הרי לכם תמונה ששווה 1,000 מילים: חנות הספרים בנתב"ג צולעת לה קדימה בגאון מסוים, עם גליונות האקונומיסט מהשבוע שעבר המוצגות להן לצד ערימות רבי מכר, מדריכי תיירים וספרי בישול; בסמוך, מימין, שוכנת לה, ממש לא בבטחה, חנות הדיסקים לשעבר. היא מציגה כיום כבלים, אוזניות וקשקושי אלקטרוניקה למיניהם לצד מבחר תקליטורים מביש למדי.

אסתכן בתחזית: המוזיקה נדונה לגיהנום דיגיטלי בעוד שספרים ישרדו. לאחרונה אף נראה שהמכירות בסימן עליה.

כיצד זה יתכן? הרי שני התחומים חשופים לדיגיטליזציה בדיוק באותה מידה, התקופה איננה מהמוארות, וחברות כמו אמזון היו שמחות לוודא הריגה בעניין הספרים ובזאת להפטר מעול המחסנים.

מפתה לחשוב שספרים ישרדו כיוון שאנשים אוהבים את החוויה המישושית של החזקת הדפים, הרחת הדיו וסימון קטעים מיוחדים כך שתמיד יוכלו לחזור ולחוות רגעי שנינות, תובנה והברקה מחשבתית.

לא נראה לי שכך. רוב האנשים לא קוראים הרבה (וזה אף פעם לא היה). הם מעיינים במדורי הרכילות והספורט.

לא, קורא יקר: ספרים ישרדו כי מיעוט מסוים תמיד ישמח להתהדר בהם כרהיטים, קישוטים ועדי אופי לאספניהם האדוקים.

אני מודה שגם אני קצת כזה. במשרדי הביתי שוכנים כ-1000 ספרים (וזה עוד כלום: לידידי הלונדוני ג'יימס יש פי כמה והוא מנפנף במספרם ללא בושה כדי לכפר על עיסוקיו בענייני קרנות גידור). איך שלא יהיה, יש דברים גרועים יותר מלהעיר חודשים בקריאת אוספים אלה.

בחודשים האחרונים קראתי כמעט את כל כתבי גי דה מאופאסאנט, צרפתי מהמאה ה-19 שכתב על נבלים מתוך מה שנראה כידע אישי. המדפים כורעים תחת משקלם של נבוקוב וקונדרה, צווייג ומוהם, גרין ואיימיס (האב, לא הבן). יש שם מעט אמריקאים לצערי (מלבד וונגוט ודיימון ראניון) וכמעט שום דבר אקטואלי (למעט איאן מקיואן, יבדל לכתיבה ארוכת ימים). יש העדפה ברורה לסיפורת על פני עיון. לטעמי היא מכילה אמת עמוקה יותר בשל שחרור הכותב מתחום הגזרה של רק אשר שמע וראה. לפעמים אני מביט במדפים אלה ואני מודה שהדבר מסב לי הנאה מפוקפקת. זו לא תחושה שספריית קינדל מעניקה.

לעומת זאת, על אף שאני מעריץ גדול של מוסיקה, הרמתי ידיים בעניינה הפיזי. כבר שנים שאני ב-iTunes שוכן. ברור שזה חבל. אין להשוות רשימת Spotify לאובייקט הפיזי שמגיע ארוז עם תמונות ומילים וחוברת שאולי מאוירת על ידי האמן, או למצער על ידי אמן הגרפיקה של האמן.

אנשים זקוקים לאובייקטים כדי להימנע מלהרגיש כמו סובייקטים. מדוע, אם כן, נטשו את החפצים המוזיקליים? מה גרם לכך שרק קומץ קנאים טורח עדיין לרכוש קלטות, תקליטים ותקליטורים? כמה רעיונות כשרות לציבור:

ראשית, הפלסטיק לא בא טוב. תקליטורים השתלטו על השוק בסוף שנות השמונים, ומארזי הפלסטיק הארורים שלהם התגלו חיש מהר כבלתי מושכים, שבריריים להרתיח, ובעלי ערך קישוטי הקרוב לאפסי. מעבר מאוחר למארזי קרטון אלגנטייים יותר היה בגדר מעט מדי, מאוחר מדי.

שנית, החוויה המוסיקלית הינה, עבור רוב האנשים, פחות מעמיקה. זה משהו שניתן לצרוך ברקע ולחוות באקראי, בתיווך הרדיו או הפלייליסט. ככה לא בונים רמת מחוייבת של קריאת ספר.

