ביום העצמאות האחרון ישבתי עם הילדים על הספה, בזמן שבחוץ עוד נשמעו זיקוקים ושירים. הטלפון היה פתוח על החדשות. ואז עלתה הידיעה על הנער שנרצח בפתח תקווה.

אני זוכרת את התחושה הפיזית בבטן. לא רק בגלל הרצח עצמו, שהיה מזעזע, אלא בגלל משהו אחר שהבהיל אותי כמעט באותה מידה: כמה מהר הכול המשיך.

תוך דקות כבר הופיעו הסרטונים הבאים. עוד עדכון. עוד תגובה. עוד כותרת. בקבוצות הוואטסאפ כבר התחילו להתווכח אם זו אשמת ההורים, בית הספר, הרשתות החברתיות או המדינה.

והחיים המשיכו לזוז.

אני זוכרת את התחושה הפיזית בבטן. לא רק בגלל הרצח עצמו, שהיה מזעזע, אלא בגלל משהו אחר שהבהיל אותי כמעט באותה מידה: כמה מהר הכול המשיך. תוך דקות כבר הופיעו הסרטונים הבאים. עוד עדכון. עוד תגובה

הרצח הזה טלטל את ישראל. דיברו עליו ימים, הוא הפך לסמל של משהו עמוק ומטריד שקורה כאן. ובכל זאת, גם הוא נכנס בסוף לאותו רצף אינסופי שאנחנו חיים בתוכו: מלחמה, חטופים, רצח, קמפיין, פוסט, מתכון, אסון, מם, לוויה, פרסומת. 

הכול עובר באותו פיד. וכשכל דבר מקבל אותו משקל, תרבות מתחילה לאבד עומק. אבל אולי לא רק התרבות. אולי גם אנחנו.

אני יודעת, קל להישמע נוסטלגיים כשמדברים ככה. הרי גם פעם היו כאן אלימות, טראומות, זעזועים ופחדים. גם פעם אנשים אמרו שהנוער הידרדר וש"המדינה כבר לא מה שהייתה". אולי אנחנו פשוט מתבגרים ומסתכלים על העולם בעיניים עייפות יותר.

אבל נדמה לי שמשהו באמת השתנה בקצב. ישראל של השנים האחרונות חיה בתוך רצף בלתי נגמר של חירום. מלחמות, פיגועים, יוקר מחיה, קיטוב פוליטי, חרדה קיומית, חדשות מתחלפות בקצב שלא מאפשר לנשום באמת. וכל זה קורה בתוך עולם שבו הכול נדחס לאותו מסך קטן. הפיד הפך להיות יחידת הזמן החדשה של החיים.

פעם היו כאן רגעים. אסון היה עוצר מדינה. נאום היה נשאר באוויר. חדשות היו מייצרות שיחה שנמשכת ימים. היה זמן לעבד. היום הכול חולף מהר יותר.

דיווח על רצח מופיע בין סרטון מצחיק לפרסומת למשלוחי אוכל, הודעה על חייל שנהרג נדחקת הצידה בגלל סערה חדשה, אפילו מילים כמו "הלם", "טרגדיה" ו"בלתי נתפס" נשחקו מרוב שימוש.

מלחמות, פיגועים, יוקר מחיה, קיטוב פוליטי, חרדה קיומית, חדשות מתחלפות בקצב שלא מאפשר לנשום באמת. וכל זה קורה בתוך עולם שבו הכול נדחס לאותו מסך קטן. הפיד הפך להיות יחידת הזמן החדשה של החיים

לא כי הפסקנו להרגיש אלא כי כבר אין לנו כמעט אפשרות להישאר מספיק זמן בתוך רגש אחד. לא איבדנו רק קשב, איבדנו היררכיה רגשית. פעם היו דברים שידעו לקבל מקום, שקט ומשקל. היה הבדל בין בידור לבין כאב אמיתי, בין רעש לבין טרגדיה, בין עוד ידיעה לבין אירוע שמטלטל חברה שלמה.

היום הכול נדחס לאותו רצף אינסופי. עוד משהו שעבר מול העיניים. גם כאב,
גם זעזוע, גם מוות. והילדים שלנו גדלים בתוך העולם הזה. עולם שבו מלחמה, סרטון טיקטוק, רצח, פרסומת, פורנו, סטנד-אפ וריב בכנסת מופיעים באותו גובה מסך ובאותו קצב גלילה. בלי טקס, בלי מרווח נשימה, בלי שקט.

פעם ילדים נחשפו לאלימות, היום ילדים גוללים אותה, והמוח האנושי, בטח בגיל צעיר, לא באמת בנוי לכמות כזאת של קיצוניות בלי הפסקה.

אולי בגלל זה האלימות סביבנו מרגישה אחרת. לא רק קשה יותר, אלא חסרת גבולות יותר. לא רק בגלל נשק, רשתות חברתיות או הורים עייפים, אלא כי נוצר כאן דור שגדל בתוך שטף בלתי פוסק של גירויים, חרדות וזעזועים, בלי שיש לו אפשרות באמת לעצור.

בלי שיש לו אפשרות לעצור ולהרגיש. לעצור ולהבין חומרה, לעצור ולהבדיל בין רעש לבין כאב אמיתי. ואולי גם אנחנו, המבוגרים, איבדנו את זה. אנחנו עובדים תוך כדי חדשות, אוכלים תוך כדי סרטונים, מדברים תוך כדי התראות, מזדעזעים דרך תגובה, וממשיכים הלאה דרך גלילה.

לא הפסקנו להרגיש אלא שכבר אין לנו כמעט אפשרות להישאר מספיק זמן בתוך רגש אחד. לא איבדנו רק קשב, איבדנו היררכיה רגשית. פעם היו דברים שידעו לקבל מקום, שקט ומשקל. היה הבדל בין בידור לכאב אמיתי

אפילו השפה שלנו השתנתה. כולם התחילו לדבר אותו דבר. פוליטיקאים, עיריות, בתי ספר, עסקים, ארגונים. כולם "מחזקים", כולם "נרגשים לבשר", כולם "ימשיכו לפעול", כאילו גם הרגש כבר מגיע בנוסח אחיד.

והאירוניה היא שפעם דווקא החן הישראלי היה הפוך מזה. ישראל לא הייתה מדינה מלוטשת, היא הייתה מדינה חיה. אנשים דיברו לפעמים ישיר מדי, חזק מדי, לא תמיד מנומס – אבל היה בזה דופק, היה בזה משהו אנושי שלא עבר דרך ועדת ניסוח.

היום כולם מנסים להישמע נכון, אולי משבר האותנטיות הישראלי שאנחנו מרגישים כל כך חזק בשנים האחרונות הוא בכלל לא משבר של זיוף. אולי הוא פשוט משבר של עייפות.

עייפות של חברה שלא מצליחה לעצור לרגע אחד באמת. לא כדי לצרוך, לא כדי להגיב, לא כדי לנסח עמדה, רק לעצור. כי תרבות לא נוצרת רק מהסיפורים שאנחנו מספרים. היא נוצרת גם מהיכולת שלנו לדעת מתי סיפור דורש מאיתנו שקט.

וזו אולי הסכנה האמיתית. לא שהלב הישראלי נעלם, לא שהפכנו לאנשים אדישים, אלא שמשהו בקצב שבו אנחנו חיים כבר לא מאפשר לנו להישאר מספיק זמן בתוך כאב, כדי שהוא יהפוך להבנה.

עוד רצח, עוד ילד עם אקדח, עוד סרטון קשה, עוד כותרת בלתי נתפסת
ואחרי רגע – החיים ממשיכים. לא מתוך רוע, אולי פשוט מתוך הצפה.
ואולי הגיע הזמן שמישהו יצלצל בפעמון.

זו אולי הסכנה האמיתית – לא שהלב הישראלי נעלם, לא שהפכנו לאנשים אדישים, אלא שמשהו בקצב שבו אנחנו חיים כבר לא מאפשר לנו להישאר מספיק זמן בתוך כאב, כדי שהוא יהפוך להבנה

לא כדי להטיף, לא כדי להאשים, אלא כדי להזכיר לנו לרדת רגע מהרכבת הזאת, לפני שגם היכולת שלנו להרגיש תהפוך לעוד דבר שראינו, כאבנו לרגע, והמשכנו לגלול ממנו הלאה.

טלי לאופר היא כותבת, אשת תוכן ומנהלת אמנותית במוסדות תרבות ואמנות. עוסקת בתרבות, חברה, חינוך וסיפורים אנושיים ומביאה קול אישי, חד ורגיש המחבר בין יצירה, אנשים ותהליכים.