בכל פעם שנמכר נכס תשתיתי בישראל, הדיון הציבורי חוזר לאותה נקודה רגשית: איבדנו שליטה. מכרנו את עצמנו. ויתרנו על ריבונות. כך קרה עם הפרטת נמלים, וכך קורה כעת סביב מכירת פעילותה הגלובלית של צים לענקית הספנות הגרמנית האפאג לויד, שנמצאת בבעלות חלקית קטארית-סעודית, והפיצול בינה לבין פעילות ישראלית מצומצמת יותר. אבל ייתכן שאנחנו שואלים את השאלה הלא נכונה.

הדיון הציבורי מתנהל עדיין לפי מודל של המאה ה־20, לפיו ריבונות פירושה בעלות מלאה. המדינה מחזיקה בנמל, בחברת ספנות, בתשתית. ואם היא אינה מחזיקה, היא חלשה.

אלא שהעולם שבו המודל הזה פעל השתנה מן היסוד. במציאות של 2026, ריבונות אינה נמדדת רק בבעלות, אלא ביכולת לנהל רשת של תלות הדדית.

הדיון הציבורי מתנהל עדיין לפי מודל מהמאה ה־20, לפיו ריבונות פירושה בעלות מלאה. המדינה מחזיקה בנמל, בחברת ספנות, בתשתית, ואם אינה מחזיקה, היא חלשה. אלא שהעולם בו המודל הזה פעל השתנה מן היסוד

כדי להבין את השינוי, צריך להבחין בין שני מושגים שונים: שליטה ובעלות. בעלות היא משפטית. שליטה היא מערכתית. מדינה יכולה להחזיק במאה אחוז מהמניות של נכס, ועדיין להיות מנותקת ממערכות הסחר הגלובליות. מנגד, היא יכולה להחזיק בבעלות חלקית, אך להיות צומת קריטי במערכת שאחרים תלויים בה.

המהלך הכפול שמתרחש כעת, פיצול פעילותה של צים בין זרוע גלובלית בינלאומית לבין זרוע ישראלית תחת מנגנוני פיקוח ייעודיים, ובמקביל הפרטת נמלים והכנסת שחקנים זרים לתפעול, אינו רק תהליך של מכירה. הוא שינוי מודל. במקום בעלות לאומית סגורה, ישראל משתלבת עמוק יותר בתוך רשת אינטרסים חוצת גבולות.

המשמעות פשוטה אך לא אינטואיטיבית: כאשר הון הודי, אירופי, סיני ומפרצי מושקע בתשתיות לוגיסטיות בישראל, נוצרת שכבת אינטרס חדשה ביציבותה של ישראל. תשתית שמשרתת מסדרונות סחר בינלאומיים אינה עוד עניין מקומי בלבד. היא הופכת לנקודת חיבור במערכת רחבה יותר.

וכשמערכת רחבה תלויה בנקודת חיבור, אותה נקודה מקבלת ערך אסטרטגי שונה.

זה לא מבטל סיכונים. להפך. תלות הדדית היא דו־כיוונית. כששחקן זר מפעיל נמל או מחזיק בפעילות ספנות, מתווספת מורכבות רגולטורית וביטחונית. עולה השאלה מי מקבל החלטות בשעת משבר, כיצד נאכפות הוראות חירום, והאם מנגנוני פיקוח, כמו מניית זהב או חובות שירות חיוניות, מספיקים בעולם של תחרות בין מעצמות.

כשהון הודי, אירופי, סיני ומפרצי מושקע בתשתיות לוגיסטיות בישראל, נוצרת שכבת אינטרס חדשה ביציבותה של ישראל. תשתית שמשרתת מסדרונות סחר בינל' אינה עוד עניין מקומי בלבד אלא נקודת חיבור במערכת רחבה

אבל לצד הסיכון קיים גם מנגנון ריסון. ככל שיותר שחקנים גלובליים מושקעים בתשתית הישראלית, כך גדל מספר הגורמים שיש להם מה להפסיד מערעור יציבותה. כסף אינו תחליף למדיניות, אך הוא יוצר אינטרסים. ואינטרסים יוצרים מגבלות על התנהגות.

כאן נכנס הממד הרחב יותר. העולם הנוכחי אינו דו־קוטבי ואינו חד־אידיאולוגי. הוא רב־קוטבי ורב־שכבתי. מדינות מתחרות, אך במקביל משקיעות זו אצל זו. קרנות ריבוניות ממדינות שאין ביניהן נורמליזציה מלאה פועלות באותם שווקים. תאגידים גלובליים חוצים גבולות גיאופוליטיים גם כאשר המתח הפוליטי גובר. המערכת אינה נקייה מסתירות, היא בנויה עליהן.

במציאות כזו, ריבונות קלאסית, כזו המבוססת על החזקה מלאה של נכסים, מתקשה לייצר עוצמה מספקת. מדינה קטנה יחסית, פתוחה לכלכלה גלובלית ותלויה בסחר חוץ, אינה יכולה להרשות לעצמה להתנתק ממערכות בינלאומיות. השאלה אינה אם להיות חלק מהרשת, אלא באיזה אופן.

הבחירה הישראלית, לפחות כפי שהיא משתקפת בתהליכים האחרונים, אינה של נסיגה מהגלובליזציה אלא של עיגון עמוק יותר בתוכה. במקום לנסות לבצר בעלות מלאה על כל תשתית, היא בונה מארג שבו שחקנים בינלאומיים משמעותיים מושקעים פיזית וכלכלית במרחב הישראלי. נמלים, מסופי מטען, פעילות ספנות, כל אלה הופכים לחלק ממסדרונות סחר רחבים יותר.

לצד הסיכון קיים גם מנגנון ריסון. ככל שיותר שחקנים גלובליים מושקעים בתשתית הישראלית, כך גדל מספר הגורמים שיש להם מה להפסיד מערעור יציבותה. כסף אינו תחליף למדיניות, אך הוא יוצר אינטרסים

האם זה מחליש ריבונות? תלוי איך מגדירים אותה. אם ריבונות פירושה שליטה מוחלטת ללא תלות – כן, מדובר בוויתור מסוים. אך אם ריבונות בעולם הנוכחי פירושה היכולת להבטיח יציבות, גישה לשווקים והטמעה במערכות קריטיות, ייתכן שמדובר דווקא בהעצמה מסוג אחר.

המבחן האמיתי אינו בשגרה אלא במשבר. האם מנגנוני החירום יפעלו? האם המדינה תוכל להפעיל סמכויותיה גם כאשר התפעול בידי גורמים זרים? האם השחקנים הבינלאומיים יבחרו באינטרס הכלכלי המשותף על פני לחץ פוליטי או זהותי? אלו שאלות שעדיין פתוחות.

אבל דבר אחד כבר ברור: הדיון הציבורי שמסתפק בסיסמה "מכרנו את הריבונות" מפספס את עומק השינוי. ישראל אינה נסוגה מהמערכת הגלובלית, היא שוזרת את עצמה עמוק יותר בתוכה. במקום להישען רק על בעלות, היא מנסה לייצר שכבת תלות הדדית שתשמש כרשת ביטחון.

זהו מעבר מתפיסת ריבונות מבוססת נכס לתפיסת ריבונות מבוססת מערכת.

האם זה מהלך מחושב ונכון? האם הוא מנוהל בזהירות מספקת? האם האיזון בין פתיחות לשליטה נשמר? אלו שאלות לגיטימיות וחשובות. אך לפני שמכריזים על אובדן שליטה, כדאי לשאול אם ייתכן שמתרחש כאן שינוי פרדיגמה עמוק יותר, כזה שבו ריבונות אינה רק להחזיק, אלא לגרום לאחרים להזדקק לך.

זה מעבר מתפיסת ריבונות מבוססת נכס – לתפיסת ריבונות מבוססת מערכת. לפני שמכריזים על אובדן שליטה, כדאי לשאול אם זה שינוי פרדיגמה עמוק יותר, בו ריבונות אינה רק להחזיק, אלא לגרום לאחרים להזדקק לך

בעולם של 2026, ייתכן שהכוח אינו רק במי שמחזיק בנמל, אלא במי שהנמל שלו חיוני לרבים מדי מכדי שיוכלו להרשות לעצמם לוותר עליו.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".