השחקן גארי אולדמן אמר בנאום הפרידה שלו מחברו הקרוב דיוויד בואי: "היית בן תמותה עם פוטנציאל על־אנושי".

בסרט "מונאייג' דיירדרים" – שסוגר חודש של פסטיבל הקרנות מתוקשר באופן נדיר לז'אנר בסינמטקים ובאולמות הקולנוע בישראל – כופר הבמאי ברט מורגן בקביעה שדיוויד בואי הוא בן תמותה או בן אנוש.

בסרט "מונאייג' דיירדרים" – שסוגר חודש של פסטיבל הקרנות מתוקשר באופן נדיר לז'אנר בסינמטקים ובאולמות הקולנוע בישראל – כופר הבמאי ברט מורגן בקביעה שדיוויד בואי הוא בן תמותה או בן אנוש

הוא לא מוכן לתת יד לעוד מניפסט על אדם מוכשר מאוד שכמו כולם אהב, סבל, עבד, הצליח ופישל. הוא בחר להראות את בואי כ"סופרמן" ניטשיאני, חוצן שמתבונן מלמעלה על בני האנוש ומתפקד כישות רנסנסית מופלאה הממטירה אבק של כוכבים.

מי שמחפש בסרט יוצא הדופן הזה את בואי איש המשפחה המסור, בואי החבר והקולגה הנאמן, בואי החרוץ שמחלק הוראות באולפן, בואי שלוקח סמים או אוהב נשים או גברים או משחק עם ילדיו או מטייל עם כלב – עלול לצאת מאולם הקולנוע מאוכזב.

מורגן בחר במיתי על פני האמיתי. הוא מבין שכדי לצייר תמונה של יצור על־אנושי שעוד לא ביקר כאן – עליו למחוק כליל או לפחות לטשטש מאוד את האספקטים האנושיים שבו.

התוצאה היא כמובן לא עוד סרט דוקומנטרי לפי כללי הז'אנר. מדובר, בעצם, בקליפ וידיאו מסחרר, קליידסקופ פסיכי באורך שעתיים ועשרים דקות שמתחיל בנקודת זמן ברורה, אבל מהר מאוד ממריא למחוזות עם החמצן דליל, איפה שאתה לא יודע מה השעה, באיזה שנה אנחנו והאם מה שמתרחש מול עיניך הוא בגדר אמת או דמיון, יצירה או חוויה, עובדה היסטורית או מיתוס שהשתרש.

ניסיונריות והוץ' פוץ'

פעם ראיינתי את המוסיקאי יוסי פיין, שעבד עם בואי בשנות ה־90 על אלבום האוונגרד "אאוטסייד", וביקשתי ממנו להגדיר את המיוחד שבעבודה עם בואי. פיין חשב וחשב ואז המציא מילה: "בואי הוא ניסיונר", אמר. מיסיונר של ניסויים.

פעם ראיינתי את המוסיקאי יוסי פיין, שעבד עם בואי בשנות ה־90 על אלבום האוונגרד "אאוטסייד", וביקשתי ממנו להגדיר את המיוחד שבעבודה עם בואי. פיין חשב וחשב ואז המציא מילה: "בואי הוא ניסיונר"

ב"מונאייג' דיידרים", החיים והקריירה של בואי נראים כשרשרת חסרת חוליות של ניסויים כאלה. "תמיד היה לי ברור שאני אספן. אני אספן", אומר בואי באחד מקטעי הארכיון בסרט. "אני אוסף דמויות, אני אוסף רעיונות, יש לי פילוסופיה של עירבוביה (Hotchpotch בלעז)".

דיוויד בואי בסרט "מונאייג' דיידרים" (צילום: Neon)

הקטע הזה לקוח מריאיון שבואי נתן לראסל הארטי בלונדון ב־1973. צופי הסרט לא יוכלו לדעת את זה בלי לעשות גוגל כי כמו כל הקטעים בסרט הוא נטול קרדיט, זמן, מקום והקשר. מורגן לא רצה נרטיב לינארי כי מבחינתו היצירה של בואי אינה דיכוטומית וגם נטולת הקשרים המקלים על ההבנה. יש לצפות בה באופן הוליסטי, בעירבוביה מוחלטת, בפרגמנטים.

מורגן לא רצה נרטיב לינארי כי מבחינתו היצירה של בואי אינה דיכוטומית וגם נטולת הקשרים המקלים על ההבנה. יש לצפות בה באופן הוליסטי, בעירבוביה מוחלטת, בפרגמנטים

בואי הוא מסע מסתורי ומיסטי בחלל, לא טיול במשעול שיש לו התחלה, אמצע וסוף. ובחלל הזה לזמן אין חשיבות. הוא רגעי ואינסופי ממש כמו דמותו של בואי. לא משנה באיזו שנה יצא זיגי, כי זיגי לנצח גם אם בואי השיל את בגדי הדמות בקיץ 1973 ולא חזר אליהם מעולם.

האם "Lets dance" הוא אפיזודה מחושבת שהגיעה עשור אחר כך כחלק מרצונו של בואי ביותר תהילה, קהל, מכירות וכסף – או ניסוי מזהיר בדילוג מחושב מאוונגרד אל המיינסטרים של הרוק? וגם: האם כל זה באמת התרחש ב־1983 או שזה ככה רק בדמיון שלנו?

במציאות, כמובן, "Lets dance" הוא אלבום פיזי שיצא ב־1983, לווה בשיווק אגרסיבי ובאחד מסיבובי ההופעות המרהיבים של שנות ה־80. אין שום דבר מיסטי בשלב הזה בקריירה של בואי, מלבד פופ מהוקצע של אמן רוק מתוחכם, שעד לפני כמה שנים נאבק בהתמכרות לקוקאין, חיפש את נשמתו בברלין (תוך המצאה של ז'אנרים מוסיקליים מהפכניים) וחזר גדול מהחיים, מחומצן שיער, מתנועע ושר כמו אל.

אבל מורגן לא מוכן למשוואה הזאת. הוא לא מוכן להציג את בואי ככוכב פופ. לכן בואי לא עושה "קאמבק" כי קאמבק היא פעולה של בני אנוש – ובואי הוא ישות. לכן, על רקע השיר "Lets dance" אנו חוזים בקליפ מסחרר של אימג'ים מתוך "בואי הרוקד" בכל נקודה בקריירה שלו, בלי שנים או תקופות, בלי הקשרים או נרטיבים.

בעצם, בואי לעולם לא רוקד באמת. מדובר בפרגמנטים של ציור על במה בעזרת גוף, בדיוק כפי שבהמשך יצייר על קנבס, על מסך וידיאו ועל דף הנייר. הכול הוא ניסוי אחד גדול, אקספרימנט אספני של אומנות אקלקטית. בואי הזמר/רקדן/צייר/משורר/אומן וידיאו הוא חללית גדולה שנחתה על שדות החיטה של חיינו, השאירה עיגולים־עיגולים והתעופפה הלאה לפני שהספקנו להבחין.

בואי של מורגן לא אוהב באמת אלא "מתנסה באהבה", לא באמת מטייל בעולם אלא בוחר להציב עצמו במקומות שישפיעו עליו, לא באמת מתבודד אלא בוחר להיות לבד כדי לבחון איך היצירה שלו תושפע מכך. האומן כשחקן נצחי.

בואי של מורגן לא אוהב באמת אלא "מתנסה באהבה", לא באמת מטייל בעולם אלא בוחר להציב עצמו במקומות שישפיעו עליו, לא באמת מתבודד אלא בוחר להיות לבד כדי לבחון איך היצירה שלו תושפע מכך

לכוכב לכת אין לוויינים

הסרט הזה לא מחדש הרבה למעריציו הרבים של בואי. הריאיונות מוכרים למדי, קטעי ההופעה (על אף זויות הצילום המיוחדות) מסתובבים ברשת, החומר בחלקו ממוחזר. אין עובדות חדשות, אין קליפים מהגנזך, אין "בואי שלא הכרתם" להוציא את התיעוד המרהיב של ציוריו ועבודות הווידיאו ארט שלו. נדמה שאת רוב הקטעים כבר ראינו, גם אם בפורמט יותר קונבנציונלי.

דיוויד בואי בסרט "מונאייג' דיידרים" (צילום: Neon)

את מי שמכיר את בואי פחות, הסרט יכול להטעות. הוא כולל קטעים רבים מתוך צילומי הסרט העלילתי הראשון שלו, "האיש שנפל לכדור הארץ" של ניקולס רוג, שבו הוא משחק חוצן. אבל הבמאי מקפיד לא לציין זאת כדי שהצופה "יתבלבל" בכוונה בין בואי האמיתי לבואי שמשחק תפקיד מתוסרט.

ובכל זאת, "מונאייג' דיידרים" הוא הישג אומנותי חסר תקדים ולא בכדי המשפחה אפשרה למורגן גישה נדירה לעיזבון ושימוש בזכויות המוסיקה – דבר שהיא עושה במשורה תוך שמירה קנאית על היושרה של המורשת.

"מונאייג' דיידרים" הוא הישג אומנותי חסר תקדים ולא בכדי המשפחה אפשרה למורגן גישה נדירה לעיזבון ושימוש בזכויות המוסיקה – דבר שהיא עושה במשורה תוך שמירה קנאית על היושרה של המורשת

ההישג העיקרי של הסרט הוא ביכולת של הבמאי לעצור את הזמן. הזמן הוא ככל הנראה חתיכת הפאזל החשובה ביותר ביצירה של בואי. פעם, לצורכי הרצאה באוניברסיטה (כן, כן, אני אקדמאי בואיסטי), אשכרה עשיתי ספירה מסודרת: לקחתי חמש שנים מוקדמות ביצירתו וחמש שנים מאוחרות וספרתי תמות חוזרות.

יצרתי טבלה המתעדת כמה פעמים מוזכרים סמים, אהבה, בדידות, חלל וכיו"ב. התמה שחזרה הכי הרבה פעמים, בפער ניכר, הייתה סוגיית "הזמן": הזמן שהולך לאיבוד, הניסיון לעצור את הזמן והשפעת הזמן על האדם.

דיוויד בואי בסרט "מונאייג' דיידרים" (צילום: Neon)

בואי ניהל יחסי אהבה–שנאה עם הזמן. בסרט שומעים אותו אומר שהוא לא אוהב "לבזבז ימים". זאת אמירה לכאורה מאד יקית, לא בוהמיינית. יוצרים לא אמורים לעבוד "מסודר" או במשך שעות ארוכות, אלא בהתאם למוזה ולהתפתחות הטבעית של ההשראה. לאומן מותר "לבזבז" זמן.

אבל בואי עבד בקצב רצחני, לעיתים הקליט אלבום בשלושה שבועות. היו שנים שכתב והקליט שני אלבומים במקביל בעודו מפיק לאחרים ומופיע. "בשבילי, שלושה ימים זה הרבה זמן" אמר פעם לקהל, חצי בצחוק. ואף שאגר במוחו כמויות מידע בלתי נתפסות – כשנדרש לציין שנה ספציפית שבה הקליט שיר, נהג להתבלבל.

בואי עבד בקצב רצחני, לעיתים הקליט אלבום בשלושה שבועות. היו שנים שכתב והקליט שני אלבומים במקביל בעודו מפיק לאחרים ומופיע. "בשבילי, שלושה ימים זה הרבה זמן" אמר פעם לקהל, חצי בצחוק

הבחירה של מורגן לייצר קליפ גדוש, רועש, מטלטל וחסר קצוות על אומן ניסיונרי היא בחירה אמיצה ומאכזבת, מרהיבה ומתסכלת בה בעת. הצופה נפעם מהגודש הוויזואלי והמוזיקלי המדהים אך מייחל גם לקצת פרשנות, קורטוב אמירה, הצצה אל מאחורי הקלעים, אל מערכות היחסים הרבות של האומן בחייו וביצירתו.

