במשך קרוב לעשרים שנה לבשתי מדים. שירתתי בקבע בחיל האוויר בתפקידים שעמדו בליבת היכולת ההתקפית והמבצעית שלנו: כמפקד סוללת טילים נגד סוללות טק"א (טילי קרקע-אוויר) של האויב, כקצין מודיעין וכמפתח מערכות מידע המהוות "מכפיל כוח" קריטי בשדה הקרב.

תפקידי היה "לנקות את השמיים" ממחסומים, לנטרל את עיני האויב ולאפשר לחיל האוויר את חופש הפעולה המוחלט. בכל פעם שילדיי שאלו למה אבא לא בבית, הייתה לי תשובה מוכנה: "אני עושה הכול כדי שנהיה חזקים ומתוחכמים כל כך, שהצד השני יבין שאין לו סיכוי מולנו – וכך לא תהיינה כאן יותר מלחמות".

כמפקד סוללת טילים נגד סוללות טילי קרקע-אוויר של האויב, כקצין מודיעין וכמפתח מערכות מידע – תפקידי היה "לנקות את השמיים" ממחסומים, לנטרל את עיני האויב ולאפשר לחיל האוויר חופש פעולה מוחלט

האמנתי בזה בכל רמ"ח איבריי. האמנתי שהעליונות הטכנולוגית והמודיעינית שאני שותף לבנייתה היא הערובה היחידה לשלומם. היום, כשאני מביט על המציאות המדממת סביבנו, אני נאלץ להישיר מבט אל המראה ולהודות ביושר כואב: נכשלתי.

המערכות שפיתחתי היו גאוניות, הטילים היו מדויקים וההרתעה נראתה מרשימה – אך הקונספציה קרסה. הבנתי ששום "מכפיל כוח" טכנולוגי לא יוכל להחליף את מכפיל הכוח המוסרי, ושחומת המגן האמיתית של הבית הלאומי שלנו לא נבנית רק דרך כוונות המכ"ם, אלא ביסודות של צדק, שוויון ואנושיות.

התובנה הזו הובילה אותי לטפס קומה נוספת בדרך שבה אני תופס את חיינו כאן. רבים מאיתנו מכירים את "פירמידת הצרכים" של הפסיכולוג אברהם מאסלו, המתארת את מסע האדם מהישרדות ועד ל"מימוש עצמי". גם אני חשתי שהגעתי לפסגה הזו. אך מצאתי את עצמי עומד שם, בשיא המימוש המקצועי, ומרגיש שהמבנה הזה חסר. הרגשתי שהפירמידה אינה מסתיימת ב"אני", אלא חייבת להיפתח אל ה"זולת".

היום אני מגדיר את היעד הזה כקומה הששית של פירמידת הצרכים: קומת ה"השפעה" והאחריות המוחלטת.

במרכז הקומה הזו ניצבת אמת מידה מוסרית פשוטה: מעשה הוא צודק רק אם הוא נשאר כזה גם כאשר הוא מופנה כלפיי. כדי לבחון זאת, אני משתדל לאמץ את "מסך הבערות" של ג'ון רולס ולשאול: האם הייתי מקבל את המציאות הזו לו לא הייתי יודע מי אני בתרחיש – יהודי או ערבי, חילוני או דתי, גבר או אישה, או באיזה צד של הגבול נולדתי?

בשיא המימוש המקצועי שלי הרגשתי שהמבנה חסר. ש"פירמידת הצרכים" לא מסתיימת ב"אני", אלא חייבת להיפתח אל ה"זולת". היום אני מגדיר את היעד הזה כקומתה הששית: קומת ה"השפעה" והאחריות המוחלטת

עבורי, זוהי תמצית היהדות שלי: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". זוהי ציונות פטריוטית שאינה פוחדת מהאחר, אלא רואה באחריות כלפיו את המדד המובהק ביותר לעוצמתנו.