שלישית, תעשיית המוסיקה בגדה בלקוחותיה. כמה אלבומים שאינם נקראים "הצד האפל של הירח" או "סוף עונת התפוזים" שווים שמיעה לאורכם ורוחבם? לרובם יש שיר טוב אחד או שניים, ואז ממלאים את הזמן. הרצף לא חשוב והשלם אינו שלם. בספרים אי אפשר לשנות את סדר הפרקים או להעלים את חלקם. באלבומים, לרוב, מדובר היה בברכה.

רביעית, מוסיקה חותרת תחת ההרמוניה הבין-דורית. אמנם לא כולם אוהבים את אותם ספרים, אבל יש קרוב לקונצנזוס בנוגע לגבולות בין זבל, ספרות זולה, בידור, איכות וקלאסיקה.

במוזיקה, שאלת האיכות היא פוליטית — עניין של זהות. אף אחד לא מסכים על שום דבר כיום.

יש לי ידיד מהתקופה הארוכה שגרתי בקהיר, מבוגר ממני בדור (על אף שכמנהג הגולים מטפח הוא תעלומה סביב גילו המדויק); הוא מענה את באי ביתו במוסיקת ביג באנד, אותה הוא מעריץ, משנות השלושים של המאה שעברה.

ידידי היה מסוגל בדוחק לסבול את הרוק הקלאסי שמידי פעם הצלחתי להשמיע כאשר לא היה שם לב (מדי פעם היה קם להביא עוד בירה מהמקרר העמוס בבקבוקים), אבל בשום אופן לא יכול היה לבלוע משהו מודרני יותר.

"אני אפילו לא מכנה את זה מוזיקה," היה מכריז במבטא טקסני מטריד.

לעגתי לו כשם שבנותי לועגות לי היום. אין דבר המרתק אותן פחות מהבוז שאני חש כלפי המוזיקה הפופולארית של ימינו הקודרים. האומנים היחידים שאני מסוגל לשאת הם שרידי העבר שעדיין עומדים, כמו U2, ברוס ספרינגסטין או שלום חנוך (וגם במקרים אלה רק חסיד שוטה יכחיש שזוהרם דהה קמעה).

אתגעגע לחנויות המוסיקה. הייתי צרכן אידיאולוגי. לפני שנים, כשעוד היה למה לטרוח וגרתי בחו"ל, הייתי מבקר בארץ, הולך ישר לחנות התקליטים, מבקש את עשרת האלבומים הטובים שיצאו לאחרונה, מקשה רק במידה וקונה את כולם מתוך פרינציפ. היתה בזה רומנטיקה; כך חשתי, לפחות.

בשבוע שעבר לפני טיסה לאירופה צעדתי בלב כבד לעבר אותה חנות מצד ימין. בחנתי את הדוכן העלוב עם הדיסקים הלא קוסמים בו. קניתי כבל עבור אוזניות הבלוטות' שלי.

אין רומנטיקה בכבלים.

מרגע שפרצה לחיינו פרשת ה"אונס בת ה-7" קרו כל כך הרבה דברים, שהחיים האמיתיים נראו כמו צפיית בינג' בסדרה מרתקת, ועדיין לא הגענו לפרק האחרון. כל מהדורת חדשות עדכנה בפרטים חדשים, ומהיום למחר השתנתה העלילה והשתכללה, עד שרבים הלכו לאיבוד. מבולבלים? אתם לא לבד.

למה הסיפור הזה תפס תאוצה כמו של טיל ששוגר לחלל? כי הוא מכיל בתוכו חומרים נפיצים. קודם כל המילים "אונס בת ה-7" לא נתפסות. כל אחד מבין שזה נורא. לא צריך להיות לא שמאל ולא ימין בשביל להזדעזע.

הדמויות כמו לקוחות מספר מתח. משפחה חרדית החיה בתוך חברה סגורה. מי יודע מה קורה בתוך הקהילה? לא חסרים סיפורים שצצו לאורך השנים על העבירות שבוצעו במגזר ושטופלו שלא במסגרת מוסדות המדינה. וכמובן אלה שכן הגיעו לבית משפט ולתקשורת.

אל החברה הסגורה נכנסה דמות חיצונית. הערבי מהכפר השכן. מעצם היותו ערבי הוא כבר חשוד, שלא לומר אשם ודינו מוות.

וכל זה מתרחש בשטחים. מקום בו החוק נזיל. ליהודים יש את מערכת המשפט הישראלי ואילו הפלסטינים נשפטים בבית משפט צבאי במחנה "עופר".

כולם ניזונים מרסיסי מידע

אף אחד לא יודע מה היה שם. אפילו עולות תהיות אם בכלל התרחש האירוע שנקרא "אונס". יש הבטוחים שכן, יש המפקפקים ויש שבטוחים שלא. כולם ניזונים מרסיסי מידע שמפיצים כל מיני אינטרסנטים ושאין לשומע שום יכולת לדעת אם מדובר בניוז או בפייק ניוז.

גם אני כמובן לא יודע מה היה שם, ולכן זה לא נושא להתעסק בו.

בנצ׳י גופשטיין ופעילים מתווכחים עם שוטרים במהלך מחאה נגד פלסטיני שחשוד בחטיפה ואונס של ילדה בת 7 (צילום: Flash90)

אז מה מיוחד כאן?

הפרשה הזו מעניינת כי היא מאירה באור בוהק את מערכת ה"צדק" בשטחים. זה לא עוד אירוע של זריקת אבנים או בקבוקי תבערה או פריצה או גניבה. הפעם נפלה המשטרה המקומית על מקרה שגדול עליה בכמה מידות.

ה"תקלה" שלהם היא שהם חקרו את המקרה, כמו שהם רגילים ומכירים. המתנחלים או הצבא או השב"כ מביא להם את החשוד, די מהר הוא הופך לנאשם ותוך זמן קצר מורשע ב"עופר" ומושלך לכלא.

פעולות חקירה פשוטות ובסיסיות לא בוצעו, כי בבית משפט צבאי לא צריך את כל הפרוצדורות הללו. השופט ב"עופר" הוא סחבק של רכזי המודיעין של השב"כ והמשטרה וממלא את בקשותיהם בלי להתעקש. מגישים לו את המסמכים הסודיים והופ, יש הרשעה.

בצורת התנהלות זו אין בעיה לעדכן את התביעה תוך כדי תנועה.

זה קרה באפריל. אה לא? לא נורא – תכתוב שזה היה מתישהו.

זה התרחש בכפר של החשוד. מה לא? לא נורא – תכתוב שזה היה בבית בו עבד.

הוא גרר אותה ברגל. אהה, לא ייתכן? סורי. תכתוב שהסיע אותה ברכב.

לא בדק אותה רופא מומחה, לא נורא – גם רופאת משפחה זה מספיק טוב. למה בכלל צריך רופא מומחה?

קשה להבין מדלות העדות של הילדה מה עבר עליה, לא נורא – תרשום אונס בנסיבות מחמירות פלוס עוד שניים שהיו בזירה. איפה הם השניים? עזוב נו, למה להתעסק בשטויות.

אין DNA בזירה, לא נורא – תרשום אונס.

אין פציעות עמוקות, לא נורא – אונס.

אין ראיות פורנזיות, צריך?

הקודקודים נתפסו במערומיהם

אז ככה זה מתנהל בשטחים? ככה זה קורה? ככה בדיוק!

כמה ערבים מורשעים על סמך חקירות ברמה כזו? לעולם לא נדע. אבל טוב לדעת שככה זה עובד.

ה"מערכת" מזדעקת כאילו הם לא חיים כאן כבר חמישים שנה. לפתע פתאום פגישה דחופה עם הפרקליטות והתובע הצבאי הראשי וכל הקודקודים שנתפסו במערומיהם.

אבל לאן הם יחתרו? לאמת? למציאת האשם האמיתי? מה פתאום.

הם יחתרו להעמיק את הבור. הם ימנו צוותים שיחפשו בנרות ו"ישכנעו בנועם" ערבים אחרים להעיד על הערבי המסכן שהוא אנס את הילדה. הם ישליכו אותו לכלא כי אין מחילה למי שמנסה להתנגד לשיטה. אי אפשר להתנגד למכבש הכיבוש ול"צדק" של בית המשפט הצבאי ב"עופר".

נטחנים דק דק עד שנשברים

אפשר להיות אופטימיים. הפרקטיקות שעובדות בשטחים, זולגת בגדול לתחומי הקו הירוק.

מה שווה המשטרה אם אי אפשר לשלוט בה?

מה שווה הפרקליטות אם אי אפשר לשלוט בה?

מה שווה בית המשפט אם אי אפשר לשלוט בו?

אזרחים שנכנסים מתחת למכבש של מערכת ה"צדק" הישראלי, כבר לא יוצאים אותו הדבר. נטחנים דק דק עד שנשברים. אנשים פצועים ומרוששים לחלוטין. מן ה"צדק" הישראלי ישחרר רק המוות.

מזה כשבוע התקשורת הישראלית מתדיינת בנושא מוזר. לכאורה, התחושה היא שאתה חי בימי הטינה, השנאה ובתקופת החושך.