כאבק דרכים שמנערים מבגד, כך נעלמים מהסרט האישה הראשונה אנג'י – שתרמה תרומה מכרעת לאימוץ התדמית והחזות האנדרוגינית; הגיטריסט מיק רונסון – שחריקת הגיטרות שלו הפכה לקול המזהה לצידו של זיגי; הפסנתרן מייק גרסון – שכנראה היה שחקן המשנה בהכי הרבה אלבומים; ויסקונטי המפיק המיתולוגי; דה פריז המנהל ההרסני; קוקו העוזרת האישית הנאמנה; דאנקן הבן הראשון ולקסי הבת השנייה.

דיוויד בואי בסרט "מונאייג' דיידרים" (צילום: Neon)

בצל או במחתרת נשארים גם לו ריד, לינדזי קמפ, חברי העכבישים ממאדים וודמנסי ובולדר, הגיטריסט קרלוס אלומר, הגיטריסט ריבס גברלס והמפיקים החשובים נייל רוג'רס וקן סקוט.

אף שכל אחת מהדמויות הללו תרמה חלק מכריע להצלחות האומנותיות של בואי לאורך השנים, ואף שליהוקן המדויק הוא עדות נדירה ליכולתו של בואי לייצר חיבורים גאוניים – הן מבליחות (אם בכלל) רק בתמונות או בקטעי וידיאו ללא אומר, לכמה רגעים בודדים – ותמיד כדמויות צדיות נטולות שם או זהות, סטטיסטים המשרתים את ספינת האם הבוהקת.

מורגן חושב שבואי הוא כוכב לכת ולכוכב לכת אמיתי יש מעט לווינים. ככל שהצלחתי לשים לב, רק ארבע דמויות הוזכרו בשמן: האם מרגרט ג'ונס – שאחראית להפצת גן הסכיזופרניה המשפחתי; האח־למחצה טרי ג'ונס – מושא ההערצה של בואי (שהיה סכיזופרן והתאבד ב־1985); איגי פופ – שעבר עם בואי לברלין באמצע שנות ה־70; ואשתו השנייה אימאן.

האחרונה מופיעה פתאום כאיזו דמות מושיעה שמחזירה אותנו לרגע לעולם הזה ואל הכאן והעכשיו – אבל נדמה שמורגן לא באמת ידע מה לעשות עם הנורמליות המונוגמית הזאת, ולא מנמק את הבחירה. גם היא נשארת ריקוד מיותם בחלל, רגע קטן של אינטימיות נורמלית.

נדמה שמורגן לא באמת ידע מה לעשות עם הנורמליות המונוגמית הזאת, ולא מנמק את הבחירה. גם היא נשארת ריקוד מיותם בחלל, רגע קטן של אינטימיות נורמלית

במאי "מונאייג' דיידרים" ברט מורגן מציג את הסרט לראשונה בלאס וגאס, 26 באפריל 2022 (צילום: AP Photo/Chris Pizzello)

בהתחלת הסרט ובסופו אנחנו מציצים אל הכוכב הגווע דרך האפיזודה האחרונה בחייו של מייג'ור תום, האלטר־אגו שליווה את בואי בנאמנות בשנות ה־70, ה־80, ה־90 ורגע לפני מותו. הגולגולת המעוטרת יהלומים של האסטרונאוט חוזרת אל הכוכב ואנחנו נפרדים ממנה בהשתאות, במעגלי ריקוד אקסטטיים ובחברת יצור תמים עם זנב.

הכוכב השחור ("בלאקסטאר", שהוא גם כינוי לנגע סרטני, אולי התכתבות עצמית של בואי עם מחלת הסרטן שלו) סיים את ביקורו כאן ואורו כבה. כמו הסרט, הוא משאיר אותנו נפעמים, מטולטלים וחסרי תשובות.