הרי לכם תמונה ששווה 1,000 מילים: חנות הספרים בנתב"ג צולעת לה קדימה בגאון מסוים, עם גליונות האקונומיסט מהשבוע שעבר המוצגות להן לצד ערימות רבי מכר, מדריכי תיירים וספרי בישול; בסמוך, מימין, שוכנת לה, ממש לא בבטחה, חנות הדיסקים לשעבר. היא מציגה כיום כבלים, אוזניות וקשקושי אלקטרוניקה למיניהם לצד מבחר תקליטורים מביש למדי.

אסתכן בתחזית: המוזיקה נדונה לגיהנום דיגיטלי בעוד שספרים ישרדו. לאחרונה אף נראה שהמכירות בסימן עליה.

כיצד זה יתכן? הרי שני התחומים חשופים לדיגיטליזציה בדיוק באותה מידה, התקופה איננה מהמוארות, וחברות כמו אמזון היו שמחות לוודא הריגה בעניין הספרים ובזאת להפטר מעול המחסנים.

מפתה לחשוב שספרים ישרדו כיוון שאנשים אוהבים את החוויה המישושית של החזקת הדפים, הרחת הדיו וסימון קטעים מיוחדים כך שתמיד יוכלו לחזור ולחוות רגעי שנינות, תובנה והברקה מחשבתית.

לא נראה לי שכך. רוב האנשים לא קוראים הרבה (וזה אף פעם לא היה). הם מעיינים במדורי הרכילות והספורט.

לא, קורא יקר: ספרים ישרדו כי מיעוט מסוים תמיד ישמח להתהדר בהם כרהיטים, קישוטים ועדי אופי לאספניהם האדוקים.

אני מודה שגם אני קצת כזה. במשרדי הביתי שוכנים כ-1000 ספרים (וזה עוד כלום: לידידי הלונדוני ג'יימס יש פי כמה והוא מנפנף במספרם ללא בושה כדי לכפר על עיסוקיו בענייני קרנות גידור). איך שלא יהיה, יש דברים גרועים יותר מלהעיר חודשים בקריאת אוספים אלה.

בחודשים האחרונים קראתי כמעט את כל כתבי גי דה מאופאסאנט, צרפתי מהמאה ה-19 שכתב על נבלים מתוך מה שנראה כידע אישי. המדפים כורעים תחת משקלם של נבוקוב וקונדרה, צווייג ומוהם, גרין ואיימיס (האב, לא הבן). יש שם מעט אמריקאים לצערי (מלבד וונגוט ודיימון ראניון) וכמעט שום דבר אקטואלי (למעט איאן מקיואן, יבדל לכתיבה ארוכת ימים). יש העדפה ברורה לסיפורת על פני עיון. לטעמי היא מכילה אמת עמוקה יותר בשל שחרור הכותב מתחום הגזרה של רק אשר שמע וראה. לפעמים אני מביט במדפים אלה ואני מודה שהדבר מסב לי הנאה מפוקפקת. זו לא תחושה שספריית קינדל מעניקה.

לעומת זאת, על אף שאני מעריץ גדול של מוסיקה, הרמתי ידיים בעניינה הפיזי. כבר שנים שאני ב-iTunes שוכן. ברור שזה חבל. אין להשוות רשימת Spotify לאובייקט הפיזי שמגיע ארוז עם תמונות ומילים וחוברת שאולי מאוירת על ידי האמן, או למצער על ידי אמן הגרפיקה של האמן.

אנשים זקוקים לאובייקטים כדי להימנע מלהרגיש כמו סובייקטים. מדוע, אם כן, נטשו את החפצים המוזיקליים? מה גרם לכך שרק קומץ קנאים טורח עדיין לרכוש קלטות, תקליטים ותקליטורים? כמה רעיונות כשרות לציבור:

ראשית, הפלסטיק לא בא טוב. תקליטורים השתלטו על השוק בסוף שנות השמונים, ומארזי הפלסטיק הארורים שלהם התגלו חיש מהר כבלתי מושכים, שבריריים להרתיח, ובעלי ערך קישוטי הקרוב לאפסי. מעבר מאוחר למארזי קרטון אלגנטייים יותר היה בגדר מעט מדי, מאוחר מדי.

שנית, החוויה המוסיקלית הינה, עבור רוב האנשים, פחות מעמיקה. זה משהו שניתן לצרוך ברקע ולחוות באקראי, בתיווך הרדיו או הפלייליסט. ככה לא בונים רמת מחוייבת של קריאת ספר.

שלישית, תעשיית המוסיקה בגדה בלקוחותיה. כמה אלבומים שאינם נקראים "הצד האפל של הירח" או "סוף עונת התפוזים" שווים שמיעה לאורכם ורוחבם? לרובם יש שיר טוב אחד או שניים, ואז ממלאים את הזמן. הרצף לא חשוב והשלם אינו שלם. בספרים אי אפשר לשנות את סדר הפרקים או להעלים את חלקם. באלבומים, לרוב, מדובר היה בברכה.

רביעית, מוסיקה חותרת תחת ההרמוניה הבין-דורית. אמנם לא כולם אוהבים את אותם ספרים, אבל יש קרוב לקונצנזוס בנוגע לגבולות בין זבל, ספרות זולה, בידור, איכות וקלאסיקה.

במוזיקה, שאלת האיכות היא פוליטית — עניין של זהות. אף אחד לא מסכים על שום דבר כיום.

יש לי ידיד מהתקופה הארוכה שגרתי בקהיר, מבוגר ממני בדור (על אף שכמנהג הגולים מטפח הוא תעלומה סביב גילו המדויק); הוא מענה את באי ביתו במוסיקת ביג באנד, אותה הוא מעריץ, משנות השלושים של המאה שעברה.

ידידי היה מסוגל בדוחק לסבול את הרוק הקלאסי שמידי פעם הצלחתי להשמיע כאשר לא היה שם לב (מדי פעם היה קם להביא עוד בירה מהמקרר העמוס בבקבוקים), אבל בשום אופן לא יכול היה לבלוע משהו מודרני יותר.

"אני אפילו לא מכנה את זה מוזיקה," היה מכריז במבטא טקסני מטריד.

לעגתי לו כשם שבנותי לועגות לי היום. אין דבר המרתק אותן פחות מהבוז שאני חש כלפי המוזיקה הפופולארית של ימינו הקודרים. האומנים היחידים שאני מסוגל לשאת הם שרידי העבר שעדיין עומדים, כמו U2, ברוס ספרינגסטין או שלום חנוך (וגם במקרים אלה רק חסיד שוטה יכחיש שזוהרם דהה קמעה).

אתגעגע לחנויות המוסיקה. הייתי צרכן אידיאולוגי. לפני שנים, כשעוד היה למה לטרוח וגרתי בחו"ל, הייתי מבקר בארץ, הולך ישר לחנות התקליטים, מבקש את עשרת האלבומים הטובים שיצאו לאחרונה, מקשה רק במידה וקונה את כולם מתוך פרינציפ. היתה בזה רומנטיקה; כך חשתי, לפחות.

בשבוע שעבר לפני טיסה לאירופה צעדתי בלב כבד לעבר אותה חנות מצד ימין. בחנתי את הדוכן העלוב עם הדיסקים הלא קוסמים בו. קניתי כבל עבור אוזניות הבלוטות' שלי.

אין רומנטיקה בכבלים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

בנימין נתניהו והליכוד גרפו רווח פוליטי נאה מהטרור של חמאס במשך עשרות שנים. וזה גם המצב עכשיו, עת אלימות רב-חזיתית פרצה בתזמון מושלם כדי לעצור את הקמת הקואליציה היהודית-ערבית הראשונה בתולדות ישראל, שהייתה מחליפה אותו.

עשרות שנים גרפו נתניהו והליכוד רווח פוליטי נאה מטרור חמאס. וזה גם המצב עכשיו, עת אלימות רב-חזיתית פרצה בתזמון מושלם כדי לעצור את הקמת הקואליציה היהודית-ערבית הראשונה בתולדות ישראל, להחלפתו

צירופי מקרים קורים, אבל בדרך כלל לא. תיאוריות קונספירציה זה לרוב שטויות, אבל לפעמים לא. חשוב להילחם בטרור – אבל בואו לא נהיה נאיביים.

עובדה בסיסית שלא מתעכבים עליה באולפנים היא, שמקרי המוות הראשונים בסבב הנוכחי הגיעו כאשר ישראל הפציצה בשני בלילה בעזה והרגה לפחות 22 בני אדם, כולל, על פי הדיווחים, תשעה ילדים.

נכון שהמאפיה החמאסית שמנהלת את עזה הזמינה תגובת נגד עם מטח הרקטות, שחלקן נחתו בסמוך לירושלים (ללא אובדן חיים), כדי לקחת בעלות על התסיסה בירושלים סביב הרמדאן. זה לא היה טוב. אך התגובה הלא פרופורציונלית של ישראל היא מסוג הדברים שעושים כשרוצים מלחמה.

אותו דבר כאשר ישראל הגבירה את אמצעי הביטחון באופן מתריס סביב העיר העתיקה במהלך הרמדאן, תוך שהיא מלהיבה את המתחים עם מתפללים מוסלמים הנדלקים בקלות, וזה הניב פרעות בהן מאות נפצעו מגז מדמיע וכדורי פלדה מצופים גומי.

אותו דבר כאשר ישראל איפשרה לכהניסט איתמר בן-גביר להקים "משרד" רחוב מאולתר בשכונת שייח ג'ארח והדליקה את מזרח ירושלים. זה המקום שבו עשרות פלסטינים נאבקים נגד פינוי מטעם תובעים יהודים, הטוענים לבעלות על מספר נכסים – בתיק שבדרכו לבית המשפט העליון. יש לתובעים קייס: ירדן החרימה את הנכסים לאחר שכבשה את מזרח ירושלים ב-1948 ואין סיבה לכבד זאת.אבל מבחינת ישראל הנושא מסוכן, מכיוון שלפי אותו הגיון הרבה יותר פלסטינים – כולל מזרח ירושלמים – יוכלו לתבוע נכסים שישראל החרימה במערב ירושלים (ובמקומות אחרים). אולם איש אינו מעלה בדעתו לאפשר זאת על פי החוק. זה נראה, מגעגע ומריח כמו אפליה. לא טוב.

הרבה יותר טוב להציע פיצוי נדיב מאשר לתת ללאומנים קיצונים לנצל את הנושא כדי להעלות את מפלס השנאה. והרבה יותר טוב לומר למשטרה לנצור אש בהר הבית.

אלא אם כן, שוב, אתה רוצה במלחמה.

צירופי מקרים קורים, אבל לרוב לא. חשוב להילחם בטרור – אבל בואו לא נהיה נאיביים. מקרי המוות הראשונים בסבב הנוכחי הגיעו כשישראל הפציצה בשני בלילה בעזה והרגה לפחות 22 בני אדם, כולל 9 ילדים

היתכן שנתניהו רוצה מלחמה? כן, הוא מגדף בקדחתנות את המשטרה, הפרקליטות והשופטים מאז שהעמידו אותו לדין; בטח, הוא מסית נגד אזרחי ישראל הערבים במשך שנים; ודאי, נראה שהוא ניצל את תפקידו למטרות רווח אישי ברמה ספקטקולרית, והוא נצמד לכסא באובססיה חולנית ממש. אבל האם באמת אין הוא משרת ציבור המרכין ראש בענווה בפני טובת הכלל?

ובכן, פרשנים ישראלים לא מעטים ציפו מנתניהו שינסה לפתוח במלחמה כלשהי מאז שהפסיד בבחירות האחרונות (הרביעיות בשנתיים). מתנגדיו התקשו לתרגם הצלחה לניצחון בגלל פחד להשען על מפלגות ערביות (בין השאר בשל ההסתה האנטי-ערבית של נתניהו עצמו). הדבר שירת אותו היטב, כיוון שכל עוד לא קמה קואליציה נגדית – ראש הממשלה המכהן נשאר בראש ממשלה זמנית, פוטנציאלית לנצח.

בימים האחרונים זה היה נראה כאילו הנצח הזה עומד להגמר. ביום שני נפגש נפתלי בנט, המיועד להיות ראש ממשלה ברוטציה עם יאיר לפיד, עם הפוליטיקאי הערבי הקריטי מנסור עבאס – והם נראו  קרובים למדי לעסקה להדחת נתניהו.

ההתקפה הקטלנית שהגיעה כמה שעות לאחר מכן עוררה פעולת נגד גדולה בצורת מטח הטילים בשלישי בלילה נגד גוש דן – דבר שזעזע את המדינה, גרם לאבידות בנפש והניב תחזיות של פרשני הימין כי "ממשלת השינוי" איננה אפשרית עוד.

ביום רביעי ממשלת ישראל התהדרה בכך שדחתה את הצעות הפסקת האש, ואז המשיכה "להוריד" מגדלי דירות אזרחיים בעזה. הטענה היא תמיד שהם אכסנו מנהיגי מחבלים (שקיבלו הזדמנות להימלט); בכל מקום בעזה יש מחבלים. החלאות הללו מסתתרים מתחת לבית החולים בתקווה שישראל תפציץ אותו.

בימים האחרונים זה היה נראה כאילו נצח הממשלה הזמנית עומד להגמר. ביום שני נפגש בנט, המיועד להיות רה"מ ברוטציה עם לפיד ועם הפוליטיקאי הערבי הקריטי מנסור עבאס – והם נראו קרובים לעסקה להדחת נתניהו

תצפו מנתניהו שינסה להמשיך בלחימה ושחמאס יושיט לו יד מסייעת. מטחים נוספים נגד תל אביב הגיעו ביום רביעי בלילה. המקום הפך לעיר רפאים שבתיה מלאים באזרחים צייתנים הלופתים טלפונים סלולריים וזועפים כצפוי על האויב.

חמאס והימין הישראלי הם אויבים מבחינה מסויימת, אך באופן מעמיק ומעניין יותר הם בעלי ברית במאבק למנוע ממתונים פרגמטיים את חלוקת הארץ שתצילנו ממלחמת גוג ומגוג.

העזרה של חמאס החלה זמן קצר לאחר הסכמי אוסלו ב-1993, ופיגועי הירי של הארגון מיתנו את ההתלהבות משני הצדדים. המחבל היהודי ברוך גולדשטיין ביצע אז את טבח התגמול בחברון והרג 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה, וזה הביא לסדרה של פיגועי התאבדות של חמאס.

חמאס חישב נכון שהפיגועים ירחיקו את המצביעים מראש הממשלה יצחק רבין ויעבירו אותם לימין, שמנהיגו נתניהו התסיס השכם והערב נגד הסכמי השלום כפי שמעטים התסיסו בהיסטוריה.

נתניהו היה מופיע ליד ההריסות הלוהטות של כל אוטובוס מופגז ומאשים את ראש הממשלה באופן אישי במות ההרוגים – נוהג שנטש אחר כך, בשקט, כראש ממשלה בעצמו. זה הגיע לאחר שרבין ב-1995 נרצח על רקע טירוף של הסתה תוך כדי פסיקות של רבנים מרושעים שהריגה כזו היא בסדר מבחינת ההשגחה האלוהית.

כך גם עלה נתניהו לשלטון בבחירות ישירות ב-1996, בפער של פחות מאחוז ובעקבות סדרה נוספת של פיגועי התאבדות של חמאס שחיסלה יתרון עצום של יורשו של רבין שמעון פרס.

