במציאות שבה ההתקדמות הטכנולוגית לעולם רצה במהירות רבה בהרבה מזו שבה יכול להתקדם עולם המשפט, האחרון בכל זאת מנסה לתת פייט ולהבנות במידת האפשר את הג'ונגל הפרוע שהוא מערכת היחסים בין האדם והמכונה. או יותר נכון – בין בני האדם לבין הבינה המלאכותית.
במישור הזה, פסק דינו של בית המשפט העליון מאתמול (ראשון) משקף צעד משמעותי בהבניית היחסים בין בני האדם והבינה המלאכותית.
אומנם זו אינה הפעם הראשונה שבית המשפט העליון מתייחס בפסקי דינו ל"הזיות" שמייצרת הבינה המלאכותית – אך עד אתמול ההחלטות שהצטברו בפסיקת העליון עסקו בכשלים של עורכי דין, שהגישו כתבי טענות הכוללים אזכורים של פסקי דין שכלל אינם קיימים.
עד שהטכנולוגיה תמשיך לרוץ קדימה, נטבעים כעת כללים לעבודתן של רשויות ציבוריות עם בינה מלאכותית, נוכח הפגיעה האפשרית של הפרקטיקה החדשה הזו בזכויות אדם
כעת, בפעם הראשונה, הגיע לפתחו של בית המשפט מקרה שבו רשות שלטונית – עיריית רמת גן במקרה הזה – נעזרה בבינה המלאכותית לא רק במסגרת הליכים משפטיים, אלא במסגרת הליך של קבלת החלטות מול תושב, כך ש"ההזיות" שנוצרו בדרך התקיימו ביחסים הישירים שבין הרשות לאזרח.
העקרונות שנקבעו כעת בפסיקת העליון עלולים להפוך לבלתי רלוונטיים תוך זמן קצר. אך עד שהטכנולוגיה תמשיך לרוץ קדימה, נטבעים כעת כללים לעבודתן של רשויות ציבוריות עם בינה מלאכותית, נוכח הפגיעה האפשרית של הפרקטיקה החדשה הזו בזכויות אדם.
בראש ובראשונה נקבעה החובה לנוכחותו של אדם בתוך תהליך קבלת ההחלטה השלטונית, כך שלא תופקד באופן מלא בידי בינה מלאכותית; שנית, חובת יידוע האזרח על השימוש בכלים אלה במסגרת הטיפול בעניינו; ושלישית, קביעה כי החלטות שלטוניות שבהן נעשה שימוש בבינה מלאכותית יהיו נתונות לביקורת שיפוטית מחמירה יותר, כדי לוודא שלא נעשה שימוש בלתי מבוקר באמצעי זה, באופן הפוגע בזכות אדם – לעתים אף מבלי שהיה מודע לכך.
פסק הדין עוסק בעניינו של תלמיד בחינוך המיוחד, תושב רמת גן, שהוריו נפרדו ומתגוררים בנפרד. כשהאב עבר להתגורר בתחומי רשות מקומית אחרת, הוא פנה לעיריית רמת גן וביקש שזו תממן הסעה ממקום מגוריו אל המוסד החינוכי שבו לומד הילד. בתחילה אושרה הבקשה וניתנה הסעה מבית האב, אולם בהמשך שינתה העירייה את עמדתה וקבעה כי אין זכאות להסעה.
החלטת העירייה, בתשובה לפניית עורך דינו של האב, נסמכה על הוראות חוזר מנכ"ל שכותרתו: "נוהל הסעות תלמידים הלומדים במסגרת חינוך מיוחד – ילדים להורים החיים בנפרד". הייתה רק בעיה אחת קטנה: אין נוהל כזה. זוהי "הזיה" של בינה מלאכותית.
הערעור לבית המשפט העליון התמקד בסוגיית ההוצאות בלבד, אך השופטים ניצלו את ההזדמנות כדי להסדיר את התחום הפרוץ של שימוש רשויות השלטון בבינה מלאכותית במסגרת קבלת החלטות בעניינם של אזרחים
האב פנה אל משרד החינוך, שאישר ש"חוזר המנכ"ל אליו מפנה העירייה אינו מוכר לנו". האב הגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי, ובתשובה לעתירה הגישה העירייה לבית המשפט מסמך הכולל ציטוטים מפסקי דין – שגם הם לא היו ולא נבראו.
כשהעניין התגלה, העירייה הסכימה "לפנים משורת הדין" לספק הסעות מבית האב, והעניין הסתיים במחוזי ללא פסיקת הוצאות. הערעור לבית המשפט העליון התמקד בסוגיית ההוצאות בלבד, אך השופטים נעם סולברג, עופר גרוסקופף וגילה כנפי־שטייניץ ניצלו את ההזדמנות כדי להסדיר את התחום הפרוץ של שימוש רשויות השלטון בבינה מלאכותית במסגרת קבלת החלטות בעניינם של אזרחים.
סולברג הזדעזע מהתנהלותה של העירייה, הן מול המחוזי והן במסגרת הערעור בעליון – שכן, גם אחרי שהתברר שעשתה שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית, היא המשיכה לכלול בכתבי הטענות שלה אזכורים של פסקי דין שלא היו ולא נבראו. זהו "שימוש מופקר בבינה מלאכותית", קבע סולברג בזעם, והסיק שזה אכן המקרה המתאים לבסס עליו החלטה עקרונית המגבילה את יכולת רשויות השלטון להיעזר בבינה מלאכותית.
בית המשפט עושה הפרדה בין שימוש בלתי מבוקר של בעל דין בבינה מלאכותית במסגרת הליך משפטי, לבין שימוש בלתי מבוקר של רשות שלטונית בבינה מלאכותית ביחסיה הישירים עם האזרח.
בעוד שבמסגרת ההליך המשפטי יש סיכוי לא מבוטל ש"ההזיה" תוצרת הבינה המלאכותית תתגלה, על ידי עורך הדין של הצד שכנגד או על ידי השופט, ותמנע את התקלה – בהתנהלות מול האזרח שסתומי הביטחון הללו כמעט שאינם קיימים. למעשה, סולברג מאבחן יפה: "דווקא האזרחים בעלי המודעות והמשאבים הנמוכים ביותר – הם אלה שצפויים להיפגע יותר מכל".
העיקרון שנקבע הוא כי גורם אנושי חייב להישאר ב"לופ" בכל מקרה של החלטה מהותית שיש לה השפעה ממשית על האזרח
מבחינה עיונית, בין סולברג לכנפי־שטייניץ יש מחלוקת היכן בדיוק ממוקם הפגם בפעולת הרשות המנהלית, המפקידה באופן מוחלט, או כמעט מוחלט, בידי הבינה המלאכותית את תהליך קבלת ההחלטה השלטונית.
בעוד שסולברג קובע כי הסתמכות כזו מלמדת על פגם בחובת ההנמקה ויוצרת החלטה הנגועה בשרירותיות, כנפי־שטייניץ מאבחנת כי הפעם נעוץ בשלב מוקדם יותר, בהיבט של סמכות.
במילים פשוטות, רשות שלטונית אינה מוסמכת להעביר לידיים אחרות את קבלת ההחלטה השלטונית הפרטנית בעניינו של אזרח, בין אם הידיים האחרות הללו הן אנושיות או ממוחשבות.
בית המשפט עושה מאמץ ניכר שלא להיתפס כמעין קשיש נרגן הדוחה מעליו כל חידוש טכנולוגי. השופטים מדגישים כי הם אינם נגד שימוש בטכנולוגיה, ואף לא נגד בינה מלאכותית, כל עוד הרשות נעזרת בה לצורך ייעול ושיפור תהליכי העבודה שלה – ולא מעבירה אליה באופן מלא את קבלת ההחלטה.
פסק הדין בעניין הבינה המלאכותית מהווה ניסיון של העולם המשפטי להדביק את הפער ההולך ונפער בינו לבין הטכנולוגיה. זהו ניסיון מרענן וחדשני
העיקרון שנקבע הוא כי גורם אנושי חייב להישאר ב"לופ" בכל מקרה של החלטה מהותית שיש לה השפעה ממשית על האזרח.
פסק הדין בעניין הבינה המלאכותית מהווה ניסיון של העולם המשפטי להדביק את הפער ההולך ונפער בינו לבין הטכנולוגיה. זהו ניסיון מרענן וחדשני. אין לדעת אם ממרחק הזמן – ואפילו זמן לא רב במיוחד – הוא ייתפס כפסק דין חכם ועמוק שראה את הנולד וניסה להתמודד עימו, או כניסיון אנכרוניסטי וחסר סיכוי לרסן את סוס הפרא הטכנולוגי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו