ביום העצמאות האחרון ישבתי עם הילדים על הספה, בזמן שבחוץ עוד נשמעו זיקוקים ושירים. הטלפון היה פתוח על החדשות. ואז עלתה הידיעה על הנער שנרצח בפתח תקווה.

אני זוכרת את התחושה הפיזית בבטן. לא רק בגלל הרצח עצמו, שהיה מזעזע, אלא בגלל משהו אחר שהבהיל אותי כמעט באותה מידה: כמה מהר הכול המשיך.

טלי לאופר היא כותבת, אשת תוכן ומנהלת אמנותית במוסדות תרבות ואמנות. עוסקת בתרבות, חברה, חינוך וסיפורים אנושיים ומביאה קול אישי, חד ורגיש המחבר בין יצירה, אנשים ותהליכים.

דווקא בימים של שבר, השירים של משפחת בנאי נשמעים מדויקים מתמיד, ולא במקרה הם מקבלים פרשנות מחודשת על הבמה. יש רגעים בהיסטוריה הישראלית שבהם המוזיקה מפסיקה להיות רק פסקול והופכת למצפן. לא כזה שנותן תשובות, אלא כזה שמזכיר לנו מי אנחנו אמורים להיות.

בימים כאלה, כשהשיח הציבורי מתוח, הזהות הישראלית מרוסקת בין מחנות, והלב הלאומי נע בין עייפות, חרדה ותקווה זהירה, שירים של משפחת בנאי נשמעים אחרת. לא נוסטלגיים. לא מרגיעים. אלא מדויקים. כמעט כואבים מרוב רלוונטיות.

טלי לאופר היא כותבת, אשת תוכן ומנהלת אמנותית במוסדות תרבות ואמנות. עוסקת בתרבות, חברה, חינוך וסיפורים אנושיים ומביאה קול אישי, חד ורגיש המחבר בין יצירה, אנשים ותהליכים.

המשבר במערכת החינוך אינו דבר חדש. אמנם שנת הלימודים נפתחה כסדרה ושכר המורים והמורות יעלה, אבל כפי שאמרה שרת החינוך יפעת שאשא ביטון עצמה, יש עוד הרבה סוגיות שצריך לפתור.

השבוע התקיים שבוע השיוויון ולכן ארצה להעלות אי שיוויון שאנו כחברה מחוייבים לשנות. מצוקת כוח האדם במערכת, בולט מחסור בסייעות וסייעים, בין אם כאלו העובדים שכם אל שכם עם מחנכות בכיתות, גנים ובתי ספר של החינוך המיוחד, ובין אם מדובר במשלבות ומשלבים אישיים של ילדים עם צרכים מיוחדים המשולבים בחינוך הרגיל.

טלי לאופר היא כותבת, אשת תוכן ומנהלת אמנותית במוסדות תרבות ואמנות. עוסקת בתרבות, חברה, חינוך וסיפורים אנושיים ומביאה קול אישי, חד ורגיש המחבר בין יצירה, אנשים ותהליכים.

בעידן בו הכל מהיר, צבעוני ודינמי הגיע הזמן לקחת נשימה ולהכניס לביה"ס בחזרה את הספרים: הם יכולים ללמד את הילדים ללמוד, הם יכולים לתווך להם סיטואציות חברתיות, הם נותנים העשרה תרבותית ומה לא. אז למה נטשנו אותם?

אומרים שבית הספר כבר לא רלוונטי בתצורתו הנוכחית. מחקרים מראים כי יכולות הריכוז של הילדים מצטמצמות משנה לשנה. לפני עשור, ילדים החזיקו מעמד מרוכזים בממוצע כרבע שעה, זמן צפייה בטלוויזיה ומעבר לפרסומות.

טלי לאופר היא כותבת, אשת תוכן ומנהלת אמנותית במוסדות תרבות ואמנות. עוסקת בתרבות, חברה, חינוך וסיפורים אנושיים ומביאה קול אישי, חד ורגיש המחבר בין יצירה, אנשים ותהליכים.

בימים אלה פורסם שיח על אנטישמיות יהודית ב-25 הקמפוסים של האוניברסיטה העירונית של ניו יורק, הקוראים לחרם ומתקפות על ישראל. לפני שלושה שבועות תלמידים יהודים מצרפת שהתארחו במלון בקרואטיה התעוררו וגילו מול חלונות חדריהם צלב קרס ענק שצויר על הכיכר ועל המדרכה. עד מתי?

