העולם יוצף בסוף השבוע הזה במאמרים, כתבות, פוסטים, פודקאסטים ותוכניות רדיו וטלוויזיה שיוקדשו לדיוויד בואי במלאת עשר שנים למותו (ויום הולדתו ה-79).

יוזכרו המילים אנדורגינוס, לינדזי קמפ, תיאטרון קאבוקי, גלאם רוק, חדשנות, חייזריות, מקוריות, זיקיות, נוכחות. יוזכרו הערים לונדון, ברלין וניו יורק. יוזכרו סמים מסוגים שונים. תוזכר מחלת הסרטן. תוגש רשימה ויקיפדית מפוארת של אלבומים, להיטים, נתוני מכירות, הישגים אומנותיים ופרסים.

יהיו ודאי ישראלים רבים שייזכרו בהופעה של דיוויד בואי בפארק הירקון ביולי 1996 (זו לא הייתה הופעה מוצלחת במיוחד, למרבה הצער).

כשבואי נחת בשדה התעופה בן-גוריון שאל אותו אחד הכתבים אם הוא חושש מהמצב הבטחוני בישראל. בואי ענה: "בשבוע שעבר הייתי באיסלנד. יצאתי להביט בצוקים ובגייזרים, ובזמן שעמדתי מעדתי וכמעט איבדתי את רגלי. זה יכול לקרות כל הזמן. למי איכפת?"

דיוויד בואי נוחת בנתב"ג לקראת ההופעה שלו בפארק הירקון. 2 ביולי 1996 (צילום: גדעון מרקוביץ/IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

ספק אם החיבור של העובדות, ההישגים, הניתוחים והסיפורים האישיים יצליח לשקף את מהות ההוויה הזוהרת והחמקמקה שגלומה בשם דיוויד בואי. הוויה שחמקמקותה היא מהותה, והיא רק הולכת ונהיית חמקמקה יותר ככל שאנחנו הולכים ומתרחקים מהימים שבהם דיוויד בואי היה האיש הכי Cool, הכי מקורי, הכי יפה והכי מוכשר שנפל אל כדור הארץ מכוכב הלכת כריזמה.

מאלפי סיפורי דיוויד בואי, החביב עליי ביותר הוא סיפור שהוא עצמו סיפר, איך בסוף שנות התשעים, בשחר ימי האינטרנט, כשפורומים היו עניין חדש ומסעיר, הוא נהג להיכנס בלילות לקבוצות דיון שונות שבהן אנשים בדרך כלל הציגו את עצמם בשמות בדויים. הוא דווקא הציג את עצמו פשוט כ"דיוויד בואי" והשתלב בשיחה, כשאף אחד בה לא מעלה בדעתו שהפעם אשכרה מדובר בדיוויד בואי האמיתי ולא בנער מנוזל בן 13, שאימץ לעצמו ברשת את הזהות של אלילו.

אין לי מושג לאילו פורומים דיוויד בואי נכנס אז, ובאילו דיונים הוא בחר להשתתף. לעולם כבר לא נדע. אני מדמיין אותו משתלב בפורומים של מוזיקה, בדיונים על משמעות שיריו של דיוויד בואי, מחכה בסבלנות שהרשת האיטית של אותם ימים תתקדם, ומסביר למשתתפים בדיון שהם טועים ושהם לא הבינו את כוונת המחבר, ואז מתפקע מצחוק כשהם הודפים את טענותיו.

אני מדמיין אותו משתלב בפורומים של מוזיקה, בדיונים על משמעות שיריו של דיוויד בואי, מסביר למשתתפים בדיון שהם טועים ושהם לא הבינו את כוונת המחבר, ואז מתפקע מצחוק כשהם הודפים את טענותיו

לדיוויד בואי היה גם הומור נפלא וצחוק מתרונן. חפשו ברשת המהירה של ימינו את הראיונות הנהדרים שהוא נתן לאורך השנים למייקל פרקינסון בבריטניה, או לקונאן או'בריאן בארצות הברית, ותיווכחו בכך.