נתניהו הפסיד לאהוד ברק ב-1999, אך תחת אריאל שרון הליכוד חזר לשלטון כעבור שנתיים, לאחר שהצעות השלום של ישראל נענו באינתיפאדה נוספת של חמאס (בעזרת יאסר ערפאת החלש).

תצפו מנתניהו שינסה להמשיך בלחימה ושחמאס יושיט לו יד מסייעת. מטחים נוספים נגד תל אביב הגיעו ביום רביעי בלילה. המקום הפך לעיר רפאים שבתיה מלאים באזרחים צייתנים הלופתים טלפונים סלולריים וזועפים כצפוי על האויב

נתניהו חזר לשלטון בשנת 2009, בין היתר בגלל ייאוש המצביעים מירי הרקטות הבלתי פוסק של חמאס מעזה, שנראה כי ממשלתו של אהוד אולמרט אינה מסוגלת לעצור לאחר שישראל יצאה מהרצועה כמה שנים קודם לכן.

מעל 12 שנים גם נתניהו לא הצליח לעצור את זה. הוא גם לא ניסה יותר מדי. שלטון החמאס בעזה תוקע טריז בין שטח זה לגדה המערבית ומחליש את הרשות הפלסטינית הפרגמטית יותר. זה מערער את האסטרטגיה של הרשות הפלסטינית, המשותפת למרכז השמאל הישראלי, לחלק את הארץ לשניים ולמנוע את תרחיש המלחמה עד אינסוף. בתמורה נתניהו שימר בשקט את החמאס.

נתניהו ניסה לאורך כל הקריירה שלו לחסל את אותו התרחיש של שתי מדינות. בראיון הראשון שלו איתי, בשנת 1989, הוא טען שישראל יכולה לנצח להחזיק בגדה המערבית. זה האיש.

נתניהו גם רוצה להישאר בשלטון כדי להחלץ בתחבולות ממשפטו באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. זה ברור. ההפתעה הגדולה לכאורה השבוע מסעיית לו פלאים.

אני מציע את הדבר הבא: כאשר אתם ניצבים בפני תעלומה, שאלו את עצמכם מי מרוויח. התעלומה בדרך כלל נעלמת; הרווח נותר; הפראיירים משלמים את המחיר.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

לפני 18 יום כתבתי בפייסבוק את המילים הבאות:

"אני רואה את התמונות מירושלים ומיפו ואני מפחד. אני מת מפחד כי לפני שבע שנים ירושלים בערה אחרי חטיפת ורציחת שלושת הנערים, חטיפת ורציחת מוחמד אבו חדיר. כתוצאה מכך מהר מאוד חוממה הגזרה בעזה, וכולנו נקלענו לסיוט ששמו צוק איתן.

ואני מת מפחד שהממשלה הזו של נתניהו וגנץ, אותם שניים שניהלו את צוק איתן, ייקחו אותנו לשם. במיוחד נתניהו, כי עזה זו גזרה מוכרת. בעזה יש כללי משחק. זה לא הכאוס של ירושלים שיכול ברגע להדרדר לכל הגדה או לתחומי ישראל. בעזה יש "טובים" ו"רעים" ברורים. בעזה כבר לא צריך לדבר על המחירים של הכיבוש, הרי כבר יצאנו משם. בעזה הביטחון של כולם הפקר זה חלק מהכללים. בעזה לא צריך לחשוב על הרסיס בישבן, לא צריך לקשקש על ריבונות, ולא צריך לרצות את סמוטריץ. בעזה גם אין את להב"ה, רק כמה חננות מהעוטף. מלחמות בעזה הן טריטוריה מוכרת לביבי ולצבא, בסוף הקטארים יתנו עוד קצת כסף והן יסתיימו (או שלא).

אז כן, אני מת מפחד שהגזרה כאן תתחיל להתחמם. ותמיד יש מספיק מי שיחמם אותה.

זה הזמן לנקות את הממ"ד".

