בשיח הציבורי הישראלי מילים נוטות להישחק. הן הופכות לכדורי משחק במגרש של הטחות הדדיות, עד שהן מאבדות את משמעותן. אך ישנן מילים שתפקידן אינו להעליב, אלא להעניק שם לתופעה חמקמקה שמשפיעה על חיי כולנו.

"קקיסטוקרטיה" (Kakistocracy) היא מילה כזו. מקורה ביוונית: קקיסטוס (הגרוע ביותר) וקרטוס (שלטון). זהו תיאור של מערכת שבה השלטון מופקד בידי האנשים הפחות מתאימים, הפחות מוכשרים או הפחות מוסריים לניהול המדינה.

הדיון במונח זה עבר מסלול מרתק בעשור האחרון. אם ב-2017 הוא שימש עיתונאים ישראלים כדי לתאר תהליכים במדינות רחוקות, הרי שבהדרגה הוא החל "לעשות עלייה".

"קקיסטוקרטיה" זו מערכת בה השלטון מופקד בידי האנשים הפחות מתאימים, מוכשרים או מוסריים לניהול המדינה. אם ב-2017 המונח שימש לתיאור תהליכים במדינות רחוקות – בהדרגה הוא "עשה עלייה"

במאמר מכונן ב"זמן ישראל" משנת 2023, הונחה האזהרה המפורשת: ישראל החלה להפגין סימנים של העדפת נאמנות על פני כשירות. כיום, בראשית שנת 2026, אנחנו כבר לא עוסקים בתחזיות. המונח חדר לבימת הכנסת ולשיח הציבורי כתיאור של "פיצ'ר" מערכתי, ולא כ"באג" מקרי.

המכניקה של הבינוניות: מחיר "זקיפות הקומה"

קקיסטוקרטיה אינה נוצרת ביום אחד. היא תוצאה של תהליך בחירה מודע, שבו המערכת תופסת מצוינות מקצועית כאיום. חוויתי זאת על בשרי כשניהלתי פרויקט טכנולוגי אסטרטגי עבור שירות בתי הסוהר. הפרויקט נועד להעניק לארגון יכולות ניהול מידע קריטיות, וזכה להצלחה עד שהתחלף הדרג הבכיר. עבור הדרג החדש, המקצוענות והדבקות ביעדים היו משניים לצורך בשליטה ובצייתנות.

בסופו של דבר, לאחר מאבק על יושרה מקצועית, הוחלט לפטר אותי. בשיחת הפרידה שאל אותי ראש הארגון: "ארנון, האם לא היה נכון יותר להתכופף קצת ולהישאר במערכת?" עניתי לו תשובה שמגדירה את הטרגדיה המערכתית שלנו: "אם הייתי מהאנשים שמתכופפים – לא היית צריך אותי מלכתחילה".

התוצאה של אותו "כיפוף" הייתה הרסנית: הפרויקט הופסק, המערכת מעולם לא הוקמה, שב"ס נותר ללא כלי המידע האסטרטגי שהיה זקוק לו, תקציב של 120 מיליון שקלים ירד לטמיון (כ-30% ממנו הוצאו בפועל) והתקיימה התכתשות משפטית ממושכת ויקרה עם הספקים. זהו מחיר הקקיסטוקרטיה: לא רק פגיעה בערכים, אלא אובדן הון לאומי והחלשת החוסן של המדינה.

בעבר ניהלתי פרויקט טכנולוגי אסטרטגי לשב"ס, שנועד להעניק לארגון יכולות ניהול מידע קריטיות וזכה להצלחה, עד שהתחלף הדרג הבכיר. לדרג החדש, המקצוענות הייתה משנית לצורך בשליטה ובצייתנות

מבחן הקיצון: כשהקודש הופך לחול

אירועי ה-7 באוקטובר ייזכרו כרגע שבה התנפץ המיתוס על "איים של מצוינות". במשך שנים האמנו כי גם אם המערכת הפוליטית נשחקת, הרי שמוקדי הכוח המקצועיים ביותר – הצבא, השב"כ וקהילת המודיעין – חסינים מפני הנגיף.

אולם הריקבון הוא מערכתי. כשדרג פוליטי מקדש נאמנות על פני ביקורתיות, כשהוא מחליש את שומרי הסף והיועצים המשפטיים, וכשמינויים נעשים לפי מידת התבטלות ולא לפי כישורים – המערכת כולה נחלשת.