אני מת על הסיפור הזה בגלל הסמליות שגלומה בו: האמן שהקריירה המזהירה שלו הייתה מצד אחד נשף מסכות מתמשך, שבמהלכו הוא החליף זהויות כזיקית אנושית, ומצד שני התאפיינה בסקרנות אין קץ כלפי כל חידוש טכנולוגי, יכול סוף סוף להתרווח ובחסות טכנולוגיה חדשה להסתתר מאחורי זהות בדויה שהיא בעצם זהותו האמיתית – שהיא עצמה זהות שהמציא (שמו האמיתי הוא דיוויד ג'ונס).

היש יותר "דיוויד בואי" מזה?

יש אמנים שמתים. יש אמנים שנעלמים. יש אמנים שנוכחותם הפיזית בעולם מסתיימת אבל רוחם ממשיכה לשוטט בינינו, כי היא מתקיימת כל הזמן גם במרחב אחר, עיקש, שמלגלג על הזמן החולף. לפעמים משתמשים בהקשר הזה במילה "מיתוס". לפעמים נדרשים ל"אגדה". תמיד חוזרים בסוף ל"איקון".

אבל גם מילים אלה לא יכולות ללכוד את המהות האומנותית והאנושית, שמחייבת השתנות מתמדת וזרימה אינסופית לעבר יעד לא מוגדר. יעד נשגב שמשתנה כל הזמן תוך כדי תנועה וגם מתעצב באמצעותה.

רק אחרי שהוכינו בתדהמה, כשהתפרסמה הבשורה על מותו של האמן שהצליח להסתיר מהעולם את מחלתו הממארת, הבנו שמכתב פרידה זה בדיוק מה שהוא שלח לנו, בין ערוצי אלבום המופת האחרון שלו, Blackstar

יומיים לפני מותו של בואי, ביום הולדתו ה-69, הוא הוציא את האלבום שאנחנו, מעריציו, לא יכולנו לדעת שהוא אלבום פרידה מאיתנו ומהעולם. רק אחרי שהוכינו בתדהמה, כשהתפרסמה הבשורה על מותו של האמן שהצליח להסתיר מהעולם את מחלתו הממארת, סרטן כבד, הבנו שמכתב פרידה זה בדיוק מה שהוא שלח לנו, בין ערוצי אלבום המופת האחרון שלו, Blackstar.

מפעל חייו ומותו של דיוויד בואי היה לנסח שפה חדשה ומפת דרכים חדשה לחיים של יצירה וחיפוש ואז להשלמה עם המוות הבלתי נמנע – שפה מילולית, מוזיקלית, סטייליסטית, אופנתית, מתריסה, פרובוקטיבית ותמיד מקורית ומפתיעה.

מפעל חייו היה לנסח שפה חדשה ומפת דרכים חדשה לחיים של יצירה וחיפוש ואז להשלמה עם המוות הבלתי נמנע – שפה מילולית, מוזיקלית, סטייליסטית, אופנתית, מתריסה, פרובוקטיבית ותמיד מקורית ומפתיעה

בסרט הדוקומנטרי הנהדר Moonage Daydream של ברט מורגן, מבליחים מעריצים של בואי שמגיעים להופעותיו בתחפושות מושקעות רק כדי לגלות למרבה האכזבה, שהאמן הנערץ עליהם זנח את הדמות שהם כה טרחו להתחפש אליה, ואימץ לעצמו פרסונה חדשה, כשהם עוד תקועים עם הקודמת.

"בורכתי כמעט מתחילת הדרך בקהל נאמן שהולך איתי לאן שאני מחליט ללכת", בואי אמר לפרקינסון באחד הראיונות.

הוא מעולם לא התחנף לקהל הזה ולא ניסה לרצות אותו. בחצי השני של המאה העשרים היו לא מעט אמנים שהאמינו כמוהו, שזה בדיוק מה שאמן אמיתי אמור לעשות. להשיל מעליו את אישיותו כמו עור יבש של נחש. לחפש את הדבר הבא. לנוע אל הלא ידוע. בחצי הראשון של המאה ה-21 זה התהפך.

דיוויד בואי מופיע בפסטיבל גלסטונברי, 25 ביוני 2000 (צילום: PA Images via Alamy)

ההשתנות המתמדת הציבה תמיד אתגר רציני למי שמצפים מהאומנים שלהם להיות "אותנטיים". או כמו שנוהגים היום לברך בישראל "שתישאר תמיד כמו שאתה". האותנטיות של בואי הייתה למחוק את מי שהוא היה רגע קודם. האיום הגדול היה להישאר כמו שהוא. הדרך הייתה אמנות. משחק. פרפורמנס. רוקנרול. סקרנות אין קץ, שזהות קבועה היא החברה קדישא שלה.

האותנטיות של בואי הייתה למחוק את מי שהוא היה רגע קודם. האיום הגדול היה להישאר כמו שהוא. הדרך הייתה אמנות. משחק. פרפורמנס. רוקנרול. סקרנות אין קץ, שזהות קבועה היא החברה קדישא שלה

והדמויות שדיוויד בואי ברא, נבלע בתוכן ואז הרג בלי למצמץ – זיגי סטארדסט, הדוכס הלבן הרזה, האיש שנפל מכוכב אחר, כוכב הפופ הזוהר שמזמין אותנו לרקוד ולעשות אהבה מודרנית עם הנערה הסינית שלו – לא היו רק תחפושות אלא גם מנגנון אומנותי, שהעניק לבואי את החירות ליצור ולזהור.

בואי לא רצה להיות נקודה על קו חיים ליניארי, אלא אוואטר ברשת. שנים לפני ששתי המילים הללו התנחלו בתודעתנו מוכת המסחור והמניפולציות.

העולם שאנחנו מבוססים בו – מקוטב, אלים, בוטה, משועבד לשבטיות נוקשה, מכור לפוזיציה – הוא עולם שבו כל עמדה נדרשת להיות סופית, כל זהות להיות מגובשת וכל חריגה נתפסת כבגידה. דיוויד בואי הציע לנו עולם הפוך בתכלית. עולם שבו אנחנו נדרשים לבגוד בעצמנו כל הזמן, דווקא על מנת להתקרב אל האמת.

דיוויד בואי ב-2007 (צילום: AP Photo/Stephen Chernin)

דיוויד בואי עזב אותנו רגע לפני שההצעה הזו נדחתה בבוז על ידי דור חדש ומפוחד, שאולף לצפות מאליליו לספק לו כל הזמן עוד מאותו דבר.

עשר שנים הן זמן מספיק לבדוק מה שורד גם בלי הזיגוג המתקתק של נוסטלגיה. זמן טוב לשים לב שדיוויד בואי דבק יותר מאי פעם בדמות האחרונה שאימץ לעצמו – דמותו של הזמר המת. האיש שכל חייו חשש שאם לא ישתנה ימות, אינו משתנה יותר – כמנהג המתים מאז ומעולם – אבל ממשיך לחיות בינינו גם אחרי מותו.

אנחנו לא רק חשים בהיעדרו אלא גם בנוכחותו, ובכוח המשיכה של האלטרנטיבה שהוא הציע לכל מה שקורה סביבנו. כי דיוויד בואי לא היה רק אמן שהתייצב לצידנו בנקודה כזו או אחרת בחיים, הוא אמן שליווה אותנו  במעברים שבין הנקודות. בשברים שנפערים בחיים. בסדקים שדרכם נכנס האור. ברגעים האלה שבהם אתה מבין שכבר לא תהיה יותר מי שהיית, אבל עוד אין לך מושג מי אתה עומד להיות.

ממש כמו עכשיו.

דיוויד בואי לא היה רק אמן שהתייצב לצידנו בנקודה כזו או אחרת בחיים, הוא אמן שליווה אותנו  במעברים שבין הנקודות. בשברים שנפערים בחיים. בסדקים שדרכם נכנס האור

* * *

פס קול של שירים נהדרים של דיוויד בואי שלא הפכו ללהיטים גדולים (כי פלייליסטים של להיטי בואי יש מספיק):