נתקעתי במקומי בעודי יושב מול מסך הטלוויזיה ומקשיב לדעותיהם של אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. נדהמתי, במיוחד, לשמע דבריה של אוהדת ששמה אביגיל שרעבי, שבסוף השבוע החולף עברה מערוץ לערוץ כדי לבטא את עמדתה.

היא ציינה שאין לה בעיה לצרף את השחקן שחום העור, עלי מוחמד, לקבוצת בית"ר ירושלים. לדבריה, הוא שחקן מצטיין ויכול לסייע בידי הקבוצה הירושלמית לכבוש את המקום הראשון בליגת העל בעונה הבאה.

עם זאת, קיימת בעיה אחת והיא – שמו, "מוחמד". שם זה אינו יכול להתקבל באצטדיון טדי, מגרש הכדורגל של בית"ר ירושלים. "נמצא לו כינוי חדש, וכינויו זה יעלה בקריאות שתושמענה ביציעים של טדי. לא יעלה על הדעת שהשם מוחמד יהיה נושא לשיחתנו ויהי שגור על לשוננו כשנעודד ונברך אותו", הוסיפה שערבי.

גברתי הנכבדה, הנני להביא בפנייך כמה מכינויו של "מוחמד", שבאמצעותם יכול הקהל המתנשף ביציעים של אצטדיון טדי לעודד את השחקן: "האמין", "דובר האמת", "הנבחר" והרשימה ארוכה.

גברתי הנכבדה, האם את יודעת, כי השחקן הנאה, שחום העור, "עלי מוחמד" הוא בן לדת הנוצרית, אך גם השתייכות זו אינה עומדת לימינו מול משפחת הטינה הירושלמית, "לה פמיליה".

מיום שנכבשה מזרח ירושלים ועד היום מנסים המוסדות הישראליים לספח את תושבי ירושלים כדי שיהיו חלק מירושלים רבתי.

גברתי הנכדה, את יודעת שהשם הנפוץ ביותר בעולם בכלל, ובירושלים בפרט, הוא השם "מוחמד". האם משפחת הטינה "לה פמיליה" תחתור למצוא חלופה לכל ערביי ירושלים הנושאים את שמו של מוחמד?

גברתי הנכבדה, מעשה בנביא הערבי מוחמד, עליו השלום, ושכנו היהודי. השכן היהודי היה נוהג לעקוב אחר צאת הנביא מביתו ולהשליך בדרכו טינופת, כדי שיורע לנביא והטינופת תזהם את בגדו הטהור.

מעשה ההתנכלות נמשך כמה שבועות ופתאום נפסק. הנביא מוחמד, אשר שם לב, כי שכנו היהודי נעלם כבר שלושה ימים, שאל עליו, ונענה: הוא חולה ומוטל על מיטתו. או-אז החליט הנביא לקחת עמו מתנה והלך לבקרו בביתו.

מחאה נגד הגזענות של חלק מאוהדי בית"ר ירושלים (צילום: Yossi Zamir/Flash 90)

גברתי הנכבדה, אבי, זכרונו לברכה, היה אנאלפביתי, והוא דאג לקרוא לחלק מבניו על שמות הנביאים: בנו הבכור – שמו מוסא, הוא משה נביא היהודים, עליו השלום; בנו האחר מכונה על שם נביא הנצרות, עיסא, עליו השלום; ובן נוסף קרוי על שם מוחמד, עליו השלום.

בשמותינו, אביו, קיבץ את התהילה על כל גווניה – פאר היהדות, רוח הנצרות ותפארת האסלאם.

גברתי הנכבדה, אני פרופסור מוחמד חוג'יראת, למדתי, חונכתי, עבדתי ולימדתי במוסדות יהודיים וישראליים, שלא התעניינו בחיפוש חלופה לשמי, כדי להימנע מאזכור שמי.

נכון שסבלתי וממשיך לסבול בגלל שמי, "מוחמד", שהיה בשבילי כמו הפרפרים של מולייר, אך יחס זה לא הוסיף לי אלא גאווה וזקיפות קומה.

אומר לך גברתי, ואומר לכל אוהדי בית"ר ירושלים ולכל חולה נפש שיש לו בעיה עם השם "מוחמד", אני מתגאה, מתפאר ומתהלל בעובדה ששמי "מוחמד".

הנני יהודי באורח החיים שלי, נוצרי ברוחי, דרוזי בעוז רוחי ומוסלמי ביצרי, והעיקר בן-אדם וקוראים לי "מוחמד".