כדי להבין את גודל השבר של 2025, חייבים לחזור אל המראות של 2002. זו לא הייתה רק מלחמה בטרור; זה היה מצב של היסטריה לאומית קיומית. אוטובוסים שהתפוצצו בזה אחר זה בלב הערים, בתי קפה שהפכו לזירות טבח בערבי שבת, ותחושה שכל יציאה מהבית היא הימור על החיים בכל רחבי הארץ.

בתוך האבק והעשן של האינתיפאדה השנייה, הציבור הישראלי היה צמא לביטחון בכל מחיר. ובכל זאת, דווקא בשיא הטירוף הזה, נולד פסק הדין של בג"ץ בעניין הסיכולים הממוקדים (בג"ץ 769/02, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, 2006).

בתוך ההיסטריה הלאומית, האבק והעשן של האינתיפאדה השנייה, הציבור הישראלי היה צמא לביטחון בכל מחיר. ובכל זאת, דווקא בשיא הטירוף הזה, נולד פסק הדין של בג"ץ בעניין הסיכולים הממוקדים

הנשיא אהרן ברק, בטקסט שהפך למופת משפטי בינלאומי, קבע כי גם כשהדם רותח, המדינה אינה פועלת בחלל ריק. "ישראל היא דמוקרטיה המנהלת את מאבקה בתוך החוק", כתב. שנתיים לאחר מכן, התפרסם ב"הארץ" תחקיר של אורי בלאו, שחשף באמצעות מסמכים צבאיים כי צה"ל אישר חיסולים גם כשהיה ניתן לבצע מעצר – בניגוד להנחיות בג"ץ.

המשפטנים מול הגנרלים: קו ההגנה האחרון

במאמר של בלאו צוטטו עמדותיהם של משפטנים בכירים כמו פרופ' מרדכי קרמניצר ופרופ' דוד קרצמר. הם לא היו "יפי נפש" מנותקים, אלא מי שהבינו את הסכנה המוסרית והמשפטית שביצירת "רשימות חיסול" ללא פיקוח.

קרמניצר הדגיש אז את החובה המוחלטת של הדרג הצבאי לבחון חלופת מעצר לפני לחיצה על ההדק. העמדה המשפטית הייתה ברורה: סיכול ממוקד הוא "מוצא אחרון" בשדה קרב, לא כלי נוח לעקיפת מערכת המשפט.

היה זה עולם שבו הדרג המדיני – תחת אריאל שרון ואחריו אהוד אולמרט – הבין שהוא זקוק לבלם של היועץ המשפטי לממשלה (אז מני מזוז). הם הבינו שהלגיטימציה של ישראל מול העולם, ובעיקר מול מצפונה, נשענת על היכולת להחזיק רסן על הכוח.

היה זה עולם שבו הדרג המדיני – תחת שרון ואולמרט – הבין שהוא זקוק לבלם של היועץ המשפטי לממשלה. הם הבינו שהלגיטימציה של ישראל מול העולם, ובעיקר מול מצפונה, נשענת על היכולת להחזיק רסן על הכוח

השיטה: מהגנה על החוק למלחמה בשומרים

התהום שבין הקואליציות של אז לאלו של היום אינה רק עניין של ימין ושמאל, אלא של תפיסת הריבונות. המהפך שחל בבנימין נתניהו – מי שהיה פעם המגן המושבע של בית המשפט והפך למחריבו השיטתי ברגע שבו האינטרס הלאומי התנגש עם כתב האישום האישי שלו – הוא הרגע שבו הסכר נפרץ.

הצביעות הזו זועקת לשמים בכל הנוגע לביטחון המידע. ענת קם נשלחה לכלא על הדלפת מסמכים שנועדו לחשוף פגיעה בשלטון החוק. היום, כשאנחנו עדים למצעד של הדלפות מלשכת ראש הממשלה לעיתון ה"בילד" הגרמני – הדלפות של חומרים רגישים שנועדו לסכל עסקת חטופים ולשרת נרטיב פוליטי – המערכת השלטונית אינה מזדעזעת. להפך, היא נחלצת להגן על המדליפים. ההדלפה הפכה מכלי לחשיפת שחיתות לכלי של השלטון לשימור עצמו על חשבון חיי אדם.