נדמה שהסיבות לאנטישמיות הן רבות ומגוונות ותמיד יימצאו הסיבות להישארותה בשטח. כיצד הקהילות היהודיות בנות זמננו יכולות להתמודד עם אתגרים של אינטגרציה, תרבות וזהות אתנית? פרופסור לילך לב ארי, דיקנית הפקולטה ללימודים מתקדמים במכללת אורנים חקרה את הסוגייה בשלוש הקהילות היהודיות של פריז, בריסל ואנטוורפן, בניסיון למצוא פתרון.

טלי לאופר היא כותבת, אשת תוכן ומנהלת אמנותית במוסדות תרבות ואמנות. עוסקת בתרבות, חברה, חינוך וסיפורים אנושיים ומביאה קול אישי, חד ורגיש המחבר בין יצירה, אנשים ותהליכים.

במהלך מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2012 המועמד הרפובליקאי מיט רומני הוקלט בסתר באירוע התרמה פרטי בפלורידה. בהקלטה הוא נשמע אומר ש-47% מהאמריקאים תלויים בממשלה, רואים את עצמם קורבנות, מרגישים שמגיעים להם שירותי בריאות, מזון ודיור, ויצביעו לברק אובמה בכל מקרה. לכן, הוסיף רומני, תפקידו כמועמד הוא "לא לדאוג לאנשים האלה". ההקלטה פורסמה באתר Mother Jones בספטמבר 2012 וסביבה התגבשו מייד שני נרטיבים מתחרים.

רומני הציג את דבריו כתיאור כלכלי: הוא קשר את נתון 47 האחוזים למשקי בית שאינם משלמים מס הכנסה פדרלי, וטען שהדברים רק "נוסחו בצורה לא אלגנטית". מנגד, אובמה ומטה הקמפיין שלו הפכו את האמירה ל"אנקדוטה מייצגת" של תפיסת עולם מתנשאת, שמבטלת חצי מהעם.

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)

לילה. יושב אדם ובידו טלפון. פניו מוארות רק מהאור היוצא מהמסך. הוא גולל וממלמל בכעס: "תראו מה הם עושים". בדיוק באותה שעה, בעיר אחרת, בשכונה אחרת, בעולם אחר, יושב אדם שני, גולל בפיד אחר וגם הוא רוטן לעצמו: "תראו מה הם עושים". שניהם בטוחים שהם רואים את המציאות. שניהם צודקים בדבר אחד: מישהו כאן אכן צופה בצללים על קיר.

לפני כאלפיים וארבע מאות שנה תיאר אפלטון מערה. יושבים בה אסירים, כבולים מילדותם, פניהם אל הקיר. מאחוריהם בוערת אש, ובינה לבינם עוברות דמויות שמטילות צללים על הקיר שמולם. האסירים, שמעולם לא ראו דבר מלבד הצללים, משוכנעים שהצללים הם העולם. יום אחד משתחרר אחד מהם, מטפס החוצה, מתרגל לאט לאור, ורואה לראשונה עצים, שמיים ושמש. הוא חוזר למערה לבשר לחבריו, והם צוחקים עליו. הוא מדבר שטויות, העיניים שלו התקלקלו שם בחוץ, ואם ימשיך להטריד אותם, מוטב להרוג אותו. אנחנו קוראים את משל המערה היום ומזהים בקלות את התמונה. בטח, כולנו מכירים מערה כזאת, רק לא אצלנו, אצל השכן.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי וחוקר מוח באוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

בְּבַקָּשָׁה לֹא לָבוֹא לְחַזֵּק אֶת

הַמִּתְאַבֶּלֶת, הַהֲמוּמָה, הַלֹּא-מַאֲמִינָה. שֶׁכְּבָר

ד"ר חנה דויד היא יועצת לילדים מחוננים ולבני משפחותיהם. למדה לתואר ראשון במתמטיקה-פיזיקה ובספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולתואר שני ב-Jewish Theological Seminary בניו יורק. הדוקטורט שלה הוא בפסיכולוגיה חינוכית – עם התמחות במחוננות (מקצועות משנה: הוראת המתמטיקה וחינוך), מאוניברסיטת מינכן. סיפוריה הראשונים נדפסו ב"מעריב לנוער" (מגיל 15) ועד כה פרסמה 20 ספרים ולמעלה מ-300 מאמרים.