הרי לכם תמונה ששווה 1,000 מילים: חנות הספרים בנתב"ג צולעת לה קדימה בגאון מסוים, עם גליונות האקונומיסט מהשבוע שעבר המוצגות להן לצד ערימות רבי מכר, מדריכי תיירים וספרי בישול; בסמוך, מימין, שוכנת לה, ממש לא בבטחה, חנות הדיסקים לשעבר. היא מציגה כיום כבלים, אוזניות וקשקושי אלקטרוניקה למיניהם לצד מבחר תקליטורים מביש למדי.
אסתכן בתחזית: המוזיקה נדונה לגיהנום דיגיטלי בעוד שספרים ישרדו. לאחרונה אף נראה שהמכירות בסימן עליה.
כיצד זה יתכן? הרי שני התחומים חשופים לדיגיטליזציה בדיוק באותה מידה, התקופה איננה מהמוארות, וחברות כמו אמזון היו שמחות לוודא הריגה בעניין הספרים ובזאת להפטר מעול המחסנים.
מפתה לחשוב שספרים ישרדו כיוון שאנשים אוהבים את החוויה המישושית של החזקת הדפים, הרחת הדיו וסימון קטעים מיוחדים כך שתמיד יוכלו לחזור ולחוות רגעי שנינות, תובנה והברקה מחשבתית.
לא נראה לי שכך. רוב האנשים לא קוראים הרבה (וזה אף פעם לא היה). הם מעיינים במדורי הרכילות והספורט.
לא, קורא יקר: ספרים ישרדו כי מיעוט מסוים תמיד ישמח להתהדר בהם כרהיטים, קישוטים ועדי אופי לאספניהם האדוקים.
אני מודה שגם אני קצת כזה. במשרדי הביתי שוכנים כ-1000 ספרים (וזה עוד כלום: לידידי הלונדוני ג'יימס יש פי כמה והוא מנפנף במספרם ללא בושה כדי לכפר על עיסוקיו בענייני קרנות גידור). איך שלא יהיה, יש דברים גרועים יותר מלהעיר חודשים בקריאת אוספים אלה.
בחודשים האחרונים קראתי כמעט את כל כתבי גי דה מאופאסאנט, צרפתי מהמאה ה-19 שכתב על נבלים מתוך מה שנראה כידע אישי. המדפים כורעים תחת משקלם של נבוקוב וקונדרה, צווייג ומוהם, גרין ואיימיס (האב, לא הבן). יש שם מעט אמריקאים לצערי (מלבד וונגוט ודיימון ראניון) וכמעט שום דבר אקטואלי (למעט איאן מקיואן, יבדל לכתיבה ארוכת ימים). יש העדפה ברורה לסיפורת על פני עיון. לטעמי היא מכילה אמת עמוקה יותר בשל שחרור הכותב מתחום הגזרה של רק אשר שמע וראה. לפעמים אני מביט במדפים אלה ואני מודה שהדבר מסב לי הנאה מפוקפקת. זו לא תחושה שספריית קינדל מעניקה.
לעומת זאת, על אף שאני מעריץ גדול של מוסיקה, הרמתי ידיים בעניינה הפיזי. כבר שנים שאני ב-iTunes שוכן. ברור שזה חבל. אין להשוות רשימת Spotify לאובייקט הפיזי שמגיע ארוז עם תמונות ומילים וחוברת שאולי מאוירת על ידי האמן, או למצער על ידי אמן הגרפיקה של האמן.
אנשים זקוקים לאובייקטים כדי להימנע מלהרגיש כמו סובייקטים. מדוע, אם כן, נטשו את החפצים המוזיקליים? מה גרם לכך שרק קומץ קנאים טורח עדיין לרכוש קלטות, תקליטים ותקליטורים? כמה רעיונות כשרות לציבור:
ראשית, הפלסטיק לא בא טוב. תקליטורים השתלטו על השוק בסוף שנות השמונים, ומארזי הפלסטיק הארורים שלהם התגלו חיש מהר כבלתי מושכים, שבריריים להרתיח, ובעלי ערך קישוטי הקרוב לאפסי. מעבר מאוחר למארזי קרטון אלגנטייים יותר היה בגדר מעט מדי, מאוחר מדי.
שנית, החוויה המוסיקלית הינה, עבור רוב האנשים, פחות מעמיקה. זה משהו שניתן לצרוך ברקע ולחוות באקראי, בתיווך הרדיו או הפלייליסט. ככה לא בונים רמת מחוייבת של קריאת ספר.
שלישית, תעשיית המוסיקה בגדה בלקוחותיה. כמה אלבומים שאינם נקראים "הצד האפל של הירח" או "סוף עונת התפוזים" שווים שמיעה לאורכם ורוחבם? לרובם יש שיר טוב אחד או שניים, ואז ממלאים את הזמן. הרצף לא חשוב והשלם אינו שלם. בספרים אי אפשר לשנות את סדר הפרקים או להעלים את חלקם. באלבומים, לרוב, מדובר היה בברכה.
רביעית, מוסיקה חותרת תחת ההרמוניה הבין-דורית. אמנם לא כולם אוהבים את אותם ספרים, אבל יש קרוב לקונצנזוס בנוגע לגבולות בין זבל, ספרות זולה, בידור, איכות וקלאסיקה.
במוזיקה, שאלת האיכות היא פוליטית — עניין של זהות. אף אחד לא מסכים על שום דבר כיום.
יש לי ידיד מהתקופה הארוכה שגרתי בקהיר, מבוגר ממני בדור (על אף שכמנהג הגולים מטפח הוא תעלומה סביב גילו המדויק); הוא מענה את באי ביתו במוסיקת ביג באנד, אותה הוא מעריץ, משנות השלושים של המאה שעברה.
ידידי היה מסוגל בדוחק לסבול את הרוק הקלאסי שמידי פעם הצלחתי להשמיע כאשר לא היה שם לב (מדי פעם היה קם להביא עוד בירה מהמקרר העמוס בבקבוקים), אבל בשום אופן לא יכול היה לבלוע משהו מודרני יותר.
"אני אפילו לא מכנה את זה מוזיקה," היה מכריז במבטא טקסני מטריד.
לעגתי לו כשם שבנותי לועגות לי היום. אין דבר המרתק אותן פחות מהבוז שאני חש כלפי המוזיקה הפופולארית של ימינו הקודרים. האומנים היחידים שאני מסוגל לשאת הם שרידי העבר שעדיין עומדים, כמו U2, ברוס ספרינגסטין או שלום חנוך (וגם במקרים אלה רק חסיד שוטה יכחיש שזוהרם דהה קמעה).
אתגעגע לחנויות המוסיקה. הייתי צרכן אידיאולוגי. לפני שנים, כשעוד היה למה לטרוח וגרתי בחו"ל, הייתי מבקר בארץ, הולך ישר לחנות התקליטים, מבקש את עשרת האלבומים הטובים שיצאו לאחרונה, מקשה רק במידה וקונה את כולם מתוך פרינציפ. היתה בזה רומנטיקה; כך חשתי, לפחות.
בשבוע שעבר לפני טיסה לאירופה צעדתי בלב כבד לעבר אותה חנות מצד ימין. בחנתי את הדוכן העלוב עם הדיסקים הלא קוסמים בו. קניתי כבל עבור אוזניות הבלוטות' שלי.
אין רומנטיקה בכבלים.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו