חידוש הבלונד החצי שנתי אצל יוסי. יוסי הוא מעצב שיער ותיק ומצליח בעיר הגדולה. עד השיחה הזו לא היינו מדברים הרבה. מדי פעם הוא היה מספר משהו קטן על המשפחה, או על הרפתקת אופנוע. בפעם הקודמת שבה הגעתי אליו והתחלתי להגיד משהו על המלחמה הוא הזכיר לי שבלי פוליטיקה במספרה. השתתקתי.

הפרטים הביוגרפיים בשיחה המובאת כאן, כמובן, טושטשו. וזו השיחה: "תיזהרי עם השמפו 'סילבר', שלא יצא לך שיער סגול כמו לזה שאת לא אוהבת".
"נזהרת, נזהרת, אבל מה זה 'שאת לא אוהבת?' למה, אתה אוהב אותו, יוסי?"
יוסי צוחק צחוק יבש.
"אמרתי לך – בלי פוליטיקה אצלי במספרה".
"ואני מקפידה יוסי. אבל אתה התחלת".
"לא, לא אוהב אותו. הבן אדם חלאה".
"אבל הצבעת לו".
"תראי, הוא חלאה. אבל אין אף אחד שיכול להנהיג כמוהו. טוב, יאללה, חאלס פוליטיקה".

אחרי כמה דקות הוא שואל על העבודה שלי. "וואי, בחיים לא הייתי מצליח לעשות כזה דבר. ועוד עם הקשב וריכוז שלי".
"לא יודעת אם 'בחיים לא היית מצליח'. לא קיבלת את ההזדמנויות שאני קיבלתי. אתה איש חכם. תן לי לנחש – אף אחד אף פעם לא אבחן לך את הקשב וריכוז".

"אמרתי לך – בלי פוליטיקה אצלי במספרה". "ואני מקפידה יוסי. אבל אתה התחלת". "לא, לא אוהב אותו. הבן אדם חלאה". "אבל הצבעת לו". "תראי, הוא חלאה. אבל אין אף אחד שיכול להנהיג כמוהו. טוב, יאללה, חאלס פוליטיקה"

הוא צוחק. המספרה ריקה חוץ משנינו. הוא מתיישב. מספר לי על השכונה עם הסמים והפשע, על איך העיפו אותו ממסגרת למסגרת, על המורות שאמרו לו שהוא אפס, מטומטם, שלא יצא ממנו כלום. ועל המסגרת האחרונה, בית הספר המקצועי, והמורה האחת הזו שמעלה אצלו דוק דמעות כשהוא מספר לי עליה.
"רק היא ראתה שאני לא ערס. שאני לא כמו השאר שם בבתי ספר האלה. הייתי ילד טוב, נשבע לך. אני לא התחלתי מכות, לא עשיתי סמים, כל זה. והיא השקיעה בי, לימדה אותי את המקצוע. ואז שנים עבדתי בכל המספרות בעיר ואז פתחתי את העסק והוא מצליח ברוך השם".

הוא עם דוק. אני בדמעות זולגות.

הפריווילגיה שהפרווילגיוּת המעמדית שלי גזלה ממני היא האפשרות להפוך ל"סֵלְף-מֵייד-פֶּרסוֺן". אני מתפעלת, מאוד ובקול, מהדרך שעשה. ואז אני פותחת את הבקבוק של השד העדתי, במילים ישירות. הוא ואני. דור שלישי ליוצאי מרוקו, דור שלישי ליוצאי פולין. לאן כל אחד מאיתנו הוסלל. דרגות החופש שקיימות עבור כל אחד מאיתנו.

"את רוצה לשמוע למה אין אצלי פוליטיקה במספרה?"
"כן".
"הייתה לי לקוחה. קבועה. עשר שנים. נכנסנו לעניין פוליטי. היא אשכנזייה, שמאלנית, כמוך. כנראה לא חשבתי מספיק, אמרתי מילה לא במקום. לא רק שאיבדתי אותה כלקוחה. היא מתעלמת ממני מאז כשהיא רואה אותי. פעם אמרתי לה שלום בפארק והיא מלמלה 'איכס'". גם אצלו הדמעות קרובות לזלוג.
"אתה מסכים להגיד מה אמרת לה?"
"עדיף שלא".
"זה היה משהו חמור?"
"לא יודע".
"אם היית מקלל אותי כשאני על הכיסא שלך גם אני כנראה הייתי מגיבה לא טוב".
"חס וחלילה. לא קיללתי. אני חושב. אמרתי 'הקפלניסטים האלה'".
"וזהו?"
"כן".
"על זה למחוק בן אדם? מכוער מאוד מה שעשתה בעיניי. בכל מקרה תדע שאני – השיחה הזאת רק עושה אותי לקוחה יותר קבועה".

"הייתה לי לקוחה. קבועה. עשר שנים. נכנסנו לעניין פוליטי. היא אשכנזייה, שמאלנית, כמוך. כנראה לא חשבתי מספיק, אמרתי מילה לא במקום. לא רק שאיבדתי אותה כלקוחה. היא מתעלמת ממני מאז כשהיא רואה אותי

"אני מקווה". הקול שלו מלא ספק.
"אתה פוחד שגם אני אעזוב כי אמרת להיא 'קפלניסטים'? שאגיד עליך איכס?"
"כן. לא יודע כבר. את צריכה לראות איך השכנים האשכנזים פה מסתכלים עליי. הם לא מדברים איתי. למה? כי יש לי אופנוע וב.מ.וו שחורה?"
"באמת? לא מדברים איתך?"
"כן, כל הזמן כועסים על הרעש של האופנוע בבוקר וכאלה".
"ולדעתך זה כי אתה מזרחי?"
"גם, כן".
"תשמע, כבר אמרתי לך מה אני חושבת על ההתנשאות האשכנזית, אבל נראה לי שגם אם היית אישה אשכנזייה שהאופנוע שלה מעיר אותי כל בוקר הייתי כועסת. זאת שאלה כמה זה הזהות שלך, וכמה ההתנהגות. התנהגות אפשר לשנות. זהות לא". 

אמירה קצת פשטנית. הרי זו המעגליות שקשה כל כך לשבור: התנהגות מנציחה סטריאוטיפים זהותיים, שבתורם מתנהגים כנבואה המגשימה עצמה ומחוללים התנהגויות, חלקן דווקאיות, נקמניות. להגיד "איכס" למכר ותיק בפניו. להרעיש עם האופנוע, אולי יותר משצריך.

הוא אומר לי: "תראי, אני נגיד אוהד בית"ר. אבל אני לא לה-פמיליה. אלה – וואי וואי. אם את היית באה לאצטדיון והיו יודעים מה הדעות שלך, לא היית יוצאת בחיים נראה לי".
"תשמע, זה לא תיאורטי. אני חוטפת אלימות כל השנים האחרונות. בשטחים זרקו עלי סלע שכמעט ניפץ לי את הגולגולת".
"הנערי גבעות?"
"כן".
"איזה זבלים אלה. תכלס אני מרחם על המשפחות שם של הפלסטינים. אנשים שלא עשו כלום באים שורפים להם את הבית".
"בצדק אתה מרחם".
"אני לא הצבעתי בן גביר, שתדעי. הצבעתי ביבי. אני לא אוהב את הקיצוניים".
"אבל ידעת שהוא ילך עם בן גביר".
"כן".
תורי לצחוק יבש.

זו מעגליות שקשה לשבור: התנהגות מנציחה סטריאוטיפים זהותיים, שבתורם מתנהגים כנבואה המגשימה עצמה ומחוללים התנהגויות, חלקן דווקאיות, נקמניות. להגיד "איכס" למכר ותיק בפניו, להרעיש עם האופנוע

"אבל אל תגידי לי את 'בצלם' או משהו"
"לא אומרת לך עכשיו כלום על 'מה אני'. רק דבר אחד אני אגיד: אני לא יכולה לשבת בשקט כשמתייחסים פה לערבים כאילו הם לא בני אדם, כשאנשים מתייחסים אל בני אדם אחרים כאילו הם פחות בני אדם מהם. ואיך שהחברה הישראלית מתייחסת לערבים, בעיקר מאז השביעי"
הוא קוטע אותי.

"אה, גם על עזה את מדברת?"
"גם על עזה".
"אבל את ראית את הסרטונים מהשביעי, אני לא צריך לספר לך".
"נכון. הנוח'בות רוצחים מטונפים. אבל להגיד שכל העזתים לא בני אדם, שכולם בני מוות?"
"אצלם זה כולם. הם מלמדים את הילדים שלהם להחזיק נשק בגן".
"והחבר'ה של בן גביר לא מלמדים את זה את הילדים בגבעות?"
"אה כן?"
"כן. גם את הסרטונים האלה אפשר לראות".
"טוב, את זה לא מראים לנו בחדשות".
צוחק צחוק ציני, מפוכח.

"לא. לא מראים. זה אצלם וזה גם אצלנו. הילדים האלו היהודים שבן גביר מכשיר גם בני מוות בעיניך? זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות, יוסי (אני צריכה להזכיר לעצמי לא לצעוק), שתינוק שנולד בשמיני באוקטובר קוראים לו כאן מחבל. תינוק שנולד אחרי השביעי הוא בן מוות יוסי? זהות. לא התנהגות. איך זה יכול להיות?"

המבט שלו עצוב.

"אני רוצה שלום. שתדעי. אני רוצה לחיות איתם בשלום. אני לא אוהב קיצוניות. לא יודע איך עושים את זה. את יודעת", הוא כמעט רוכן אלי כממתיק סוד: "בזמן האחרון אני חושב שאולי אני לא כל כך ימין. אולי בעצם אני יותר מרכז".
"ובבחירות הבאות תצביע לאיש שלא נזהר עם השמפו 'סילבר'?"
"לא יודע, נראה מי ירוץ".

זמן ההמתנה להתבססות תהליכי החמצון בשיער תם. לא הספקתי להעלות את עניין הבגידה של סגול השיער, את התמיהה למה אני אקבל מכות במשחק של בית"ר ואילו הסגלגל יקבל את הערצת ההמון, כשהוא זה שמימן את הנשק שבו נשחטו האזרחים בסרטונים שיוסי מצדיק באמצעותם את הטבח בעזתים באשר הם.

"אני רוצה שלום. שתדעי. אני רוצה לחיות איתם בשלום. אני לא אוהב קיצוניות. לא יודע איך עושים את זה. את יודעת", הוא כמעט רוכן אלי כממתיק סוד: "בזמן האחרון אני חושב שאולי אני לא כל כך ימין. אולי בעצם אני יותר מרכז"

"אני בכל אופן שמחה שדיברנו פוליטיקה במספרה יוסי. הרגשתי כנות וכבוד, ולא הייתה בינינו לדעתי לא אלימות ולא זלזול, תקן אותי אם אני טועה".
"חס וחלילה. חייבים קודם כל שלום בתוכנו".

הבלונד יצא יופי. ההרמוניות שבה הסתיימה השיחה נתנה תחושה טובה לרגע, אך מהר מאוד התערבבו בה המחשבות על העובדה האיומה שקיימתי כרגע דיון מתורבת מאוד בנושא "אנשים חפים מפשע שהם בני מוות מעצם קיומם – בעד ונגד".

ואף על פי כן. אי אפשר לצעוק "החברה הישראלית צריכה לעבור דה-נאציפיקציה מהיסוד", ולצפות שהתהליך יקרה מעצמו, כי צעקנו. התהליך הזה מצריך לדבר, עם אמפתיה. אמיתית. וזה לא חשוב מי צודק. אפילו לא מי החזק. מה שכן חשוב, זה שהשיחה הקשובה והאמפתית היא בין היתר כלי לשינוי שנלקח מאתנו, והחזרה אליו היא אחד הדברים שהכי מפחידים את הממשלה הזו.

פעילה פוליטית וכותבת בענייני הכיבוש, יחסי דת ומדינה והמאבק למען דמוקרטיה. שותפה לכתיבת הספר "ישראל או יהודה".