בחלוף שנה מתחילת כהונתו השנייה של דונלד טראמפ, הדמוקרטיה האמריקאית לא קרסה. הבחירות עדיין מתקיימות. בתי המשפט עדיין יושבים על המדוכה. הקונגרס עדיין מחוקק, גם אם בקצב איטי להחריד. חוקת ארצות הברית נותרה על כנה.
ובכל זאת, המערכת מתפקדת כעת אחרת – לא מתוך שבר, אלא מתוך כיול מחדש. הכוח רוכז, הנורמות רוקנו מתוכן, והמגבלות הוגדרו מחדש. הדבר המדהים הוא לא מה שבוטל, אלא מה שנספג, הודחק או נעקף בשקט.
במהלך השנה האחרונה הציג ממשל טראמפ היגיון שלטוני מובהק: אין צורך להרוס דמוקרטיה כדי לנטרל אותה; אפשר לשמר את צורתה תוך שינוי תפקודה. הסמכות מופעלת דרך מוסדות קיימים ולא נגדם; החוק מפורש מחדש במקום להיזנח; סמכויות חירום הופכות לנורמה במקום להיות מוכרזות רשמית. התוצאה היא מערכת שעדיין נראית חוקתית, אך פועלת יותר ויותר על בסיס פררוגטיבה של הרשות המבצעת.
אין צורך להרוס דמוקרטיה כדי לנטרל אותה; אפשר לשמר את צורתה תוך שינוי תפקודה. הסמכות מופעלת דרך מוסדות קיימים ולא נגדם; החוק מפורש מחדש במקום להיזנח; סמכויות חירום הופכות לנורמה
דפוס זה ניכר בתחומים שונים. בזירה הפנימית, סוכנויות פדרליות אורגנו מחדש סביב נאמנות ולא סביב אוטונומיה מקצועית. מבקרי פנים ועובדי מדינה ותיקים פוטרו או נדחקו לשוליים. סמכות משפטית הופעלה באופן סלקטיבי נגד מי שנתפסו כיריבים פוליטיים או נגד פקידים שנחשבו לא צייתנים דיים, כולל שחקנים מוסדיים עצמאיים.
אכיפת ההגירה עברה מיליטריזציה הן בעצימות והן בפרקטיקה, תהליך שהגיע לשיאו במפגשים קטלניים כגון הריגתה של רנה ניקול גוד במיניאפוליס בידי סוכני רשות ההגירה והאכיפה (ICE) – אירוע שגורמים רשמיים תיארו כחוקי, פרוצדורלי וטרגי. המקרה ממחיש כיצד אלימות מדינתית יכולה להפוך לשגרתית בתוך נורמות בירוקרטיות, במקום להיות ממוסגרת כחריג.
בזירה הבינלאומית, אותו היגיון התפתח עם פחות עכבות. ממשל טראמפ פעל להדחה בכוח של נשיא ונצואלה, תקף מתקנים גרעיניים באיראן תוך שהוא שוקל בגלוי התערבות לתמיכה בהתקוממות פנימית שם, והחיה שאיפות טריטוריאליות כלפי גרינלנד, טריטוריה של בעלת ברית בנאט"ו.
פעולות אלו אינן חריגות, אלא ביטויים לרצון הרשות המבצעת הפועל תוך התחשבות מינימלית במשפט הבינלאומי, שטראמפ ביטל במפורש. כאשר אמר ל"ניו יורק טיימס" שהמגבלה היחידה על סמכותו היא המוסר והשכל שלו עצמו, הוא לא דיבר באופן מטאפורי. הוא ניסח דוקטרינת משטר.
מה שמאחד את המהלכים הללו אינו אידיאולוגיה בלבד, אלא שיטה. טראמפ מושל כאילו הריבונות אינה מצויה במוסדות, בחוקים או בבריתות, אלא בשיקול הדעת הבלעדי של הרשות המבצעת. מסגרות משפטיות הופכות לכלים ולא לאילוצים. הפיקוח הפנימי הופך למותנה. הכוח מופעל בגלוי, מוצדק בדיעבד, ומנורמל באמצעות חזרתיות.
זו אינה דיקטטורה במובן הקלאסי. זהו דבר-מה חמקמק יותר – ובמובנים רבים, עמיד יותר וקשה יותר להפיכה.
סמכותנות מודרנית אינה מכריזה על בואה עם טנקים. היא מתקדמת באמצעות החוק והשליטה המנהלית. היא משמרת בחירות תוך צמצום התחרות, ומעלה את הדמוקרטיה על נס גם כשהיא מרוקנת אותה מתוכן
סמכותנות מודרנית אינה מכריזה על בואה עם טנקים ברחובות או עם השעיית החוקה. היא מתקדמת באמצעות החוק, הפרוצדורה והשליטה המנהלית. היא משמרת בחירות תוך צמצום התחרות האמיתית, מקיימת בתי משפט תוך עידוד צייתנות, ומעלה את הדמוקרטיה על נס גם כשהיא מרוקנת אותה מתוכן פלורליסטי.
בהקשר זה יש לקרוא את אסטרטגיית הביטחון הלאומי (NSS) של ממשל טראמפ לשנת 2025 לא כמסמך מדיניות חוץ שגרתי, אלא כביטוי הדוקטרינרי הבהיר ביותר עד כה לטרנספורמציה עמוקה שכבר מתרחשת.
מסמכי אסטרטגיה מחוללים שינוי פוליטי רק לעיתים נדירות; לרוב הם מקבעים אותו. הם לוקחים פרקטיקות שאולתרו, נורמלו ונבחנו במוסדות שונים, ומעלים אותן לדרגת עיקרון. במובן הזה, מסמך ה-NSS של טראמפ אינו מסמן תפנית באומנות הממשל האמריקאית, אלא רגע של הכרה עצמית. הוא מתרגם שנה של שלטון המבוסס על שיקול דעת ביצועי – מבית ומחוץ – לתיאוריה מפורשת של כוח.
האסטרטגיה, המוצגת כדוקטרינה של התחדשות לאומית, משתמשת בשפת העוצמה, הריבונות והשיקום. היא מתארת עולם שסוע בשל יריבות בין מעצמות, מאבקי תרבות ופגיעות מערכתית, וטוענת כי ארצות הברית חייבת להשיב לעצמה אוטונומיה אסטרטגית, חוסן כלכלי וביטחון ציוויליזציוני כדי לגבור.
על פני השטח, הדבר נראה כניסיון תקיף לעצב מחדש את מעורבותה של ארצות הברית במערכת בינלאומית מעורערת. אולם קריאה זהירה יותר – לאור דפוסי הממשל שקדמו לה – חושפת כי ה-NSS מציעה דבר-מה בעל משמעות מרחיקת לכת הרבה יותר. היא אינה רק מונה איומים מעבר לים; היא ממסגרת מחדש כמעט כל תחום בחיים הציבוריים בארה"ב – מדיניות כלכלית, הגירה, יכולת תעשייתית, טכנולוגיה, תרבות וזהות – כחלק ממרחב רציף של ביטחון לאומי.
האסטרטגיה מרחיבה את שיקול הדעת של הרשות המבצעת לתחומים שהיו בעבר מוגנים באופן מסורתי מפני ההיגיון הביטחוני. מה שמתגבש אינו רק חזון למקומה של ארצות הברית בעולם, אלא תיאוריה של כוח פנימי
בכך, האסטרטגיה מרחיבה את שיקול הדעת של הרשות המבצעת לתחומים שהיו בעבר מוגנים באופן מסורתי מפני ההיגיון הביטחוני. מה שמתגבש אינו רק חזון למקומה של ארצות הברית בעולם, אלא תיאוריה של כוח פנימי – כזו המרוממת ריבונות מעל פלורליזם, אחדות מעל מחלוקת, וביטחון מעל ריסון דמוקרטי.
מסמך ה-NSS מגבש מסלול שכבר ניכר בפוליטיקה האמריקאית: עלייתה של צורה של "סמכותנות חוקתית". צורת שלטון זו אינה מוותרת על בחירות, בתי משפט או בתי מחוקקים, אלא מכפיפה אותם. המבנה נותר על כנו; המשמעות משתנה. הנורמות הדמוקרטיות נשמרות בדיוק כדי שניתן יהיה להישען עליהן, גם כאשר אופן פעולתן מעוצב מחדש בהדרגה והשליטה בהן הופכת ריכוזית יותר ויותר.
כדי להבין תהליך זה, יש למקם את ארצות הברית בתוך דפוס עולמי רחב יותר. סמכותנות מודרנית לרוב אינה מגיעה באמצעות שבר פתאומי. היא מתקדמת באמצעות החוק, הסדירות הפרוצדורלית והפרשנות היצירתית של סמכויות חוקתיות.
היא מתפשטת באמצעות דוגמה אישית, כאשר מנהיגים לומדים זה מזה, ומשגשגת במערכות שבהן מוסדות דמוקרטיים פורמליים נותרים על כנם, גם כשכוחם לרסן את השלטון נשחק בהדרגה. מה שנראה מבחוץ כסדר חוקתי מוכר, מחווט מחדש באיטיות מבפנים.
המסגרת המאירה ביותר להבנת התופעה נותרה זו שניסח התיאורטיקן המשפטי ארנסט פרנקל בניתוחו את גרמניה הנאצית: "המדינה הכפולה".
לפי פרנקל, משטר סמכותני יכול לשמר "מדינה נורמטיבית" – בתי משפט, נהלים, חוקיות – ובו בזמן לבנות "מדינה פררוגטיבית" העוקפת או מבטלת את האילוצים הללו בשם הכרח, מצב חירום או הישרדות לאומית
לפי פרנקל, משטר סמכותני יכול לשמר "מדינה נורמטיבית" – בתי משפט, נהלים, חוקיות – ובו בזמן לבנות "מדינה פררוגטיבית" העוקפת או מבטלת את האילוצים הללו בשם הכרח, מצב חירום או הישרדות לאומית. הנקודה הקריטית היא ששתי המדינות הללו מתקיימות זו לצד זו. עצם הישרדותה של החוקיות מסתירה את שחיקת הליברליזם.
זוהי תמצית הסמכותנות החוקתית המודרנית: הכוח אינו מופעל מחוץ לחוק אלא באמצעותו. הדיכוי לובש צורה בירוקרטית ולא אלימה במוצהר. הבחירות נמשכות אך מרוקנות מתחרות אמיתית. העיתונות פועלת תחת לחץ כלכלי, רגולטורי או בלתי פורמלי. בתי המשפט פוסקים אך מפגינים צייתנות גוברת. עם הזמן, המדינה הפררוגטיבית צומחת בתוך מעטפת המדינה הנורמטיבית, עד שההבחנה ביניהן מאבדת ממשמעותה.
משום כך, נסיגה דמוקרטית היא תהליך שקשה לזהות בזמן אמת. לאזרחים נאמר שהמערכת עובדת – חוקים נחקקים, שופטים יושבים בדין, קולות נספרים. אך כל שינוי משפטי זעיר מצמצם את מרחב האופוזיציה ומרחיב את שיקול הדעת של הרשות המבצעת.
המדינה הכפולה אינה נוצרת ברגע אחד; היא מצטברת דרך שורה של החלטות קטנות – המינוי הפוליטי, החקירה הממוקדת, החריג החד-פעמי שהופך לתקדים. עד שההשלכות נעשות ברורות לעין, הטרנספורמציה לרוב כבר הושלמה.
המדינה הכפולה אינה נוצרת ברגע אחד; היא מצטברת דרך החלטות קטנות. המינוי הפוליטי, החקירה הממוקדת, החריג החד-פעמי שהופך לתקדים. עד שההשלכות נעשות ברורות לעין, הטרנספורמציה לרוב כבר הושלמה
הפיליפינים תחת הנשיא פרדיננד מרקוס האב נותרה אחד המקרים המוקדמים והמאלפים ביותר של דפוס זה. מרקוס, שנבחר לנשיאות ב-1965 ושוב ב-1969, התמודד עם אי-שקט חברתי גובר, פיצול באליטות ולחץ כלכלי מתחזק. תגובתו לא הייתה תפיסת שלטון סמכותנית גלויה, אלא תמרון חוקתי – ובראשו הכרזת המשטר הצבאי ב-1972, שהוצדקה כאמצעי חירום לשימור הסדר הלאומי.
המשטר הצבאי לא ביטל את הדמוקרטיה הפיליפינית, הוא רוקן אותה מתוכן. הקונגרס נדחק לשוליים, תקשורת עצמאית דוכאה ויריבים נעצרו – הכול תחת מעטה של סמכות משפטית. בתי המשפט המשיכו לתפקד, אך בתוך גבולות מצומצמים. הבחירות בוימו ונוהלו בקפידה. החוקה נשארה כמגן של המשטר גם כאשר רוחה התפוגגה.