ואני מת מפחד שהממשלה הזו של נתניהו וגנץ, אותם שניים שניהלו את צוק איתן, ייקחו אותנו לשם. במיוחד נתניהו, כי עזה זו גזרה מוכרת עם כללי משחק. זה לא הכאוס של ירושלים שיכול ברגע להדרדר לכל הגדה או לישראל

אני רואה עכשיו את כל המלל והקשקשת באולפנים, ובא לי להתפוצץ. איפה לכל הרוחות הייתם? לא צריך להיות פרשן גדול לענייני ביטחון, וגם לא פרשן דגול לענייני המזרח התיכון. צריך קצת שכל בריא. קצת הסקת מסקנות מכל מה שקורה כאן ב-12 השנים שנתניהו בשלטון כדי להבין מה יקרה.

גם ב-2014 זה התחיל ברמדאן. גם אז זה התחיל בירושלים ומהר מאוד עבר לעזה. גם אז זה התרחש על רקע מאבקי כוח קשים בין הפתח לחמאס. נתניהו בכל שנות שלטונו בחר בחירה אסטרטגית בחמאס. זה היה עדיף מבחינתו על הצורך לנהל משא ומתן עם הרשות הפלסטינית. אנחנו היינו המחיר.

צחי הנגבי כבר הסביר מזמן שירי עלינו הוא חלק מכללי המשחק הזה, דוברי ימין אחרים הסבירו שזה מחיר שראוי לשלם על מנת שלא נצטרך לעמוד מול לחץ בין לאומי למשא ומתן בגדה המערבית. הכללים היו ברורים, ירי לאשקלון ולנגב, ושריפות על ידי בלונים ועפיפונים. כך נוהל כל משא ומתן בין החמאס לישראל. הם רוצים משהו (אישורי יציאה, חשמל, מים או אזור דיג גדול יותר), סבב לוחמה, הפסקת אש וקבלת חלק מהדרישות שלהם, שמתמוססות עם הזמן וחוזר חלילה. אבל די, זה באמת לא יכול להמשך יותר. נגמר לנו הכח.

אני לא יכול לראות יותר חדשות. את ערמת הפרשנים שמדבררים את הצבא, ואת השדרנים ששואלים את כל השאלות הלא נכונות. מה אכפת לי אם כן או לא יהיו חיסולים ממוקדים, ומה כל כך חשוב אם יורידו רבי קומות או לא. זה טקטיקה, לא אסטרטגיה. ותפסיקו עם הברברת הבלתי נגמרת על הרתעה ומכה חזקה. אין את מי להרתיע ואם יש, זה רק לזמן קצר, בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות.

כשעומד מולכם פוליטיקאי מימין או משמאל, או איזה איש צבא לשעבר, תשאלו אותם לא מה צריך לעשות עכשיו, אלא מה צריך לעשות מחר, אחרי הפסקת האש שתגיע, כדי לפתור את זה. תדחקו אותם אל הקיר עד שיתנו תשובה, ואם התשובה שלהם זה שאין מה לעשות ואנחנו צריכים להמשיך להיות בשר התותחים של כל הסכסוך הישראלי פלסטיני, אז תגידו להם שיבואו להגיד את זה כאן. תפסיקו לשחק את המשחק.

גם ב-2014 זה התחיל ברמדאן. בירושלים, ומהר עבר לעזה. גם אז על רקע מאבקי כוח בין פתח לחמאס. נתניהו, בשנות שלטונו, בחר בחירה אסטרטגית בחמאס, על פני ניהול מו"מ עם הרשות הפלסטינית. אנחנו היינו המחיר

ועכשיו מסתבר שהחמאס שינו את הכללים. גם הערבים בישראל. כי אש זה דבר מסוכן. לא תמיד אפשר לשלוט בה. ואם לא נתעקש על השאלות הנכונות, ואם לא נתעקש לקבל תשובות בסוף היא תשרוף את כולנו.

בר חפץ, בן 44 מקיבוץ נירים בעוטף עזה, מגדל אבוקדו מול רצועת עזה. שני הדברים עליהם הוא כותב הם על חקלאות מאהבה, ועל עזה כי אין ברירה.