שדה הקרב המוסרי: "אין בלתי מעורבים"

הכרסום הזה חלחל מהלשכות הממוזגות היישר אל קני הרובים. כיום, השיח התחלף באמירות מצמררות כמו "אין בלתי מעורבים בעזה". אם פעם חיל האוויר התלבט על משקל הפצצה כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע, היום דיווחים על הפצצת בית קפה בשומרון שהרגה עשרה אנשים כדי לחסל שני מבוקשים מתקבלים בשוויון נפש.

הכרסום חלחל מהלשכות אל קני הרובים. השיח התחלף באמירות כמו "אין בלתי מעורבים בעזה". פעם חיל האוויר התלבט על משקל פצצה כדי לא לפגוע בחפים מפשע, היום מופצץ בית קפה כדי לחסל שני מבוקשים

הרוח הזו נושבת גם ברחבי יהודה ושומרון, שם פקודות הירי הופכות להמלצה עמומה. כשאומרים ללוחמים לירות על כל מי שנראה כאילו הוא "בוחן את הקרקע", המרחק בינינו לבין אנרכיה מוסרית מצטמצם. זהו הקו הישיר שנמתח מהחיבוק הפוליטי לאלאור אזריה – שהרג מחבל פצוע ובלתי מסוכן – ועד לקריאות הפופוליסטיות ש"מחבל לא ייצא חי מזירה", ללא קשר לרמת הסכנה. המוסר הצבאי הוחלף בנקמת דם.

הפקרת הלוחמים בזירה הבינלאומית

כאשר שרים בממשלה מובילים הסתערות על בסיסי צה"ל (שדה תימן) ומסמנים את הפצ"רית והיועמ"שית כבוגדות, הם מסירים את שכבת ההגנה האחרונה של לוחמי צה"ל בבית הדין בהאג. ההנחה המופרכת שנוח'בות שביצעו את הזוועות ב-7 באוקטובר אינם ראויים למשפט הוגן, יחד עם השימוש חסר התקדים במעצרים מינהליים ובענישה קולקטיבית, הם החומרים שמהם נבנים כתבי אישום נגד מדינת ישראל. מי שתוקף את הפצ"ריה והפרקליטות היום, הוא זה שיפקיר את הקצינים שלנו בנמלי תעופה באירופה מחר.

המלכודת של "השקט המדומה"

כעת, כשהחטופים החיים שבו (למעט חלל אחד שטרם הוחזר) והמלחמה נראית כביכול ככזו שדעכה לשגרת התשה, נוצרת אשליה מסוכנת של חזרה לנורמליות. נראה כאילו המחאה ברחובות שככה, אולי כי הציבור עייף, אולי כי התחושה היא שהאש המיידית כבתה.

אך זהו הרגע המסוכן ביותר. "היום שאחרי" אינו תאריך ביומן; הוא מצב נפשי. הוא מתחיל ברגע שבו הציבור בוחר לשוב ולהיות שותף, לא צופה בטרגדיה של עצמו. האדישות הנוכחית היא ההישג הגדול ביותר של ממשלה שרוצה שנאמין שדמוקרטיה היא נטל ושומרי סף הם מטרד.

כאשר שרים בממשלה מובילים הסתערות על בסיסי צה"ל (שדה תימן) ומסמנים את הפצ"רית והיועמ"שית כבוגדות, הם מסירים את שכבת ההגנה האחרונה של לוחמי צה"ל בבית הדין בהאג

עצמאות משפטית, ביקורת עיתונאית ועמידה על טוהר הנשק אינן "שרידים של תקופה קודמת". הן התנאי היחיד ליכולת שלנו לתקן. דמוקרטיה אינה חוזרת מעצמה אחרי מצב חירום; היא חוזרת רק אם הציבור בוחר, שוב ושוב, להיות שותף – לא צופה. ברגע שבו נחליט להפסיק להסתכל על חורבן המוסדות מהצד ולדרוש אחריות, השתתפות ערה בבחירות ועמידה על ערכי היסוד, שם באמת יתחיל היום שאחרי.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.