כמי שהקדיש שנים לביטחון המדינה, אני מבין היום שהגנה על הבית אינה מסתיימת בנטרול סוללות טילים של האויב. היא ממשיכה בשטח, במקומות שבהם המוסר שלנו עומד למבחן יומיומי. בעשור האחרון, אני פועל להפיכת המצפן הזה למציאות חיה דרך ארבעה מעגלי עשייה:

1. מעגל שוויון ההזדמנויות

אני מורה בהתנדבות של השפה העברית המדוברת בתיכונים ערביים. אם בעבר נטרלתי סוללות טק"א כדי לפתוח נתיבי טיסה, היום אני מנטרל חסמי שפה כדי לפתוח נתיבי חיים. היכולת לשוחח בעברית בביטחון היא המפתח של אותם צעירים לשבור את תקרת הזכוכית ולהשתלב בחברה כשווים.

2. מעגל הסולידריות

הקמתי קבוצת ליווי וסיוע למשפחות שפרנסתן נגדעה מאז המלחמה. המפגש הזה, פנים אל פנים, מזכיר לי את דבריו של עמנואל לוינס על האחריות הבלתי מותנית לזולת. כשאדם מביט בפניו של אדם אחר שסובל, הוא אינו יכול להישאר אדיש.

3. מעגל האומץ האזרחי

ניצבתי פיזית כחיץ כדי להגן על רועי צאן מפני התנכלויות. העשייה הזו דרשה ממני לעמוד בסיכון פיזי, לחוות תקיפות ואף מעצרים על ידי המדינה שלי – אותה מדינה שעליה הגנתי במדים. זהו המימוש של ה"פעולה" עליה כתבה חנה ארנדט: היציאה למרחב הציבורי מתוך אומץ לב כדי לשמור על צלם האדם.

כמי שהקדיש שנים לביטחון המדינה, אני מבין היום שהגנה על הבית אינה מסתיימת בנטרול סוללות טילים של האויב. היא ממשיכה בשטח, במקומות שבהם המוסר שלנו עומד למבחן יומיומי

4. מעגל השיח והאתיקה

בפרסום מאמרים ומתן הרצאות, אני חותר לקידום פתרון של שלום, מדינה פלסטינית לצד ישראל, ושוויון זכויות מלא. אני מאמין שזוהי הדרך היחידה להצדיק את קיומנו כאן כמדינת הלאום של העם היהודי – מדינה השואבת את ערכיה מחזון הנביאים.

*  *  *

גם מאסלו עצמו הוסיף בסוף ימיו קומה שישית שכינה "התעלות מעל העצמי". הוא הבין שהאדם שלם רק כשהוא משרת מטרה הגדולה ממנו. עבורי, המטרה היא תיקון עולם ברוחו של אברהם יהושע השל – הידיעה שהחיים מקבלים את ערכם כשאנחנו הופכים לנחוצים עבור אחרים.

לסיום

היום, כשאני כבר לא מביט בעולם דרך מסכי מודיעין או מערכות לוחמה אלקטרונית, אני מבין דבר אחד ששנותיי בקבע לא לימדו אותי: המודיעין הכי חשוב הוא המבט בעיניים של האדם שמולך. שום אלגוריתם לא יכול לפענח את הכאב של אדם שזכויותיו נרמסות, ושום טיל מתוחכם לא יוכל ליירט את הייאוש שצומח במקום שבו אין צדק.

אני כבר לא מבטיח לילדיי ש"מכפילי כוח" טכנולוגיים ימנעו את המלחמה הבאה. אני מספיק מפוכח כדי לדעת שההרתעה היא רק פלסטר על פצע קיומי. במקום זאת, אני מבטיח להם שאבא שלהם לא עוצם עיניים. אני מבטיח להם שאני בונה כאן מערכת הפעלה אחרת – כזו שבה המוסר הוא חומת המגן והצדק הוא תנאי בסיסי לביטחון.

המודיעין הכי חשוב הוא המבט בעיניים של האדם שמולך. שום אלגוריתם לא יכול לפענח את הכאב של אדם שזכויותיו נרמסות, ושום טיל מתוחכם לא יוכל ליירט את הייאוש שצומח במקום שבו אין צדק

הקומה הששית היא לא קומת פריווילגיה; היא התשתית הקריטית שבלעדיה המבנה כולו יקרוס. בנינו מדינה שהיא מכונה מופלאה, אך הגיע הזמן שנבין: עוצמתנו לא נמדדת רק ביכולת לפרוץ את הגנות האויב מרחוק, אלא ביכולת לפרוץ את חומות האיבה והאדישות מקרוב. זה לא רק המצפן המוסרי שלי – זהו צו הביטחון האמיתי של כולנו.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.