כשארזנו את המזוודות והילדים בספטמבר 2023, המסלול קדימה נראה ברור, כמעט מובן מאליו. יצאתי לפוסט דוקטורט באוניברסיטת ייל, חמושה בתמיכתה הנדיבה של קרן רוטשילד, הות"ת ו-ISF ובשאיפות אקדמיות גדולות, רגע אחרי שסיימתי את הדוקטורט שלי בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב.
התוכנית של בן זוגי ושלי הייתה פשוטה: נוסעים לשנה אחת של מחקר אינטנסיבי בארה"ב, קופצים למים של האקדמיה העולמית, וחוזרים ישר למסלול קביעות בארץ. רצינו לתרום, לחקור ולגדל את הילדים בבית.
ואז הגיע השבעה באוקטובר, וטרף את כל הקלפים. המלחמה שינתה לחלוטין את המשוואה עבור אלפי חוקרים ישראלים בחו"ל, והפכה את מסלול החזרה מאוטומטי למורכב מאי פעם.
התוכנית הייתה שנת מחקר בארה"ב וחוזרים. ואז הגיע ה-7/10, וטרף את כל הקלפים. המלחמה שינתה לחלוטין את המשוואה עבור אלפי חוקרים ישראלים בחו"ל, והפכה את מסלול החזרה מאוטומטי למורכב מאי פעם
פתאום, המרחק הגיאוגרפי הפך לתהום נפשית שאי אפשר לגשר עליה. ככל שהשבועות הפכו לחודשים, גילינו שחלומה של כל חוקרת, להאריך את השהות בחו"ל, הופך אצלנו למנגנון הישרדות והתלבטות קיומית.
בכל פעם שהארכתי את החוזה עם האוניברסיטה, הרגשתי שאני עושה זאת מתוך דחף "לגנוב עוד זמן" מחוץ לישראל. המערכת בארה"ב מציעה לילדים הצעירים שלי איכות חיים, שקט ומערכת חינוך מצוינת.
מצאתי את עצמי שואלת שוב ושוב מה נכון עבורם, ואיך בונים להם עתיד במציאות הישראלית המשתנה והמקוטבת, כזה שישאיר אותם ישראלים, אבל גם ייתן להם כמה שיותר מפתחות לברוח, במידה שירצו.
במקביל, גם החיים בתוך האקדמיה האמריקאית הפכו לשדה מוקשים מורכב. להיות חוקרת ישראלית ויהודייה בקמפוסים בארה"ב, ובתנועה הסביבתית בשנתיים האחרונות היה רחוק מלהיות פשוט. המורכבות הזו קיבלה נפח כואב במיוחד דווקא בגלל הזהות שלי – חוקרת סביבה ליברלית, שדעותיה הן בצד השמאלי של המפה הפוליטית.
מצאתי את עצמי נלחמת בשתי חזיתות: מתגוננת מול הסביבה בקמפוס שהשתנתה, ובמקביל נושאת את עיניי בחרדה ובדאגה אל עבר הבית. מצד אחד נלחמת בזירה שבה עצם זהותי הישראלית היא סדין אדום, ומצד שני צופה בערכי הרעות וסולידריות שמרכיבים את הזהות שלי מתפוררים.
פתאום המרחק הגיאוגרפי הפך לתהום נפשית שאי אפשר לגשר עליה. ככל שהשבועות הפכו לחודשים, גילינו שחלומה של כל חוקרת, להאריך את השהות בחו"ל, הופך אצלנו למנגנון הישרדות והתלבטות קיומית
אתגר ענק נוסף הוא המחסום שבו אני וחברי האקדמאים נתקלים דווקא מצד האקדמיה הישראלית – מיעוט תקנים, במיוחד במדעי החברה, מענקי חזרה מקוצצים, וזלזול באקדמיה ובתפקידה שמגיע מלמעלה.
השבוע, כשהגעתי להציג בכנס המדע הראשון של ארגון ScienceAbroad בניו יורק, הרגשתי בעוצמה כמה השותפות שלי ושל עמיתיי למפגש הזה היא קריטית. כשאת יושבת באולם מלא בחוקרים ישראלים מהשורה הראשונה בעולם, את מבינה שהדילמה שלך אינה מקרה פרטי. המפגש הזה מציב במרכז הבמה את אחד האתגרים הקריטיים ביותר של ישראל בעת הזו: החזרת המוחות הגדולים הביתה.
המלחמה שינתה את המשוואה והוכיחה מעבר לכל ספק שהחזרת המדענים והחוקרים היא אינה רק פריווילגיה אקדמית, אלא משימה לאומית דחופה, שיש לה השפעה ישירה על העתיד הכלכלי, המדעי והביטחוני של מדינת ישראל.
המציאות הנוכחית היא שהמערכת בארץ פשוט לא מקלה על חוקרים לחזור. כמי שמגיעה ממדעי החברה וחוקרת אופנה בת-קיימא, סביבה ומדיניות ציבורית, האפשרויות שעומדות בפניי בארה"ב הן עצומות. בארץ, לעומת זאת, ישנו מחסור בתקנים במדעי החברה. המערכת הישראלית נותרה שמרנית, היא לא מספיק מבינה את החשיבות של תחומי הסביבה המשיקים למדיניות, ולא מכוונת או תומכת מספיק בהחזרת חוקרים שנעים מחוץ לקונצנזוס. כשאנחנו מדברים על עתיד המדינה, אי אפשר להפקיר את מדעי החברה והרוח. שם נבנה החוסן המוסרי, הרעיוני והחברתי שלנו.
ועם כל התסכול המערכתי הזה, ועם כל החששות, אין לי באמת התלבטות. הלב שלי והמולדת שלי בישראל. בשנה האחרונה אני "מבשלת" חזרה ממוקדת לארץ, במסגרת הקמת אוניברסיטת תל חי החדשה בקריית שמונה והמחשבה על העשייה באקדמיה הישראלית מתוך פריפריה גאופוליטית מורכבת מרגשת אותי עמוקות.
המלחמה שינתה את המשוואה והוכיחה שהחזרת המדענים והחוקרים אינה רק פריווילגיה אקדמית, אלא משימה לאומית דחופה, שיש לה השפעה ישירה על העתיד הכלכלי, המדעי והביטחוני של ישראל
לא הגעתי לאקדמיה כדי לשבת במגדל שן בקליפורניה או בקונטיקט. הרקע האישי שלי הוא המנוע שלי. החיים נטעו בי חוש צדק מפותח ורגישות חברתית עמוקה. פעלתי תמיד מהשטח, מהקמת מרכזי נוער ברמלה ועד לקידום שוויון חברתי בדרום תל אביב. ייסדתי את תנועת "מתלבשות" לאופנה הוגנת והובלתי את תוכנית "שינוי כיוון" כדי להניע את גלגלי הממשל מול משבר האקלים.
בחרתי לחקור מדיניות ציבורית כדי להשפיע על המציאות בישראל. דווקא עכשיו, כשהמדינה זקוקה לידע, למחקר ולמנהיגות חדשה כדי להשתקם, המדינה חייבת לפתוח לנו את הדלת. החזרת המוחות היא המפתח לבנייה מחדש של החברה והכלכלה שלנו. אני מרגישה שאני חייבת להיות שם, לקחת חלק במלחמה על הדמות של מדינת ישראל ועל הערכים היסודיים של רעות וערבות הדדית. זה המאבק שלי, ואת המאבק הזה, אני מתכוונת לנהל מהבית.
ד"ר מיטל פלג מזרחי היא עמיתת פוסט דוקטורט במחלקה לכלכלה של אוניברסיטת ייל, עתידה לעבור לבית הספר למשפטים בסטנפורד כעמיתת מחקר, מרצה בחוג הרב תחומי באוניברסיטת תל חי, ואמא ל-4 ילדים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו