בנרטיב הישראלי הנאור נטען לא אחת, ובמשנה תוקף במהלך המלחמה באיראן,  כי סגנון הנהגתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מתאפיין בפזיזות, חוסר יציבות ואימפולסיביות. התכונה הבולטת המיוחסת לו הוא היעדר הצְפיוּת.

בעיני חלקים נרחבים מהציבור התקבעו הגינויים על כך שהוא רודן, השוחק נורמות יסוד של הדמוקרטיה האמריקאית, פופוּליסט שאינו מכבד את הרשות השופטת, אנטי־אינטלקטואל המזלזל בממסד האקדמי, גזען כנגד מיעוטים ומצ'ואיסט כלפי נשים.

בנרטיב הישראלי הנאור נטען לא אחת, ובמשנה תוקף במהלך המלחמה באיראן,  כי סגנון הנהגתו של טראמפ מתאפיין בפזיזות, חוסר יציבות ואימפולסיביות. התכונה הבולטת המיוחסת לו הוא היעדר הצְפיוּת

הביקורת הזו רצינית, מושרשת ולעתים מוצדקת – אלא שאינה בהכרח הדיון הרלוונטי מנקודת מבט ישראלית. מהזווית הזו, השאלה הניצבת אינה כיצד נראית הדמוקרטיה האמריקאית, אלא כיצד מתורגמת הנהגתו של טראמפ למעשים כלפינו וכלפי סביבתנו.

רשומה זו אינה מבקשת לשמש כתב הגנה על טראמפ, אלא ניסיון לבחון את האקלים הציבורי השלילי שהתפתח סביבו במחנה הליברלי, שממנו אני בא.

בוויכוח ציבורי טעון ומקוטב, נדמה כי דמותו של טראמפ הפכה לסמל תרבותי ולתופעה פוליטית. בקרב הדמוקרטים והליברלים הוא מתואר כבלתי יציב, בלתי בשל ובלתי צפוי; לעיתים אף כלאומן ואנטי-ממסדי המאיים על אַדְנֵי הדמוקרטיה האמריקאית.

משמיציו מגחכים, בצדק, על אמונתו שבכוחו להשכין שלום בכל סכסוך בינלאומי ושכבר עשה זאת בשמונה זירות בעולם. מבקריו נוטים להדגיש, לא בלי יסוד, את יחסו המתריס למוסדות החוק בארצות הברית ואת התבטאויותיו החריפות כלפי יריבים פוליטיים ומיעוטים.

גם במבט ישראלי קיימים צללים במהלכיו, שעוררו אי-נחת ולעיתים אף דאגה של ממש. הנכונות לשלב שחקנים כדוגמת קטאר וטורקיה בהסדרים הנוגעים לעזה -מדינות שלהן זיקה ברורה לחמאס ולאחים המוסלמים – נתפסה בעיני רבים כהענקת לגיטימציה אזורית לגורמים עוינים לישראל.

גם עצם התוכנית האמריקאית בדבר "עסקה כוללת" לעזה, שהציבה את ישראל כחלק ממערך אזורי רחב יותר של אינטרסים אמריקאיים, חידדה את תחושת התלות והעמידה אותנו לעיתים בעמדת מגננה מדינית. והרי ברי שהישענות גדולה על המטרייה האמריקאית עלולה לצמצם את מרחב קבלת ההחלטות העצמאי של ירושלים ולהפכה למעין "וסאלית" של וושינגטון.

הביקורת נגד טראמפ רצינית ולעתים מוצדקת – אלא שאינה בהכרח הדיון הרלוונטי מנקודת מבט ישראלית, דרכה השאלה אינה איך נראית הדמוקרטיה האמריקאית, אלא איך מתורגמת הנהגתו למעשים כלפינו וכלפי סביבתנו

בנוסף, היו רגעים שבהם נדמה היה כי מערכת היחסים האישית החמה בין טראמפ לבין ראש הממשלה נתניהו גלשה לעבר טשטוש גבולות הריבוני; למשל בהתבטאויות פומביות – לעיתים בוטות ומקוממות – שקראו לנשיא ישראל יצחק הרצוג לתת חנינה לנתניהו. התערבות מסוג זה בענייניה הפנימיים של מדינה ידידותית, גם אם נבעה מ"דאגה מדינית", חרגה מהנורמה הדיפלומטית המקובלת והציבה סימני שאלה עקרוניים באשר לאיזון הראוי בין קרבה פוליטית לאובדן ריבונות.

ואולם, חרף ההסתייגויות מטראמפ, קשה להתעלם מן המאזן הכולל של מדיניותו כלפי ישראל. מעבר לרמת הסיוע הביטחוני הגבוה, נקט ממשלו שורה של מהלכים שנתפסו בישראל כבעלי חשיבות אסטרטגית מובהקת: הכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות אליה; הכרה אמריקאית בריבונות ישראל ברמת הגולן; גיבוי נרחב בזירה הבינלאומית ובלימת יוזמות אנטי־ישראליות; קידום נורמליזציה עם מדינות ערב במסגרת "הסכמי אברהם"; שילוב ישראל ביוזמת ה-Pax Silica -ברית מדינות לשיתוף פעולה בהבטחת שרשראות אספקה של טכנולוגיות מתקדמות; עיגון ישראל ב"מסלול הדרומי" (M.E.C) – המסדרון הכלכלי המחבר בין הודו לאירופה דרך המפרץ, סעודיה, ירדן וישראל; הענקת חופש פעולה צבאי רחב בחזיתות רגישות; ושיתוף פעולה צבאי חסר תקדים במלחמות "עם כלביא" ו"שאגת הארי". 

אך מעבר לשיקולים המדיניים, תרומתו הבולטת ביותר של טראמפ נרשמה דווקא במישור האנושי: מעורבותו המכרעת בעסקת החטופים, שהובילה לפריצת דרך במשא ומתן ממושך ותקוע. חלקו בהשלמת המהלך ובהשבת החטופים לישראל בלט במיוחד על רקע מגעים מקרטעים, חילופי האשמות, פיצוצי פעימות ועיכובים חוזרים ונשנים בתהליך מורכב ועתיר כישלונות. היה זה מהלך הומניטרי בעל משמעות היסטורית, שנחרת עמוק בתודעה הציבורית הישראלית. חשיבותו מתחדדת לנוכח העדויות הקשות של פדויי השבי, החושפות את תנאי החזקתם התת־אנושיים ואת מותם של עשרות חטופים.

חרף ההסתייגויות מטראמפ, קשה להתעלם מן המאזן הכולל של מדיניותו כלפי ישראל. מעבר לרמת הסיוע הביטחוני הגבוה, נקט ממשלו שורה של מהלכים שנתפסו בישראל כבעלי חשיבות אסטרטגית מובהקת

בשיח הציבורי בישראל נפקדת לא פעם השאלה החלופית: כיצד הייתה נראית מדיניותה של ארצות הברית כלפי ישראל אילו עמדה בראשה הנהגה דמוקרטית, בראשות קמלה האריס, דווקא בעיצומו של משבר אזורי מהסוג שאנו חווים כיום.

האם ממשל כזה היה מאשר מבצע צבאי אמריקאי באיראן? האם ישראל הייתה זוכה לאותו היקף של סיוע צבאי, לאותה רמת גיבוי במוסדות הבינלאומיים, לאותו חופש פעולה מבצעי, לאותה נכונות אמריקאית להפעיל מנופי לחץ כלכליים וצבאיים על טהרן, לאותו שיתוף פעולה התקפי או לאותה מעורבות פעילה בהשבת החטופים?

מעבר לכך, הדיון הציבורי ממעט לעסוק גם באפשרות מטרידה לא פחות: מה עשויה להיות מדיניותו של נשיא אמריקאי עוין לישראל, דוגמת זוהרן ממדאני, אם ייבחר בעתיד לבית הלבן. התשובות לשאלות אלו אינן מובנות מאליהן, אך עצם העלאתן מאירה את המציאות דרך מִנסרה שונה.

*  *  *

יש הטוענים כי התמקדות בזווית הישראלית בלבד היא צינית או צרת אופקים. אלא שבמבט מפוכח, זו ליבת החשיבה הריאליסטית במדיניות חוץ: מדינות נבחנות בראש ובראשונה דרך האינטרסים שלהן. מבחינתה של ישראל, המשמעות ברורה – יש לבחון את וושינגטון, לא דרך הוויכוחים הפנימיים שלה אלא דרך פעולותיה במזרח התיכון. אין בכך ויתור על ערכים דמוקרטיים, אלא קביעת סדר עדיפויות מדינתי.

יש הטוענים כי התמקדות בזווית הישראלית בלבד היא צינית או צרת אופקים. אלא שבמבט מפוכח, זו ליבת החשיבה הריאליסטית במדיניות חוץ: מדינות נבחנות בראש ובראשונה דרך האינטרסים שלהן

בסופו של דבר, אזרחי ישראל אינם מצביעים בבחירות בארצות הברית ואינם נדרשים להכריע בַּסוגיות החוקתיות שלה. השאלה הרלוונטית עבורם מצומצמת ומעשית הרבה יותר: האם הנשיא האמריקאי פועל באופן שמחזק בפועל את ביטחונה הלאומי של ישראל והאם מדיניותו משרתת את האינטרסים שלה. מכאן נגזרת גם אמת המידה לשיפוטו, כמו בנושא האיראני למשל, החל מהפעלת הסנקציות המחמירות על איראן במסגרת מדיניות "הלחץ המקסימלי", דרך חיסולו של קאסם סולימאני, ועד לַמבצעים "פטיש חצות" ו"זעם אפי".

זהו קנה המידה שלאורו יש לאמוד כל נשיא אמריקאי – ולא להעריך אם הוא עקבי או הפכפך, עומד בסטנדרטים הדמוקרטיים או לא. ואם המסקנה היא כי עבור ישראל הוא מהווה נכס אסטרטגי, הרי שהמדד צריך להיות ענייני ותְלוי מעשים ולא שבוי בטהרנות הנגזרת מהבון-טון של החוגים הפרוגרסיביים.

מקסימוס הגדול (Magnus Maximus) היה מצביא רומי שהוכתר כקיסר במערב, בשנים 383–388 – אז "השיבו לקיסר את אשר לקיסר". 

מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".