אם הייתי עושה השבוע את הדבר הנכון, הייתי מתגייס ללמד אזרחות בבית ספר תיכון. ואם לא היו מונעים ממני בעזרת תקנות מפוקפקות ומגבלות אנטי חינוכיות לדבר עם תלמידיי על מה שבאמת חשוב לדבר עליו בבית ספר – הייתי מקדיש את שיעור האזרחות הראשון של השנה למושג "קקיסטוקרטיה".

נדבר השנה הרבה על דמוקרטיה – הייתי אומר לתלמידיי החדשים. בשיעורים הבאים נבדוק יחד מה מאפיין דמוקרטיה, מיהם אויבי הדמוקרטיה ומי מגינים עליה. ננסה להבין האם ישראל היא אכן דמוקרטיה, מי נהנה מהדמוקרטיה הזו ומי נרמס על ידה, והאם – כמו שטוענים כבר חודשים מאות אלפי ישראלים שיוצאים להפגין – אנחנו במדרון החלקלק לדיקטטורה.

אבל עוד לפני שנדבר על סכנות שאורבות לנו בעתיד, אני רוצה שנדבר בשיעור הראשון על סכנה שכבר התממשה במציאות, כשישראל הפכה לנגד עינינו ולמגינת ליבנו לקקיסטוקרטיה.

אני משער שבשלב הזה, הליצן של הכיתה יזהה הזדמנות וישאל לקול צהלות חבריו, "מה זה קקיסטוקרטיה, המורה? שלטון הקקי?"

כלל פדגוגי בלתי כתוב קובע שהליצן שיספר את הבדיחה הראשונה בשיעור הראשון הוא התלמיד שיעשה לך את המוות לאורך השנה כולה. חייבים לטפל בו על ההתחלה, ורצוי לעשות את זה בתקיפות אך באלגנטיות.

תלמידי תיכון. אילוסטרציה (צילום: פלאש90)

הייתי מחכה בסבלנות שקולות הצחוק יגוועו, ואומר לליצן: לא. קקיסטוקרטיה היא מילה שנגזרת משתי מילים ביוונית, שאין להן קשר לקקי – "קקיסטוס" שפירושה "הגרוע ביותר" ו"קראטוס" שפירושה "שלטון". אם דמוקרטיה היא שלטון ה"דמוס" – העם – ו"אריסטוקרטיה" היא שלטון ה"אריסטוס", האצולה, הרי ש"קקיסטוקרטיה" היא שלטון הגרועים ביותר.

קקיסטוקרטיה נגזרת משתי מילים ביוונית, שאין להן קשר לקקי. אם דמוקרטיה היא שלטון ה"דמוס" – העם – ו"אריסטוקרטיה" היא שלטון ה"אריסטוס", האצולה, הרי ש"קקיסטוקרטיה" היא שלטון הגרועים ביותר

"אבל זה בול מה שאמרתי", היה עולץ הליצן, "שלטון הקקי".

תקשיב, הייתי עונה לו, אני לא רוצה לאכול לך ולכל הכיתה את הראש כבר בשיעור הראשון על ההיסטוריה של המושג קקיסטוקרטיה. אני מעדיף שנקדיש את הזמן שיש לנו היום לגרסה הישראלית שלו, שמתהווה לנגד עינינו. ולכן – מאחר שאני רואה שהנושא מלהיב אותך – אני מטיל עליך לקרוא ולסכם את ההיסטוריה של הקקיסטוקרטיה להרצאה שתעביר לכיתה בתחילת השיעור הבא.

אני מבקש שתיעזר בשני מקורות נוספים חוץ מהערך בוויקיפדיה, שתתייחס בהרצאה שלך לאזכור הראשון של המושג במאה ה-17 ותסביר למה התכוון המשורר האמריקאי ג'יימס לוול, כשהוא כתב בסוף המאה ה-19:

"מה שממלא אותי בספק ובפחד הוא השפלה של הטון המוסרי. האם זו לא תוצאה של דמוקרטיה? האם הממשלה שלנו היא 'ממשלה של העם, על ידי העם למען העם?' או האם היא קקיסטוקרטיה – לטובת נבלים במחיר של שוטים?"

"התנגדו לקקיסטוקרטיה": שלט בהפגנה מול הבית הלבן בתקופת נשיאותו של דונלד טראמפ, 29 באפריל 2017 (צילום: Rob Crandall / Alamy)

הליצן בטח היה מתבאס ולא מבין מה נפלתי עליו ככה.

"אבל המורה", הוא היה מיילל, "זה לא פייר! כל הכיתה צחקה. למה אתה מעניש רק אותי?".

כי כיתה היא לא דמוקרטיה, הייתי עונה לו. כאן רק אני מחליט מה פייר ומה לא פייר, וזה מה שהחלטתי. בכיתה הזו אני גם הרשות המחוקקת, גם הרשות השופטת וגם הרשות המבצעת. אל תדאג, נלמד את כל המושגים האלה בהמשך השנה, אבל עכשיו – אני רוצה לחזור לנושא השיעור ולהראות לכם איך ישראל הפכה במהירות שיא לקקיסטוקרטיה, שכמוה טרם ראינו.

בשלב הזה, כדי לזכות במלוא תשומת לבם של תלמידיי הייתי מקרין להם מקבץ ידיעות חדשותיות בולטות מהשבועות האחרונים:

שר החוץ אלי כהן מתגאה בפגישה עם שרת החוץ של לוב וגורם לפיטוריה, להפגנות אלימות בטריפולי ולנזק שקשה להעריך לאמון בישראל בעולם ("שימו לב מה קורה פה", הייתי אומר לתלמידים, "שר חוץ, שאין לו שום ניסיון או כישורים לנהל עניינים דיפלומטיים מורכבים, גורם נזק אדיר לתחום יחסי החוץ שעליו הוא מופקד").

משם היינו ממשיכים לאירוע אחר שהתרחש השבוע: הפיאסקו של גלית דיסטל אטבריאן במשרד ההסברה, כשהיא פיטרה מנכ"לית שהיא עצמה מינתה, האשימה את עובדי משרדה "בגללכם אני נראית בדיחה" והפילה עליהם את האחריות לכך שהיא נכשלה לממש את חזונה – שהדבר היחיד שידוע עליו עד כה זה שהוא מורכב ממופעים דביקים של התפעמות מיכולותיו, כישרונותיו והישגיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, וממתקפות ארסיות על כל מי שמעז למתוח עליו ביקורת.

גלית דיסטל אטבריאן (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

היינו מתעכבים על דמותו של איתמר בן גביר, שהבטיח לבוחריו "משילות", דרש לעצמו את התואר המפוצץ השר לביטחון לאומי – ומרגע שנכנס לתפקיד, הביטחון הלאומי והמשילות מתרסקים, שובל הגופות מתארך, בשעה שהשר מנפנף בנתונים לא מעודכנים ומייחס אותם לעצמו.

היינו מתעכבים על דמותו של איתמר בן גביר, שהבטיח לבוחריו "משילות", דרש לעצמו את התואר המפוצץ השר לביטחון לאומי – ומרגע שנכנס לתפקיד, הביטחון הלאומי והמשילות מתרסקים ושובל הגופות מתארך

הייתי מזכיר לכיתה את נאום הגרנדמייזר המביך של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', אדם מבוגר שהאנגלית שלו היא ברמה של כיתה ג', אבל זה לא מפריע לו לשאת נאום באנגלית בפורום בינלאומי, ושהכלכלה שעליה הוא ממונה קורסת לו בידיים, אבל הוא בטוח שיהיה בסדר כי "השם איתנו".

הייתי מזכיר את שר החינוך יואב קיש, שנוסע לחופשה משפחתית במלדיביים כשמערכת החינוך שעליה הוא מופקד על סף התמוטטות, בגלל משכורות נמוכות למורים, שלא יכולים אפילו לחלום על חופשה יקרה כזאת; את הראיונות היהירים של השר דודי אמסלם, שבהם הוא התגאה בכך שזו זכותו כשר למנות חברים שלו לתפקידי מפתח במשרד.

הייתי מקרין לתלמידיי את הריאיון של ח"כ יצחק פינדרוס, שאמר שמבחינתו הומואים מסכנים את המדינה יותר מחמאס וחיזבאללה, ואז מזכיר להם איך אותו פינדרוס קרקר פעם כמו עורב במהלך דיון חשוב בוועדת החוקה, ואיך ח"כ אלמוג כהן עשה קולות "ברה… ברה…" כלפי חברי כנסת ערבים במליאת הכנסת, ושואל את תלמידיי האם לגיטימי שנבחרי ציבור יחקו קולות של חיות במהלך עבודתם, או יתייחסו לחברי הכנסת הערבים כאל חיות.

חבר עוצמה יהודית אלמוג כהן באסיפת בחירות ברמת גן, 4 בספטמבר 2022 (צילום: Avshalom Sassoni/Flash90)

ואם היה נשאר לנו קצת זמן, הייתי מקרין לקט של רגעי קקיסטוקרטיה נוספים בכיכובם של ניסים ואטורי, מאי גולן, ונסיכת הקקיסטוקרטיה טלי גוטליב.

לא קשה ללקט כאלה. הם נופלים על ראשנו כמעט בכל יום.

בשלב הזה אני משער שהרוחות בכיתה היו סוערות. תלמידים היו מאשימים אותי שאני משתמש בשיעור לתעמולה פוליטית. הייתי מעודד את התלמידים האלה להמשיך ולבקר אותי ואת מסקנותיי ומכוון אותם לדיון עקרוני יותר, על השאלה על מה לגיטימי ועל מה לא ראוי לדבר בבית ספר?

האם יש בפוליטיקה התנהגות שהיא רעה כשלעצמה וראויה לגינוי בלי קשר למחנה אליו משתייכים? האם אנחנו נוטים לייחס טיפשות וחוסר אחריות לפוליטיקאים שלא תמכנו בהם אבל מגלים סלחנות כלפי התנהגות דומה במחנה שבו אנחנו תומכים? האם באמת הכול "פוזיציה", או שיש גם מקום לאידיאלים?

האם אנחנו נוטים לייחס טיפשות וחוסר אחריות לפוליטיקאים שלא תמכנו בהם אבל מגלים סלחנות כלפי התנהגות דומה במחנה שבו אנחנו תומכים? האם באמת הכול "פוזיציה", או שיש גם מקום לאידיאלים?

האם יש פוליטיקאים שטובת הציבור לנגד עיניהם, או שמה שמתחולל לנגד עינינו זה רק קרב בין כנופיות המתחרות על משאבים, השפעה וכוח? האם הוויראליות של הרשתות מתגמלת פוליטיקה של דאווין, מהומות, קיצוניות, אגרסיביות (בשלב הזה הייתי מבקש מהתלמידים לספר לי לאיזה מסרים פוליטיים הם נחשפים בטיק-טוק, ואיך הם משפיעים עליהם).

הייתי משאיר לסוף השיעור את התשובה לשאלה המתבקשת – אם המצב כל כך גרוע כמו שאני טוען, איך זה ש"הגרועים" הגיעו לעמדות כוח כאלה? האם זו לא הוכחה שאולי הם לא כל כך גרועים?

הנשיא יצחק הרצוג, חברי הממשלה ה-37 וממלא מקום מזכיר הממשלה צחי ברוורמן בבית הנשיא בירושלים, 29 בדצמבר 2022 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

כמחוות קירוב, הייתי עושה כבוד לליצן הכיתה, מעביר אליו את הספר "שירה" של ש"י עגנון ומבקש ממנו להקריא בקול את הקטע שסימנתי:

"החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך קופצים הטיפשים והרעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם.

"היאך נותנים החכמים לעולם שיאבד ע"י השוטים והרשעים? אלא מתוך שהחכמים חכמים ומוסיפים חכמה – כל שנראה להם אתמול כחכמה שלמה רואים אותו היום שאינו חכמה. ואינם עומדים על דעתם ואינם תוקעים עצמם לשום דבר מפני החכמה, שמוליכה את החכמים ממעלה למעלה.

"לא כן הטיפשים. כל דבר שנתנו עיניהם בו הרי הם מחזיקים אותו ואינם מניחים ממנו, שאם יניחו ידיהם ממנו אין להם מה יעשו בעולם. לפיכך כך ימיהם – תחבולות. ובלבד שיחזיקו העולם בידיהם."