מרקוס שיבש את "מערכת ההפעלה" הפוליטית עצמה. הוא בנה רשת פטרונות ריכוזית שבה נאמנות וקשר דם, ולא כישורים, קבעו את הגישה למשאבי המדינה. קפיטליזם של מקורבים שגשג. צמיחה כלכלית שהוזנה באמצעות הלוואות חוץ יצרה אשליה של יציבות, שהסתירה ריקבון מבני עמוק.
כוחו של מרקוס הגיע לשיא כאשר הדיכוי, הסתגלות האליטות והתמיכה הבינלאומית התלכדו. הוא התפרק כאשר עמודים אלו נחלשו – כשמשברי חוב פרצו, אליטות ערקו וההתגייסות העממית גברה.
כוחו של מרקוס הגיע לשיא כאשר הדיכוי, הסתגלות האליטות והתמיכה הבינלאומית התלכדו. הוא התפרק כאשר עמודים אלו נחלשו – כשמשברי חוב פרצו, אליטות ערקו וההתגייסות העממית גברה
הרלוונטיות של מקרה מרקוס אינה באנלוגיה הישירה אלא בשיטה: השימוש בחוקיות ככלי, המניפולציה של הליכים חוקתיים, הצגת מצג שווא של לגיטימיות, וביצור רשתות אליטה תחת דגל האחדות הלאומית. מרקוס הראה כיצד ניתן לעטוף דיכוי, פטרונות ושחיתות בשפה חוקתית, תוך עריכת משאלי עם כדי להתעקש שהוא שומר הדמוקרטיה ולא הקברן שלה.
אם הפיליפינים תחת מרקוס האב ייצגו תבנית מוקדמת, הונגריה תחת ראש הממשלה ויקטור אורבן מציעה את המודל העכשווי המובהק ביותר.
מאז 2010 כתב אורבן מחדש את הסדר החוקתי של הונגריה באמצעות רצף של צעדים חוקיים-פורמליים: ארגון מחדש של מערכת המשפט, ריכוז הבעלות על התקשורת, פוליטיזציה של שירות המדינה, עיצוב מחדש של כללי הבחירות ובניית כלכלה מבוססת פטרונות. בחירות מתקיימות ומפלגות אופוזיציה קיימות, אך הן פועלות בזירה שהוטתה במכוון לרעתן. הונגריה נותרה דמוקרטיה בשם, אך לא-ליברלית במהותה.
טורקיה תחת הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן צועדת במסלול מקביל; הודו תחת ראש הממשלה נרנדרה מודי ממחישה כיצד סמכותנות חוקתית יכולה להתמזג עם זהות הרוב, במקום להישען רק על כוח ביצועי.
נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי מציגה וריאציה נוספת: הוא פועל במסגרת גבולות חוקתיים, אולם הרטוריקה שלו, הדה-לגיטימציה של יריבים והאדרת שליחותו האישית, משקפות סגנון שלטוני סמכותני העלול להשתרש גם כאשר המוסדות נותרים שלמים פורמלית. החיבוק שהוא מעניק לטראמפ ולמנהיגים חזקים אחרים מדגיש כיצד נורמות לא-ליברליות חוצות גבולות בימינו.
מקרים אלו שונים בהקשר ובמינון, אך חולקים היגיון משותף: החוק הופך לכלי לריכוז כוח; הפלורליזם מוצר בהדרגה; הריבונות והזהות הלאומית מועדפות על פני ריסון מוסדי. שחיקה דמוקרטית מתרחשת כרצף של התאמות טקטיות, ולא כשבר דרמטי אחד.
ארצות הברית אינה חסינה מפני דינמיקות אלו. הגרסה האמריקאית מעוצבת על ידי פדרליזם, קיטוב ומערכת חוקתית המפזרת סמכויות, אך היא שייכת לאותה "משפחה" של התפוררות דמוקרטית.
ארצות הברית אינה חסינה מפני דינמיקות אלו. הגרסה האמריקאית מעוצבת על ידי פדרליזם, קיטוב ומערכת חוקתית המפזרת סמכויות, אך היא שייכת לאותה "משפחה" של התפוררות דמוקרטית
כהונתו הראשונה של טראמפ מתחה את הנורמות הדמוקרטיות עד הקצה. השנייה כבר שינתה את הממשל האמריקאי באופן יסודי יותר.
כפי שציינה ההיסטוריונית רות בן-גיאת, שיטתו של טראמפ מזכירה פחות את השחיקה האיטית האופיינית לרודנים שנבחרו, ויותר את ביסוס השליטה המהיר המזוהה עם תקופות שלאחר הפיכה צבאית. ההתקוממות של ה-6 בינואר 2021 – ניסיון הפיכה שעליו טראמפ לא נדרש לתת את הדין – נותרת אירוע מרכזי במסלול זה.
הטרנספורמציה הייתה משפטית, מנהלית ומוסדית יותר מאשר דכאנית במוצהר. ההגנות על שירות המדינה נחלשו. מבקרי פנים נדחקו לשוליים. עצמאות התביעה נפגעה באמצעות מבחני נאמנות ומינויים אסטרטגיים. סוכנויות רגולציה הוסטו לקידום מטרות אידיאולוגיות. הלחץ על התקשורת לובש כעת צורה של כפייה כלכלית במקום צנזורה. אוניברסיטאות ומוסדות מחקר ניצבים בפני בחינה דקדקנית ופולשנית. שופטים אינם מודחים; הם מכוילים מחדש.
יוזמות כגון "פרויקט 2025" מבטאות מאמץ רחב לעצב מחדש את הבירוקרטיה הפדרלית ככלי לנאמנות אישית ומפלגתית, ולא לניטרליות מקצועית. גם אם התוכניות אינן מיושמות במלואן, הן משנות את מערך התמריצים: פקידים לומדים שהישרדותם תלויה פחות במקצועיות ויותר בנאמנות.
ההשפעה המצטברת היא ארגון מחדש של המדינה האמריקאית בתוך המסגרת החוקתית. המדינה הנורמטיבית נשארת גלויה לעין, אך לצידה צומחת המדינה הפררוגטיבית. פרשנות הרשות המבצעת מחליפה יותר ויותר את כוונת המחוקק. מצב חירום הופך לנימוק קבוע לריכוזיות. החוק הופך למכשיר במקום לשמש כגבול.
ההשפעה המצטברת היא ארגון מחדש של המדינה האמריקאית בתוך המסגרת החוקתית. המדינה הנורמטיבית נשארת גלויה לעין, אך לצידה צומחת המדינה הפררוגטיבית
מסמך ה-NSS עושה יותר מאשר להגדיר מחדש את הכוח האמריקאי בעולם. הוא מקבע חזון של ממשל שבו ביטחון לאומי חדל להיות תחום מובחן, והופך לעדשה שדרכה מובנים החיים הכלכליים, הטכנולוגיה, ההגירה, התרבות והלכידות החברתית. זהו אקט כולל של "ביטחוניזציה" (Securitization).
ביטחוניזציה זו מרחיבה את סמכות הפרשנות של הנשיא, מרכזת שיקול דעת ומצמצמת את מרחב ההתנגדות על ידי מסגור של מחלוקת כפגיעוּת. כשכמעט כל דבר מסווג כסוגיה ביטחונית, הכול הופך כפוף לפררוגטיבה של הרשות המבצעת.
יחסה של האסטרטגיה לאירופה חושפני במיוחד. מסמך ה-NSS מציג חברות אירופיות כמוחלשות פוליטית, שבריריות תרבותית, מוצפות בהגירה ומוגבלות על ידי נורמות שיח המונעות עימות עם איומים ציוויליזציוניים. השותפות ממוסגרת מחדש לא סביב ערכים דמוקרטיים-ליברליים, אלא סביב התאמה אידיאולוגית – ריבונות, לכידות תרבותית והתחדשות לאומית.
מסגור זה מסמן סטייה מהמחויבות האמריקאית המסורתית לדמוקרטיה ליברלית כעיקרון המארגן של היחסים הטרנס-אטלנטיים. במקומה, ה-NSS מציבה התאמה אידיאולוגית – לאומנית, ריבוניסטית, תרבותית-רובנית – כבסיס לשותפות.
תפנית זו מתחזקת על ידי רטוריקה של בכירים, כגון סגן נשיא ארה"ב ג'יי די ואנס, שטען כי כשלי הביטחון של אירופה נובעים מהיצמדות לנורמות גלובליסטיות ולא מפגיעות חומרית. בהקשר זה, שפת מסמך ה-NSS על תמיכה במנהיגים המחויבים לריבונות ולכידות תרבותית משמשת כ"אור ירוק" דיפלומטי להתקרבות לכוחות הימין הקשה באירופה.
המשמעות ברורה: ארה"ב נראית נכונה לחזר אחר תנועות פוליטיות באירופה המאמצות חזון לא-ליברלי (או לתמוך בהן), ובלבד שהן מתיישרות עם ההעדפות הגאופוליטיות של וושינגטון. קידום הדמוקרטיה הופך משני
המשמעות ברורה: ארה"ב נראית נכונה לחזר אחר תנועות פוליטיות באירופה המאמצות חזון לא-ליברלי (או לתמוך בהן), ובלבד שהן מתיישרות עם ההעדפות הגאופוליטיות של וושינגטון. קידום הדמוקרטיה הופך משני, ואף בר-ויתור, לטובת קידום ההתיישרות המדינית.
אופייה של הברית המערבית משתנה – פחות פלורליסטי, פחות ליברלי, יותר היררכי ויותר רובני. פרויקט "ציוויליזציוני" משותף דוחק את השפה הישנה של ערכים דמוקרטיים משותפים.
מבקרים כמו הכלכלן ג'פרי סאקס הזהירו שמסמך ה-NSS נשען על גרנדיוזיות ומקיאווליזם, ומחליף שיתוף פעולה בכפייה, ולגיטימיות בדומיננטיות. השתלטויות אמריקאיות על מכליות בלב ים שאירעו לאחרונה – אשר הוצדקו באמצעות סנקציות חד-צדדיות אך ללא עיגון ברור במשפט הבינלאומי – ממחישות את הדוקטרינה הלכה למעשה.
בין אם מסכימים עם הביקורת הרחבה של סאקס ובין אם לא, קשה להתעלם מהדפוס הבסיסי: הריבונות מוגדרת כחופש מאילוצים, והמשפט הבינלאומי נתפס כמכשול או כגורם לא רלוונטי, ולא כמסגרת מחייבת.
בין אם היא מכוונת החוצה ובין אם פנימה, תפיסת ריבונות זו מציבה את הפררוגטיבה של הרשות המבצעת מעל לריסון המוסדי. זוהי תמצית הסמכותנות החוקתית.
אין פירוש הדבר שארה"ב הופכת לדיקטטורה. עדיין מתקיימות בה בחירות תחרותיות, מערכת משפט עצמאית וחברה אזרחית תוססת, כפי שהדגימו מחאות המוניות וההפגנות בעקבות הריגתה של גוד
אין פירוש הדבר שארצות הברית הופכת לדיקטטורה. עדיין מתקיימות בה בחירות תחרותיות, מערכת משפט עצמאית וחברה אזרחית תוססת, כפי שהדגימו התגייסויות המוניות כמו מחאות "No Kings" וההפגנות בעקבות הריגתה של גוד.
![הפגנת "אין מלכים" נגד הנשיא דונלד טראמפ בוושינגטון הבירה, 18 באוקטובר 2025 (צילום: AP Photo/Jose Luis Magana)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/10/AP25291533069995.jpg "הפגנת "אין מלכים" נגד הנשיא דונלד טראמפ בוושינגטון הבירה, 18 באוקטובר 2025 (צילום: AP Photo/Jose Luis Magana)")
אך כפי שהבחינה הפילוסופית חנה ארנדט, סמכותנות אינה מחייבת את ביטול המוסדות, אלא רק את שחיקת העקרונות המחיים אותם. בתי משפט יכולים לתפקד תוך הימנעות מעימות; בחירות יכולות להתקיים בתוך א-סימטריה מבנית; בתי מחוקקים יכולים לפעול תוך ויתור עקבי על סמכות. הצורה נשמרת; המהות דוהה.
בתי משפט יכולים לתפקד תוך הימנעות מעימות; בחירות יכולות להתקיים בתוך א-סימטריה מבנית; בתי מחוקקים יכולים לפעול תוך ויתור עקבי על סמכות. הצורה נשמרת; המהות דוהה
ההיסטוריון טימותי סניידר הזהיר כי דמוקרטיות מתות לעיתים קרובות באמצעות נרמול החריג – מצב חירום כשיטת ממשל, נאמנות כתנאי סף, דיסאינפורמציה ככלי פוליטי.
העיתונאית אן אפלבאום תיעדה כיצד אליטות מסתגלות למציאות לא-ליברלית ומוצאות יתרון בקרבה למוקדי הכוח גם כשמוסדות מתפוררים.
הפרופסור לפילוסופיה ג'ייסון סטנלי הראה כיצד שחיקת המציאות המשותפת והפיכת הזהות הפוליטית לשאלה מוסרית, מכשירות את הקרקע לביסוס סמכותני ביעילות רבה יותר מאשר שינוי חוקי לבדו.
בארצות הברית ניכרים יסודות מכל אלה. המוסדות הדמוקרטיים עדיין חזקים דיים כדי למנוע קריסה מוחלטת, אך חלשים מכדי למנוע שחיקה מתמשכת. מסמך ה-NSS לא יצר את המצב הזה; הוא מבטא אותו. הוא משקף תפיסת עולם שבה ריבונות גוברת על פלורליזם, אחדות דוחקת מחלוקת, וביטחון גובר על חירות.
ייתכן שארצות הברית לא תעמוד בפני הקריסה החדה שאפיינה את נפילתו של מרקוס, או בפני הקרע החוקתי הדרמטי שסימן את הטרנספורמציה של טורקיה בידי ארדואן. שחיקה דמוקרטית יכולה להיות איטית, לא אחידה, ובמקרים מסוימים גם ניתנת לתיקון. אבל היא אינה מתקנת את עצמה.
התפוררות דמוקרטית היא תהליך מצטבר. היא מתקדמת כאשר נורמות נכתבות מחדש, גבולות מוסדיים מיטשטשים, החוק הופך לנשק, מצב החירום מנורמל, והתנגדות ממוסגרת כפגיעוּת.
התפוררות דמוקרטית היא תהליך מצטבר. היא מתקדמת כאשר נורמות נכתבות מחדש, גבולות מוסדיים מיטשטשים, החוק הופך לנשק, מצב החירום מנורמל, והתנגדות ממוסגרת כפגיעוּת
ה-NSS הוא מסמך של מדיניות חוץ, אך הוא גם מראה: הוא משקף לא רק כיצד ארצות הברית רואה את העולם, אלא כיצד היא מעצבת מחדש את הגוף המדיני שלה עצמה. הדאגה אינה ממה שהאסטרטגיה טוענת שהיא מגינה עליו, אלא ממה שהיא חושפת שהמדינה הופכת להיות.
אלחנדרו רייס הוא מרצה מן החוץ ועמית בכיר במרכז ללימודי סין העכשווית והעולם באוניברסיטת הונג קונג. הוא גם חוקר אורח (scholar-in-residence) ב־Asia Society Hong Kong Center.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוולמה אנחנו לא בין הדוגמאות שהבאת. למה נפקד מקומנו?
ואיפה, איפה, כל החכמולוגים שאמרו לנו שבאמריקה, בניגוד אלינו, לא ייתכן כדבר הזה. שם יש 'איזונים ובלמים' הסבירו לנו. שם, Its no done הג'נטלמני באמת עובד. שם לא יעשו דברים כאלה.
וכשאמר מי שאמר (אני) שזו אומה של חלולים שבחרה אדם חלול, נרקיסיסט חולני, מטרידן נשים ומיזוגן, פושט רגל סדרתי ושקרן מועד לעמוד בראשה, הוא צדק, כך נראית 'הדמוקרטיה הגדולה בעולם'. כך נראית 'מנהיגת העולם החופשי'. אומה חלולה, מנהיג חלול, נתינים חלולים.
זה רק הקדימון. בקרוב (מאוד) אצלנו. על סטרואידים.
הפיכתה של ארה"ב מרפובליקה מדומה, שנשלטת ע"י ה-City of London, לאימפריה שמנסה להוביל את הדיסטופיה הטכנוקרטית שמכונה "הסדר העולמי החדש" – נעשית בשיתוף פעולה מלא בין הרפובליקנים לדמוקרטים.
זהו עוד מאמר שמייחס את הכל למימשל טראמפ, כדי להשלות את תומכי השמאל שהצד שמייצג אותם יפעל למנוע זאת, ולגרום לתומכי הימין, שמודעים להונאה של תקשורת השמאל, לתמוך עוד יותר במנהיגם – שמוביל אותם ישר ל…