המחדל של אוקטובר 2023 היה תוצאה של סביבה בה המומחיות הפכה לחשודה. מי ש"התכופף" נשאר והתקדם; מי שעמד על שלו מצא את עצמו בחוץ. בשעה שהמערכות הרשמיות לקו בהלם ובשיתוק ביצועי, נפער ואקום מבהיל של "היעדר מדינה". מי שמילא את החלל היו הארגונים האזרחיים – אזרחים מן השורה שהקימו מערכי לוגיסטיקה וחילוץ בזמן שהמדינה נעדרה מהאירוע.

2026: הבחירה בין חובבנות למקצוענות

כעת, כשאנו ניצבים בשנת בחירות, האבחנה הזו הופכת מקלינית למעשית. הבחירות הקרובות אינן על אידיאולוגיה של ימין או שמאל, אלא על עצם היכולת שלנו לקיים מדינה מתפקדת. כשאנו עומדים מול הקלפי, עלינו לשאול שאלות של כשירות: האם המועמדים מקיפים את עצמם באנשי מקצוע זקופי קומה, או ב"מתכופפים" מקצועיים? האם המצע מבוסס על עובדות, או על בוז לדרג המקצועי?

מחדל ה-7/10 היה תוצאת סביבה בה המומחיות הפכה לחשודה. מי ש"התכופף" התקדם, מי שעמד על שלו מצא את עצמו בחוץ. כשהמערכות הרשמיות לקו בהלם ובשיתוק ביצועי, נפער ואקום מבהיל של "היעדר מדינה"

התיקון לא יתחיל רק בהחלפת פרסונה אחת באחרת, אלא בהשבה של ערך המקצוענות והאחריותיות למרכז הבמה. השאלה שנותרה פתוחה לשנת הבחירות הזו היא פשוטה: האם נדרוש חזרה את זכותנו להיות מנוהלים על ידי הטובים והראויים ביותר? איך מחזירים את אלו שמסרבים להתכופף אל מוקדי ההשפעה, כדי שבפעם הבאה שבה המדינה תידרש למלא את תפקידה, מצבא ועד רווחה, היא אכן תהיה שם, זקופה ומתפקדת?

אחרית דבר: מעבר לשאלת האנשים

הדיון בקקיסטוקרטיה נוטה לעצור בשאלת האישים: מי ראוי, מי לא כשיר, מי מונה משיקולים זרים, ומי כשל בתפקידו. אך זהו רק המפלס הגלוי. מתחתיו פועל מנגנון עמוק יותר, מסוכן יותר, שמאפשר לקקיסטוקרטיה לא רק להופיע – אלא להתמיד.

קקיסטוקרטיה איננה מתקיימת רק משום שאנשים בלתי-ראויים ממונים למעלה בצמרת, אלא משום שמערכת שלמה מאבדת את היכולת להבחין בין עיקר לטפל. כאשר רעש מחליף ניתוח, סמלים מחליפים מנגנונים, ודרמה מחליפה אחריות – גם החלטות גרועות יכולות להיראות לגיטימיות, ואף הכרחיות.

במובן זה, שאלת הקקיסטוקרטיה איננה רק פוליטית או מוסרית, אלא קוגניטיבית ואזרחית: איזו יכולת חשיבה מתוגמלת במערכת הציבורית? מה נחשב "רלוונטי" לדיון, ומה נדחק לשוליים כרעש רקע? ואיזה סוג של הנהגה מצליח לשגשג בסביבה שבה הכול דחוף, הכול קיומי, ושום דבר לא נבחן עד הסוף?

הדיון בקקיסטוקרטיה נוטה לעצור בשאלה: מי ראוי, מי לא כשיר, מי מונה משיקולים זרים, מי כשל בתפקידו. אך מתחת למפלס הגלוי פועל מנגנון עמוק ומסוכן יותר, שמאפשר לקקיסטוקרטיה להופיע ואף להתמיד

על השאלות הללו, ועל הקשר הישיר בין כשל ההבחנה לבין כשלי קבלת החלטות ותוצאותיהן – יוקדש מאמר המשך נפרד. לא כהרחבה תיאורטית, אלא כניסיון להבין כיצד קקיסטוקרטיה פועלת מבפנים ומלמטה: דרך השיח, דרך הרגלי החשיבה, דרך המינויים והקידומים ודרך חינוך ציבורי מתמשך להעדפת הטפל על פני העיקר.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.