לאחרונה נחשפנו כולנו לרצח המזעזע של ימנו בנימין זלקה ז"ל על ידי נערים בפתח תקווה. מי שנחשף לתמונות ראה רצח אכזרי בהשתתפות בני נוער רבים – מראות בלתי נתפסים.

לצערי, מאז אנו עדים למקרי אלימות רבים נוספים של בני נוער. בדיוק בעודי כותב על הרצח בפתח תקווה אני קורא על תלמיד יסודי שהכה עד זוב דם את מנהלת בית הספר בו הוא לומד. 

כאן נשאלת השאלה: מהו תפקידנו כמחנכים, כהורים וכחברה? מה ניתן לעשות? אפתח ואכתוב שלדעתי אנחנו במדרון תלול. אנחנו בתוך אירוע קשה.

בעודי כותב על הרצח בפתח תקווה אני קורא על תלמיד יסודי שהכה עד זוב דם את מנהלת בית הספר בו הוא לומד. כאן נשאלת השאלה: מהו תפקידנו כמחנכים, כהורים וכחברה? מה ניתן לעשות?

אנו פוגשים נערים ונערות שעוברים שנים קשות של קורונה ומלחמה, בין היתר עם סגירת מסגרות חינוכיות לתקופות, ריחוק חברתי ורמת לחץ גבוהה, מהפכה טכנולוגית בה הבינה המלאכותית הפכה להיות "הפסיכולוג" של בני הנוער והרשתות החברתיות הפכו לזירה בה משתלחים בקלות זה בזה. כל זאת לצד משבר מנהיגותי-חברתי בו כולנו פוגשים מנהיגים מקטבים שלקחו את הפוליטיקה צעד אחד רחוק מדי.

אנו נחשפים לתכנים אלימים, לתיוגים ולתרבות שחותרת להכנעה במקום למציאת דרך משותפת. בנוסף, האלימות בחברה הערבית גואה ללא טיפול שורשי והבנה שאי אפשר לתחום אלימות במגזר אחד. היעדר טיפול בחברה הערבית יתפשט בסבירות גבוהה למגזרים נוספים (בפועל כבר מתפשט).

גם חלוקת הנשק היא נתון שאי אפשר להתעלם ממנו. כמובן שחלוקה זו נועדה נועד להילחם בטרור (מטרה חשובה), אך כל החושב כי חלוקת נשקים ללא בקרה לא תפגע גם בבית – טועה טעות חמורה. מצב זה דורש מאיתנו היערכות וחינוך לאי-אלימות.

צריך להגדיר את המאבק באלימות כמשימה לאומית ומקומית. גם במקרו וגם במיקרו.

במקרו צריך לעסוק שר החינוך יחד עם פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, שוטרים, אנשי חינוך, אנתרופולוגים ועוד. יש לכנס צוות רב-תחומי שילמד כיצד בעולם התמודדו עם תופעת האלימות ויבנה תוכנית לאומית להתמודדות עם הנושא. תוכנית אשר תוטמע בתוכניות הפורמליות והבלתי פורמליות, החינוכיות והטיפוליות לבני נוער, לצד הדרכות וליווי הורים.

אנו נחשפים לתכנים אלימים, לתיוגים ולתרבות שחותרת להכנעה במקום למציאת דרך משותפת. בנוסף, האלימות בחברה הערבית גואה ללא טיפול שורשי והבנה שאי אפשר לתחום אלימות במגזר אחד

במיקרו, כל קהילה צריכה להתכנס ולבנות תוכנית בהתאמה אישית. יש לערוך מיפוי לסיכונים הקיימים ולבנות דרך פעולה. תוכנית טובה חייבת להיבנות בשותפות של צוותי חינוך, הורים, תלמידים ואנשי טיפול.

התוכנית צריכה לבוא לידי ביטוי במערכת השעות השבועית, בפרויקטים, בפעילויות ובמטלות לצד אפס סובלנות לאלימות. באלימות יש לטפל בצורה ברורה ותפקידנו הוא לייצר סביבה בטוחה. יחד נוציא אמנה שמסבירה מהן הנורמות הרצויות במסגרת החינוכית שלנו, כיצד נחנך לאי אלימות וכיצד נתמודד עם אלימות אם תהיה.

התוכנית שנוציא לא תתבסס על "זבנג וגמרנו". לא עוד שיעור בודד עד שנכאב את האירוע הבא, אלא תוכנית המבוססת על חינוך לאמפתיה, לרגישות חברתית לצד ליווי בני הנוער לפיתוח תרבות פנאי עשירה ובריאה יותר.

בתקופת המלחמה מאז ה-7 באוקטובר, אנחנו רואים את הכוח הגדול ביותר של מדינת ישראל – החברה האזרחית. יוזמות רבות של אנשים וביניהם מבוגרים, צעירים ובני נוער הנמצאים בכל זירה אפשרית: בחינוך, בחקלאות, בבריאות, במילואים, בבתי חולים ובמרחבים הקהילתיים.

המשותף לכול אותם פעילי החברה האזרחית הוא היותם אזרחים ישראלים שאינם מבדילים בין ימין לשמאל, בין חילוני לדתי או בין יהודי לערבי. הם נרתמים לעזור לזולת מבלי לצפות לתרומה ויחד הם הפנים היפות של החברה הישראלית. הם התקווה לעתיד טוב יותר לכולנו.

באלימות יש לטפל בצורה ברורה ותפקידנו הוא לייצר סביבה בטוחה. יחד נוציא אמנה שמסבירה מהן הנורמות הרצויות במסגרת החינוכית שלנו, כיצד נחנך לאי אלימות וכיצד נתמודד עם אלימות אם תהיה

אני מבקש לשתף כי בבית הספר שאותו אני מנהל ישנם לא מעט אתגרים, אך לצדם קיימת בעיקר אווירה טובה ובטוחה, לצד צניעות רבה וידיים רועדות. אני מודה על כל יום שקט שעובר וחושש מהיום הבא אחריו, ומבין שצריך לעבוד קשה ועדיין להבין שלא הכול תלוי בנו. הדבר שכן תלוי בנו הוא היכולת לראות כל תלמיד וכל חבר צוות. היכולת להיות כתובת למי שמתמודד עם קושי או כאב.

על המנהל לראות את חברי הצוות, על חברי ההנהלה לראות את הצוותים שלהם ועל הצוותים לראות את התלמידים. כולם ביחד צריכים לתת תחושה בטוחה ככל האפשר לנערים ולנערות. במקום בטוח הסיכוי לאלימות פוחת בצורה משמעותית.

לפנינו דרך ארוכה ומאתגרת, אך אני סמוך ובטוח כי בשילוב ידיים – החל מקובעי המדיניות ברמה הלאומית ועד לעבודת העומק הקהילתית בשטח, נוכל לחולל את השינוי המיוחל. אם נשכיל לשלב חמלה ואמפתיה ולקשור אותן עם אותה רוח התנדבות מופלאה של החברה האזרחית, יהיה בכוחנו לבלום את זרם האלימות, למגר מקרים מסוג זה ולבנות כאן חברה בטוחה, ראויה ומלוכדת עבור כולנו.

מתן ראב״ד הוא חבר הנהלה רחבה בארגון מנהיגים ומנהל מקיף ש״י עגנון בנתניה. בעל ותק של 16 שנים במערכת הפורמלית, 7 שנים כמנהל במערכת החינוך.