתחבורה הציבורית", כך סיכם באוזניי תושב האזור

תחנת הרכבת של נתניה – שבחודש ממוצע עוברים בה 300 אלף נוסעים – משרתת, מלבד תושבי העיר, אוכלוסייה רחבה שמתגוררת במרחב הכפרי שמשתרע ממזרח לנתניה ועד הקו הירוק – תושבי כפר יונה, אבן יהודה, פרדסיה וכל יישובי המועצה האזורית עמק חפר.

אלפים אם לא רבבות מהם עובדים בתל אביב וגוש דן, ובמקום לעמוד מדי בוקר בפקק אינסופי הם מעדיפים לעמוד בפקק קצר בדרך לנתניה ומשם להמשיך אל מחוז חפצם ברכבת.

עומס נוסעים בתחנת רכבת ישראל, 2025 (צילום: יהושע יוסף/פלאש90)

בתחילת נובמבר העלתה עיריית נתניה פוסט שמיד התפשט כאש בשדה נוסעים עצבניים: העירייה הודיעה שבכוונתה לצבוע את חניוני הרכבת בכחול-לבן, ולחייב בתשלום את כל מי שאינו תושב העיר.

"לצערנו יש מי שהפך את חניוני הרכבת למגרשי רכבים נטושים, חניוני משאיות בטון או חניון לסוחרי רכב ולכן הוחלט לצבוע בכחול לבן כדי לפנות מקומות חניה", נימקה העירייה את המהלך.

"לצערנו יש מי שהפך את החניונים למגרשי רכבים נטושים, חניוני משאיות או חניון לסוחרי רכב, ולכן הוחלט לצבוע בכחול לבן כדי לפנות מקומות חניה", נימקה העירייה את המהלך. הבעיה אמיתית, אך יש פתרונות אחרים

הבעיה שהעירייה מתארת אמיתית ובהחלט דורשת פתרון: שטחי חנייה חינמיים, ועוד ליד תחנות רכבת, הופכים במהירות למקום שבו אנשים משאירים את המכונית ונעלמים. יש כאלה שמשתמשים בחניון הרכבת כחנייה לטווח ארוך לצורך נסיעה לחו"ל – חונים, לוקחים רכבת לנתב"ג וחוזרים בתום החופשה.

זה ניצול לא ראוי של המרחב הציבורי וטוב עושה העירייה שמבקשת להפסיק את זה. רק שיש דרכים אחרות לעשות את זה. למשל שער חשמלי פשוט, עם כרטיס חנייה חינמי שעליו מצוין מועד הכניסה. אם יצאת אחרי יותר מ-24 שעות תשלם על כל שעה וכל יום, וביוקר. החנייה תתרוקן במהירות מהפרזיטים.

רכבת בתל אביב, 25 באוגוסט 2025 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

תושבי האזור שנחשפו להודעה של עיריית נתניה נדהמו. גם כך יש פחות מקומות חנייה מנוסעים, ומי שלא מגיע מוקדם בבוקר נאלץ להסתובב בסביבת התחנה ולקוות לטוב. קווי אוטובוס יעילים מהיישובים הכפריים אל תחנת הרכבת? הצחקתם את משרד התחבורה.

ההגעה אל הרכבת לא קלה, ועכשיו היא גם תהיה מאוד יקרה. עבור מי שעובד במרכז ונוסע ברכבת מדי יום ההגעה לעבודה תתייקר במאות שקלים לחודש, אם לא יותר – מס רכבת שירד הישר מתלוש המשכורת

ההגעה אל הרכבת לא קלה, ועכשיו היא גם תהיה מאוד יקרה. עבור מי שעובד במרכז ונוסע ברכבת מדי יום ההגעה לעבודה תתייקר במאות שקלים לחודש, אם לא יותר – מס רכבת שירד הישר מתלוש המשכורת.

בנסיבות האלה, רבים מהם עלולים לחזור למכונית הפרטית ולפקקים. האם זה מה שמדינת ישראל רוצה?

עומס נוסעים בתחנת רכבת ישראל, 2025 (צילום: רחל אלרועי/פלאש90)

חזקי סיבק, סגן ראשת המועצה האזורית עמק חפר, סבור שהבעיה היא שכל גורם בזירת התחבורה מסתכל על האתגרים הצרים שלו ואין מי שמנהל את התמונה הכוללת.

לעיריית נתניה יש בעיה עם טרמפיסטים שמתלבשים על החנייה שלה אז היא מוצאת את הפתרון הכי קל מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות על האינטרס הציבורי והתחבורתי הרחב. רכבת ישראל עסוקה בשלה, משרד התחבורה לא באירוע.

כשיתווספו אלפי מכוניות של נוסעים מתוסכלים לפקק בכביש החוף ויתרמו את תרומתם לזיהום האוויר ולתאונות הדרכים, כולם יקטרו על מצב התחבורה, אבל מי עשה משהו כדי למנוע את הטעות הזו?

כשיתווספו אלפי מכוניות של נוסעים מתוסכלים לפקק בכביש החוף ויתרמו את תרומתם לזיהום האוויר ולתאונות הדרכים, כולם יקטרו על מצב התחבורה, אבל מי עשה משהו כדי למנוע את הטעות הזו?

צריך לקוות שעיריית נתניה עוד תחזור בה תחת הלחץ הציבורי והתקשורתי והפנייה מהשכנים מעמק חפר. במוקדי קבלת ההחלטות כולם כבר יודעים לדקלם שצריך לתמרץ את הישראלים לעבור לתחבורה ציבורית, אבל כשצריך לתרגם את זה למעשים עושים בדיוק את ההיפך.

מטיילים בצפון הארץ, נובמבר 2025 (צילום: מיכאל גלעדי/פלאש90)

3

נתוני סיכום השנה שהציגה השבוע רשות הטבע והגנים מלמדים על מגמת חזרה של הישראלים לטיולים ולטבע. בהשוואה לנתוני 2024, שהייתה כולה בצל המלחמה, ב-2025 התחילו לנשב רוחות של שפיות בחלק מהאתרים.

את הנתונים בשמורות הצפון האהובות – בניאס (274,040 אלף מבקרים ב-2025), חצבני (198,758), חורשת טל ותל דן (181-182 אלף מבקרים בכל אחת מהן ב-2025) – אפילו אי אפשר להשוות לשנה הקודמת, כי הן היו סגורות לכל אורכה.

נתוני סיכום השנה שהציגה השבוע רשות הטבע והגנים מלמדים על מגמת חזרה של הישראלים לטיולים ולטבע. אבל בעוד הישראלים מנסים לחזור לשגרה, התיירים לא חוזרים; ישראל פשוט נמחקה ממפת התיירות

הנתונים מצביעים על מגמה מעורבת, אבל רכיב אחד ממש שובר לב: בעוד הישראלים מנסים לחזור לשגרה, התיירים לא חוזרים לכאן. ישראל והטבע שלה פשוט נמחקו ממפת התיירות.

בשנת 2019 ביקרו בשמורות הטבע והגנים הלאומיים 3,748,000 מיליון תיירים מחו"ל. ב-2025 – 198 אלף. 5.28% מהשנה שלפני הקורונה. ירידה, או בעצם נפילה חופשית, של 95%.

מטיילים ביער קצרין, צפון ישראל, אוקטובר 2025 (צילום: מיכאל גלעדי/פלאש90)

בכניסה לשמורות טבע לא שואלים את המבקרים לזהותם, אבל מותר לשער שרוב המבקרים שבכל זאת הגיעו השנה מחו"ל הם יהודים.

להיעלמות התיירים יש משמעות כלכלית כבדה עבור רשות הטבע והגנים ועבור המשק הישראלי בכלל, ונשאלת השאלה האם השבר הגדול הזה הוא בכלל בר תיקון.

להיעלמות התיירים יש משמעות כלכלית כבדה עבור רשות הטבע והגנים ועבור המשק הישראלי בכלל, ונשאלת השאלה האם השבר הגדול הזה הוא בכלל בר תיקון

חברות התעופה כבר חזרו לכאן, הכלכלה מנסה להשלים פערים, הישראלים משתדלים לשוב לשגרה. האם התיירים יחזרו אי פעם לישראל ולשכיות הטבע שלה?.

סמטת שרה עזריהו, תל אביב (צילום: אביב לביא)

4

שנים רבות אני גר בתל אביב, ידעתי שנס ציונה הוא רחוב שקט לא רחוק מהים, אבל לא היה לי מושג שלרחוב הקטן והצדדי הזה יש סמטת-בת שיוצאת מתוכו.

השבוע הגעתי לסמטת שרה עזריהו לצורך ניחום אבלים, וטפח מתל אביב של פעם נגלה לעיניי: שבילים בין הבתים, המון צמחייה וירוק, ובניינים יפהפיים שאפופים בנועם ישן. אח, איפה הם המתכננים ההם.

סמטת שרה עזריהו, תל אביב (צילום: אביב לביא)