מי שומר את מכתב הדחייה המשמעותי הראשון שהוא קיבל? מכתב שרומס את חלומותיו, מרחיק אותו ממטרת חייו ועוד מהאנשים שהוא העריץ?

ביולי 1968, ניסה דיוויד בואי, זמר לא מוכר בן 19 מברומלי שבדרום לונדון, לקבל חוזה בחברת התקליטים "אפל" של הביטלס. בתגובה הוא קיבל מכתב בזה הנוסח: "אדון נכבד, כפי שאמרנו לך בטלפון, תקליטי אפל לא מעוניינים להחתים את דיוויד בואי. הסיבה היא שאנחנו לא מאמינים שהוא מה שאנחנו מחפשים כרגע. תודה לך על זמנך".

במבט לאחור ניתן להבין את בואי. ארבע שנים מאוחר יותר הוא כבר היה סנסציית רוק עולמית עם זיגי סטארדאסט. עם קריירה מהחשובות ביותר בתולדות המוסיקה, מותר לו ליהנות מהניצחון שלו על כל מי שלא ראו את הפוטנציאל. אבל אז ביולי 1968? הוא בטח היה מרוסק.

אביו, הייוורד ג'ונס, ראה מקרוב את מאמצי בנו – שנולד כדיוויד ג'ונס לפני ששינה את שמו – לפרוץ לעצמו דרך, וניסה לסדר לו עבודה זמנית עד שחלומות השואוביזנס יתגשמו. הוא שלח מכתב המלצה למשרד עורכי דין בלונדון וכתב: "הוא למד להכיר את המכות והאכזבות. אני לא חושב שאני הייתי יכול לשאת את כל המפלות האלו ולקום עם חיוך וביטחון".

אביו שלח מכתב המלצה למשרד עורכי דין וכתב: "הוא למד להכיר את המכות והאכזבות. אני לא חושב שאני הייתי יכול לשאת את כל המפלות האלו ולקום עם חיוך וביטחון"

כמו כן כתב האב: "בלתי אפשרי להרגיע אותו אחרי שהוא החליט לעשות משהו, ושם דבר לא יעצור אותו במאמציו לעשות זאת בצורה הטובה ביותר".

מרכז דיוויד בואי בלונדון, ספטמבר 2025 (צילום: David Parry, PA Media)

המכתב של האב, שהיה קרוב לדיוויד הרבה יותר מאימו, מוצג לצד מכתב הדחייה מחברת התקליטים ב"מרכז דיוויד בואי" שנפתח החודש במוזיאון-המחסן של מוזיאון V&A (ויקטוריה ואלברט) במזרח לונדון.

זהו אולם ענק שנמצא בפארק האולימפי בלונדון, שבו מאוכנסים מאות אלפי פריטים שאינם בתצוגה והקהל יכול לראות את חלקם. פינה קטנה אחת מוקדשת לאוסף שתרם בואי ב-2013 אחרי תערוכת ענק מצליחה, ומונה 90 אלף פריטים שונים. 200 מהם מוצגים כרגע, וכל השאר ניתנים להזמנה באתר המרכז. "בעוד שבועיים אני אזכה לראות את כתב היד של Heros", אמר לי אחד מעובדי המרכז, ונראה היה שהוא סופר את הדקות.

פינה קטנה אחת מוקדשת לאוסף שתרם בואי ב-2013 אחרי תערוכת ענק מצליחה, ומונה 90 אלף פריטים שונים. 200 מהם מוצגים כרגע, וכל השאר ניתנים להזמנה באתר המרכז

בואי שמר בקפדנות כל תיעוד מחייו, כולל תפריט ממסעדה בברלין בה הוא אכל עם הזמר איגי פופ והמפיק טוני ויסקונטי. האוסף כולל תלבושות – חלקן מהמוכרות ביותר בתולדות הפופ, כלי נגינה, צילומים, קטעי וידאו והרבה כתבי יד, ניירות, פתקים וכל חפץ כמעט שעבר בחייו של בואי.

האומן רצה להשאיר לעולם את סיפורו מתוך הכרה בחשיבותו וגם, יש להודות, כאספן אובססיבי שלא תמיד היה בעל שליטה. הכל היה חשוב בעיניו – מהגיטרה בה ניגן בסיבוב ההופעת של זיגי ועד מתנות חובבניות בעבודת יד שמעריצים שלחו לו. יחד מתקבלת תמונה והצצה לעולמו הפיזי והנפשי של בואי. זו לא רק תערוכה מרתקת, זהו ניתוח של יצירתיות וגאונות על נעלי עקב.

הארייט ריד, האוצרת של מרכז דיוויד בואי, אוחזת בגיטרת 12-מיתרים אקוסטית ששימשה את דיוויד בואי בשנות השבעים ולא הוצעה עד כה בשום תערוכה, ספטמבר 2025 (צילום: David Parry, PA Media)

בואי היה מודע למשקלו בעולם האומנות. שירים כמו Changes או Rebel Rebel כאילו נועדו לספק ציטוטים לכתבת פרופיל על היוצר. החוש השישי שלו היה חוש להיסטוריה, והרצון שלו לשמר את המורשת שהוא הותיר אחריו. כשבריאן אינו הציע למכירה את הסינתיסייזר שעליו הם עבדו לטרלוגית האלבומים של ברלין, בואי ניסה לשכנע אותו שלא למכור ולבסוף קנה בעצמו את המכשיר במכירה פומבית.

כשבריאן אינו הציע למכירה את הסינתיסייזר שעליו עבדו לטרלוגית האלבומים של ברלין, בואי ניסה לשכנע אותו שלא למכור ולבסוף קנה בעצמו את המכשיר במכירה פומבית

למה את חושבת שהוא שמר את הכול? שאלתי את אחת האוצרות במרכז, כשביקרתי בו בסוף השבוע האחרון.

"אני עובדת עם אומנים והם תמיד מחפשים השראה ועבורו זו הייתה דרך חשובה", השיבה. "וגם הוא היה כפייתי ושמר כל דבר".

"כן", אמרתי, "חלק מהדברים שמעריצים הכינו לו הם לא הכי טובים, בלשון המעטה".

"נכון, אבל תחשוב מה זה עושה למעריץ אם הוא ידע שבואי שמר על זה ומה זה יעשה לו אם הוא יגיע הנה ויראה את החפץ הזה אחרי כל השנים".

"זה באמת יהיה נהדר, אבל למה את חושבת שהוא שמר את מכתב הדחייה? זה כבר חריג".

"בעצם אם תסתכל מקרוב תראה שזה פקס מאוחר יותר. אנחנו חושבים שהוא ביקש ממישהו למצוא את זה כמה שנים אחר כך ולשלוח לו".

מכתב הדחייה שקיבל דיוויד בואי מחברת התקליטים "אפל" ב-1968 (צילום: The David Bowie Archive)

טוב לגלות שכנראה שבואי לא שמר את המכתב הראשון. שהוא לא חריג לחלוטין. שנה אחרי מכתב הדחייה הוציא בואי את Space Oddity וזכה להצלחה ראשונה. לא במקרה השיר עסק בניתוק מחללית האם וחוויה בחלל. "מייג'ר טום מחובר בחבל הטבור לחללית שהיא האומנות שלי", הוא הסביר.

בברומלי השקטה הוא סבל מ"קללת הפרברים" ותחושת בידוד, ואליה הוא התיחס לא פעם בעבודתו. אחרי הלהיט, הוא התקשה לשחזר את ההצלחה ורק כעבור שלוש שנים הוא החל לעבוד על שני אלבומים. ראשון יצא "האנקי דורי" שהציג את בואי היוצר הבוגר והאינטלקטואל וזכה למכירות סבירות וביקורות מצוינות. "האינטלקטואל המבריק ביותר שבחר באלבום מוזיקלי כדרך הבעה", נכתב ב"ניו יורק טיימס".

ראשון יצא "האנקי דורי" שהציג את בואי היוצר הבוגר והאינטלקטואל וזכה למכירות סבירות וביקורות מצוינות. "האינטלקטואל המבריק ביותר שבחר באלבום מוזיקלי כדרך הבעה", נכתב ב"ניו יורק טיימס"

בואי קיבל את האישור שהוא היה זקוק לו שהוא בדרך הנכונה ו-ב1972 יצא "עליתו ונפילתו של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים" בתרגום חופשי. סיפור מסגרת על חייזר, אנדרגוני, מוחצן, ופרובוקטיבי שמגיע לכדור הארץ.

בתחילה בואי חשב להשתמש בזמר אחר ולא שאף להופיע בעצמו, אבל הבין שזה לא יקרה ולכן ברא לעצמו עולם שבו הרגיש בטוח ליצור וגם זכה להצלחה מסחררת. הדמות שהוא יצר לעצמו הייתה חיונית להמשך דרכו.

 דיוויד בואי מופיע כזיגי סטארדאסט, 1973 (צילום: Mick Rock)

בתערוכה מוצג בגד הגוף הא-סימטרי והלא צנוע ממסע ההופעות, הגיטרה והנעלים העצומות. עבור מעריצי בואי שנוהרים לכנסייה הזו בכדי לראות את שרידיו, אלו הם חפצים מרגשים מאין כמותם. ביום שבו ביקרתי במקום, מקרן הוידאו לא עבד, אבל כשהתקלה תתוקן – ובאדיבות יוטיוב – אפשר להתרשם מאחד מרגעי המפץ הגדול בתולדות המוסיקה של זיגי/בואי.

בתערוכה מוצג בגד הגוף הא-סימטרי והלא צנוע ממסע ההופעות, הגיטרה והנעלים העצומות. עבור מעריצי בואי שנוהרים לכנסייה הזו בכדי לראות את שרידיו, אלו הם חפצים מרגשים מאין כמותם

ביולי 1972 הופיע בואי בתוכנית הלהיטים Top of the Pops וביצע את השיר Starman מהאלבום. בבגד גוף צמוד, שיער ארוך למדי ואיפור כבד, בוארי שר "ישנו סטארמן מחכה בשמים, הוא רוצה לפגוש אותנו אבל הוא חושב שהוא יפוצץ לנו את המוח". מיק רונסון, הגיטריסט, הצטרף אליו בפזמון. בואי הניח יד על כתפו ושניהם שרו יחד ממיקרופון בודד במבטים מצועפים ומחויכים מדי.

"הייתי צריך להתקשר למישהו ובחרתי בך", שר בואי, הסתכל על המצלמה והצביע לעבר בני הנוער בבתים ברחבי בריטניה ועולמם ועולמו השתנה. הצעירים התאהבו בו מייד, הוריהם נטשו את החדר בזעם וחיזקו את התחושה שבואי הוא הדבר החדש המלהיב הבא.

עד אז, ההופעות החיות (עם להקת החימום "רוקסי מיוזיק") נערכו לעיני צופים מעטים ולא תמיד סבלניים. לעיתים עוינים ממש. זה השתנה בין לילה. "זה בסדר להיות עצמך" היה המסר של בואי לעצמו ולאין-ספור צופים בבית, ברגע שתואר אלפי פעמים בתקשורת הבריטית. אין-ספור אנשים חייבים לבואי ולרגע הזה את הקריירה שלהם וגם חיים שלמים יותר.

מסכה שהכין ויליאם פורשה מפניו של דיוויד בואי עם האיפור שלבש ב-Aladdin Sane (צילום: David Parry, V&A)

אירוני שבואי מצא את עצמו דווקא כדמות פיקטיבית של יוצר ששינה את שמו, אבל בואי היה איש של אירוניה והפתעות. 

השיר, האלבום והתערוכה מלמדים על בואי היוצר. "אני יותר אנטנה רגישה מאשר מישהו שמנתח את החברה. אני לא הכי יצירתי, אבל אני טוב בלסנתז דברים שמרתקים אותי", הוא אמר על עצמו.

השיר, האלבום והתערוכה מלמדים על בואי היוצר. "אני יותר אנטנה רגישה מאשר מישהו שמנתח את החברה. אני לא הכי יצירתי, אבל אני טוב בלסנתז דברים שמרתקים אותי", הוא אמר על עצמו

למעשה, הוא היה השילוב של הכול: גם אספן של השפעות וגם יוצר נדיר. זיגי הדמות היה שילוב של אדם אמיתי, זמר רוק אמריקאי בשם וינס טיילור "שהוא לא היה לגמרי מאה אחוז, תמהוני במלוא חושיו שחשב שהוא שילוש של עצמו, ישו וחייזר", עם השפעות ממועדוני הגייז של סוהו, מלכות גראג, פנטומימה ותיאטרון יפני. וגם סרטי סטנלי קובריק, אנדי וורהול, המוסיקה של ולווט אנדרגראונד, איגי פופ וגיטרות מסצנת המוסיקה האמריקאית.

מהארכיון של בואי ניתן ללמוד שכל תקליט כזה היה בעצם פרויקט שכלל מתווה לעטיפה, סרטוני וידאו ותלבושות למסע ההופעות שבואי יצר בעצמו ועם שותפים.

המוצגים הבולטים לעין הם התלבושות. חליפת הדגל של המעצב אלכסנדר מקווין מסיבוב ההופעות Earthling, או עשרות חליפות שתלויות בחלל הגדול. "בתחילת דרכי, הבגדים היו אישור שאני מישהו עם אישיות כי 'בגדים עושים את האדם'. אבל עם השנים גיליתי שאדם עושה את הבגדים, אני מקווה לפחות", אמר בואי הבוגר, שעדיין המשיך ללבוש בגדי מעצבים.

חליפות שדיוויד בואי לבש במשך השנים, מימין לפי כיוון השעון: חליפה מסיבוב ההופעות של זיגי סטארדאסט ב-1972 שעיצב פרדי בורטי; הג'קט שדיוויד בואי לבש ב-1973 ב-Aladdin Sane בעיצוב של פרדי בורטי; חליפת "טוקיו פופ" מסיבוב ההופעות של זיגי סטארדאסט שעיצב קנסי יממוטו; ג'קט שעיצב אלכסנדר מקווין ב-1997 עבור הופעת יום הולדת ה-50 של דיוויד בואי; החליפה שעיצבו מארק רביץ ודיוויד בואי להופעתו של בואי עם השיר "האיש שמכר את העולם" ב-SNL ב-1979; התחפושת שדיוויד בואי לבש כזיגי סטארדאסט ב-1973, בעיצוב קנסי יממוטוץ (צילום: Victoria and Albert Museum, מונטז')

המעיל הארוך של מקווין הוא המרשים ביותר אבל הוא לא מתקרב לאפקט של הג'קט עם לוגו הברק של האלבום Aladdin sane, אולי העיצוב המזוהה ביותר עם בואי. הברק הזה – על פניו של בואי, על הבגדים, על ציור קיר גדול מול תחנת בריקסטון – הוא האלמנט העיצובי המוכר והחזק ביותר של בואי.

גיליון הקונטקט של צילומי אלאדין מגלה אספקט חשוב של בואי כאומן: היכולת לערוך, לבחור נכון, למצוא את המסר המזוקק. ישנם עשרות צילומי ראש שלו עם הברק, אבל לא פחות חשוב מהרעיון המבריק היא העריכה. היכולת לראות, לברור ולהדגיש.

גיליון הקונטקט של צילומי אלאדין מגלה אספקט חשוב של בואי כאומן: היכולת לערוך, לבחור נכון, למצוא את המסר המזוקק. ישנם עשרות צילומי ראש שלו עם הברק, אבל לא פחות חשוב מהרעיון המבריק היא העריכה

מבט מעמיק יותר מגלה שבואי בהרבה מאוד צילומים משנות השבעים נראה רזה וחולני. חיוור – ולא רק בשל האיפור. אלו היו שנות ההתמכרויות לקוקאין ואלכוהול שגם הם לא תרמו למצבו הנפשי.

שם האלבום, משחק מילים על A lad insane – בחור לא שפוי – עומד בלב היצירה של בואי במשך השנים. אחיו החורג טרי סבל מסכיזופרניה והתאבד, ובשיחה עם אלן ינטוב ב-1996 – לקראת יום הולדתו ה-50 של בואי – התייחסו השניים לנושא, בעבודותיו של בואי ובחיים עצמם.

"תמיד הרגשתי מנותק ולא שייך, עם כל הסודות האפלים של המשפחה, וחשבתי שאין בסיס לחיי בניגוד לאחרים וזה כמובן שטות", אמר בואי.

"הדמויות שלך נוגעות בשיגעון, אתה לא ממש מפחד מזה", אמר ינטוב.

דיוויד בואי בריאיון לאלן ינטוב ב-1996

"זה לא מדויק לגמרי, יש לי מודעות לזה היום. ידוע שיש במשפחה שלי… מה המילה…", נתקע בואי והרהר כשהוא על סף דמעות, "זה לא שיגעון. יש הרבה פגיעה מנטלית ורוחנית במשפחה שלי ואני חושב שזה נגע בי בדרכים שונות לאורך החיים, אבל כבר לא. זה לא מפחיד אותי באותה מידה כפי שהייתי צעיר. היום אני משלים עם זה, וזה מעניק לי חופש".

"יש הרבה פגיעה מנטלית ורוחנית במשפחה שלי ואני חושב שזה נגע בי בדרכים שונות לאורך החיים, אבל כבר לא. זה לא מפחיד אותי באותה מידה כפי שהייתי צעיר. היום אני משלים עם זה, וזה מעניק לי חופש"

את התערוכה אצרו איש הפאנק-דיסקו האמריקאי נייל רוג'רס ולהקת The Last Dinner Party ואחד הנושאים שחוזרים בה הוא השעמום של בואי, הצורך לתחדש, להשתנות וליצור משהו חדש. הוא הרי יכול היה להמשיך ולעשות תקליטי רוק בהצלחה גדולה לקהל מעריציו, אבל הוא פנה למוסיקה בהשפעות אמריקאיות שחורות, למוסיקה אלקטרונית או אפילו לדיסקו. "אני מאכזב ומאבד את המעריצים שלי ורוכש אותם בחזרה", הוא צחק.

מה לחובב רוק ש-Rebel Rebel הוא הבואי האהוב עליו (זה אני) ללהיט כמו Let's Dance. מה בין טרילוגית האלבומים מברלין הכבדה למוסיקת ג'אנגל? בואי ידע שלא כל פרויקט יהיה מסחרי, ידע שחלק מהקהל לא יאהב את זה, אבל עשה תמיד את מה שהרגיש כנכון לעשות.

לכן דירוגי בואי הם תמיד תחביב מהנה – לא רק השירים או האלבומים הטובים ביותר אלא גם אלו שפחת אהבת (Dancing in the Streets עם מיק ג'אגר הוא הכי קשה לעיכול, בעיניי לפחות).

ג'קט דגל בריטניה שעיצב אלכסנדר מקווין עבור דיוויד בואי ב-1997 עבור Earthling מוצג במרכז דיוויד בואי בלונדון (צילום: David Parry, PA Media)

המחיר הזה לא הפריע לו, הוא היה נחוש למצות כל רעיון – ואם זה כשל, הוא הפך לחומר גלם לרעיון הבא, או נשלח לארכיון מבלי לרפות את ידיו.

החדשנות הכפייתית הזו הביאה לשיתופי פעולה פוריים עם יוצרים אחרים, אומנים, נגנים והשפעות. קרלוס אלומר, גיטריסט שעבד עם בואי כשלושים שנה, אומר: "דיוויד הרשה לנו להדריך אותו. באותה עת הייתה לו יכולת נדירה לספוג הכול, להעביר בפילטר של הדמיון שלו ואז להפוך את זה למשהו שהוא בואי לכל דבר".

הגיוון והיכולת להשתנות היו לפעמים גם בתחומי היצירה שלו עצמו. אחת התלבושות הבולטות ביותר וגם אחת המוזרות ביותר גם בקנה המידה של בואי היא זו שעיצב מרק רביץ להופעה של בואי בסאטרדיי נייט לייב ב-1979.

בואי ב-SNL עם התלבושות המופרעת הזו? זה משהו שצריך לבדוק ביוטיוב, אמרתי לעצמי. וזהו באמת קטע מוסיקלי שאסור להחמיץ. בואי נראה כמומייה בתוך החליפה הקשוחה, לא יכול לזוז ללא עזרה, ויחד עם קלאוס נומי הוא שר באופן מוזגם ומופרז את The Man Who Sold The World.

בואי נראה כמומייה בתוך החליפה הקשוחה, לא יכול לזוז ללא עזרה, ויחד עם קלאוס נומי הוא שר באופן מוזגם ומופרז את The Man Who Sold The World

זה לא בואי של תחילת הדרך שאימץ את המבטא התיאטרלי כחלק מהזהות שלו כיוצר בכדי לחפות על העדר ביטחון עצמי; זהו בואי שרוצה להשאיר חותם של הופעה בלתי נשכחת ששנים ידברו עליה, גם אם היא תעלה במחיר של איבוד מעריצים.

דיוויד בואי מופיע ב-SNL ב-1979

זו גם ההשפעה המוזיקלית האדירה של בואי. הביצוע של נירוונה וקורט קוביין במופע האנפלאגד של MTV לאותו שיר, שונה לגמרי. זהו ביצוע נקי מתיאטרליות, מלוכלך וגברי. ושניהם מבריקים ונאמנים למקור.

אחרי שנגמל מסמים והצורך להופיע מאחורי דמויות, הופיע בואי הבוגר, הרגוע יותר וגם הבטוח בעצמו. את התוצאה אפשר לראות בהופעה ההיסטורית שלו בפסטיבל גלסטונברי ב-2000, מרגעי השיא של הפסטיבל וגם של בואי המוסיקאי עצמו. 

אחרי שנגמל מסמים, הופיע בואי הבוגר, הרגוע יותר וגם הבטוח בעצמו. את התוצאה אפשר לראות בהופעה ההיסטורית שלו בפסטיבל גלסטונברי ב-2000, מרגעי השיא של הפסטיבל וגם של בואי המוסיקאי עצמו

גם היום אומנים ממשיכים לבצע את שיריו, למצוא השראה, אומץ ורעיונות מוסיקלים. רדיו 6 בבריטניה שידר השבוע שעה של אומנים שהושפעו מבואי והיא התפרסה על פני 40 שנה.

בהופעות חיות, הסיכוי לשמוע ביצועים חדשים של קלאסיקות שלו לא ירד עם השנים. כשג'וני מאר ביצע יחד עם ניל טנט מ"הפט שופ בויס" אתRebel Rebel  בהופעה, יכולתי לראות בעצמי את המשקל של בואי בעולם מוסיקה. גם בני העשרים בקהל ידעו כל מילה והתרגשו לשמוע את הביצוע.

היום מגלים לא מעט אנשים את בואי החכם, החדשן ובעל הראיה הנדירה. ריאיון שלו משנת 1999 עם ג'רמי פקסמן מהבי-בי-סי מכה גלים באופן עקבי. השניים דיברו על עתיד האינטרנט שהיה אז ההבטחה האופטימית הגדולה והמסתורית.

דיוויד בואי מופיע בפסטיבל גלסטונברי, 25 ביוני 2000 (צילום: PA Images)

"הפוטנציאל של האינטרנט לטוב ולרע, הוא בלתי ניתן לשיעור. אני לא חושב שאנחנו רואים את קצה הקרחון… אנחנו בתחילת משהו מלהיב ומחריד", אמר אז בואי.

"הפוטנציאל של האינטרנט לטוב ולרע, הוא בלתי ניתן לשיעור. אני לא חושב שאנחנו רואים את קצה הקרחון… אנחנו בתחילת משהו מלהיב ומחריד", אמר אז בואי

"אבל זה רק כלי", הגיב פקסמן הספקן.

"לא", פסק בואי, "זוהי צורה חיים זרה. האם יש חיים על המאדים? כן, והם נחתו עכשיו כאן".

הוא הוסיף ודיבר על שינוי היחס בין אומנים וקהל בעידן האינטרנט חסר המתווכים, העידן שבו אין קול אחד ברור עם אמת ברורה ושקר ברור אלא פיצול של קולות ודעות שונות שבו האינטרנט מראה לנו שאנחנו חיים בחרה מפולגת לגמרי.

השינוי של היחס בין אומנים וקהל ושינוי כל צורות הקשר המוכרות לנו. העובדה שמרכז בואי הוקם בתוך מחסן-מוזיאון שבו הקהל אוצר לעצמו תערוכה לפי רצונו – במה שהוא העתיד של אולמות תצוגה, או אולי כישלון מרשים – הוא מחווה בפני עצמה לבואי.

"אני לא יודע מה יהיה הדבר הבא, אבל אני יודע שלא יהיה משעמם", אמר בואי באחד מהמשפטים המצוטטים ביותר שלו, וכמו תמיד – הוא צדק.