הבחירות שלנו, הארי, הן שמגלות מי אנחנו באמת – הרבה יותר מאשר היכולות שלנו." (אלבוס דמבלדור)

כשישבתי לכתוב ולסכם את משחקי הכס, החלטתי לפנות לציטוטים של המייסטר הכי גדול מהפנטזיה האפית השנייה הכי גדולה בהיסטוריה, הארי פוטר. ניסיתי להבין ולגלות מה הוא היה אומר על הסוף המאכזב בעיניי של הסדרה.

אם לייחס את המשפט הזה ליוצרים, הרי שזה בהחלט יכול לסכם עבורנו את הבחירה המוזרה שלהם לתת את הכס מכולם, דווקא לבראן וכך, להימנע מבחירה שתגרום לנו להזיל דמעה, להתרגש, להיות מופתעים.

הפרצוף הקפוא של הילד והגורגרת, בד בבד עם הפנים המיוסרות של ג'ון סנואו שאומרות הכל גם בלי שדיבר הרבה.

"אולי אלה שמתאימים ביותר לתפוס עמדות של כוח הם אלה שמעולם לא שאפו לו". זו הייתה דעתו של אלבוס לקראת סיום הספר האחרון בסדרת הספרים שלו, ואם להשליך מעולם קסם אחד למשנהו, הרי שהבחירה של היוצרים בבראן כמלך 6 הממלכות היא מובנת, אבל לא.

גם ג'ון לא רצה להיות מלך. הוא נבחר בעל כורחו להיות מפקד משמר הלילה, סרב להיות המלך בצפון ולבטח לא רצה לשבת על כס הברזל. הוא רק רצה להיות עם האהובה שלו, וכשהבין שאין לו ברירה הוא הרג אותה.  אז למה לא לתת לו את המלוכה ועוד לסיים את הסדרה כשהוא נראה כמו המלך שמחוץ לחומה? הרי למרות מה שנוטים לחשוב במשחקי הכס אין הבדל בין הרצוי למצוי.

החתונה האדומה, ההוצאה להורג של שירין, המוות של נד סטארק כמו גם הבחירה ההזויה בבראן והוויתור על ג'ון נועדה להעביר מסר. לא בהכרח האיש שעושה את הדבר הנכון עבור הכלל מטיב עם עצמו, ולא בהכרח מי שלא עושה כלום לא יכול לצאת נשכר מזה. הנה תראו את ברון, לא התקרב למעלה המלכה בזמן הקרב הגדול וקיבל את ההייגרנדס.

לצד זאת, האכזבה, הבאמת עצומה ותחושת הייאוש ששוררת בקרב הצופים ההדוקים מסבירה כמה הסדרה הזאת גדולה, שהרי משחקי הכס תמיד הביאה לצדק בסוף, עם כמה שהדרך אליו הייתה לעתים קשה מנשוא ונראית בלתי קיימת בכלל.

משפחת סטארק סיימה עם ידה על העליונה, ההפך הגמור מהחורבן הבית שחוותה המשפחה בעונות הראשונות. הרי כשאריה סטארק הגיעה לחתונה האדומה דקות אחרי שבני משפחתה נשחטו בטירה של וולדר פריי אף אחד לא חשב שהיא תכין מהבשר שלו פשטידת רועים והנה, עד סיום הסדרה היא סגרה את הרשימה שלה והוסיפה לה בונוס – את מלך הלילה, כך שיכלה לחזור למשך שלושת פרקי הסיום להיות סתם ילדה רגילה.

סאנסה שיסתה בראמזי בולטון שהתעלל בה ובנשמתה הטהורה פיזית ונפשית  את הכלבים שלו, וזכתה לצדק פואטי כשגרמה לו למות באותה הצורה שהרג את אחיו החורג ביום לידתו.

ליידי בריאן ממשיכה להגן על אבירים כמו שהיא יודעת, אביר הבצל ימשיך לתת עצות למלכים, ליטל פינגר הוצא להורג בעת מילוי מזימתו, סרסיי נקברה בעודה בחיים עקב שריפה אחרי שעשתה את זה רק שתי עונות קודם להמונים אחרים כשגם זה היה בצדק רב מבחינתה, תולע אפור, שלא הבין את גודל המעמד והתעקש שג'ון יוגלה, נסע עם הבלתי טמאים שלו לנאאת' איה של מיסאנדיי אהובתו, לחפש לעצמם בלתי טמאות.

טיריון, הלאניסטר המפורסם האחרון בעולם, שרד בדרך נס וכל דבר מעבר זה בונוס, ג'יימי מת כפי שתמיד רצה, מחובק בזרועות האישה שהוא אוהב.

אפילו עם דאני נעשה צדק, עד כמה שקשה לי לכתוב  את זה, כיוון שאחרי ששרפה חפים מפשע והפכה לרודנית אלימה בעצמה זה לא היה צודק שתהיה מלכה יותר מכמה דקות, והיא באמת, לא זכתה לשבת על הכס אפילו לרגע. הגיע אליו, ולא זכתה לשבת. ככה ייעשה לאישה שטבחה בבני עירה.

וג'ון המסכן? המילים האחרונות של סר אליסר ת'ורן לפני שהוצא להורג "אני אנוח עכשיו, אבל אתה ג'ון סנואו, תמשיך להלחם את המלחמות שלהם" התגשמו. משל היו נבואה של אל האור.   מאז – הוא לא הפסיק להילחם. בקרב הממזרים, בקרב מעבר לחומה, בלילה הארוך וכמובן בנפילת מעלה המלכה. ועם כל זה הוא הדמות הראשית היחידה שלא זכתה לצדק.

משחקי הכס היא לא עוד סידרת טלוויזיה, גם לא עוד סיפור פנטזיה. ההשפעה של הסדרה תוכל להימדד בעוד כמה שנים, אולם אין ספק שמדובר על סדרי גודל תרבותיים ורגשיים שהטלוויזיה טרם הכירה. על יחסי האהבה שנאה הקיצוניים עם הדמויות והתחושה היצרית של הצופים ביחס אליהן דובר רבות.

רוחב היריעה והעובדה שהמשפט "תמונה אחת שווה לאלף מילים"  בא לידי ביטוי בצורה הכי מזוקקת שלו במשחקי הכס כאשר ניתן לנתח כל סצנה בסדרה ב1000 מילים, בד בבד עם מהפכת המידע שגרמה לשיח הרב סביבה, כמות הממים העצומה, והסיקור הנרחב, גרמו לכל פרק של הסדרה, לבטח בעונתה האחרונה להרגיש כמו גמר גביע בכדורגל (2 מלחמות בעונה של 6 פרקים) בו מתחרה הקבוצה האהודה עליך (דאני/ג'ון/אריה/סאנסה/צבא המתים להיפסטרים) ומכאן גם תחושת האכזבה העצומה. כל האוהדים מרגישים שהקבוצה שלהם הפסידה.

והשיא – לראות את בראן זוכה בכס הברזל עם האמירה היהירה שלו "בשביל מה הגעתי עד לכאן" פשוט מראה ומוכיחה למה לא תמיד הטוב מנצח, למה לא תמיד מה שצריך ושראוי שיקרה מתגשם ועל אחת כמה וכמה – שליטל פינגר כל כך צדק. כאוס הוא סולם.

במקרה הבוחן של סיום הסדרה, הכאוס הוא הסולם שבראן, העורב בעל שלוש העיניים, הנער עם הלב הכי קר בווסטרוז טיפס עליו לאט לאט, משך 8 עונות, בקושי רב, מאז שג'יימי הפיל אותו מהחלון כשטיפס באופן פיזי ועד שקיבל את כס הברזל אליו טיפס באופן מטאפורי.

ברור לכל שאין זאת המורשת של משחקי הכס. שכן, את החתרנות של לורד בייליש, את ערעור המוסכמות של סרסיי, את אומץ הלב והבגרות של אריה, את החיוך של סאנסה, את הרוע של ג'ופרי וראמזי, את המונולוגים המאלפים של טיריון, את המסע המאלף של דאני מילדה שנאנסה ברוע לב לרודנית, את האהבה העיוורת של סר ז'ורה, את החכמה של סמואל, את תמימות ליבו של ג'ון ואת עקדת יצחק שסטאניס עשה לשירין אף סיום, גרוע ככל שיהיה לא יתן את ליבנו לשכוח.

אולי הסוף מבאס, אבל אין ספק ולו קל שהדמויות ימשיכו לחיות בקרב הצופים לתמיד.

עולם הרפואה הצליח לשנות את אופי מחלת האיידס, שנתפסה כגזר דין מוות, לכזו שניתן לנהל כמו כל מחלה כרונית אחרת. לא פחות משמעותי הוא השינוי התודעתי – הפחדים, הסטיגמות והבידוד החברתי פינו את מקומם למודעות, אמפתיה ויכולת לקבל את המחלה כחלק מהחיים המודרניים.

*  *  *

בימים אלו שבהם אנו מציינים את יום האיידס העולמי, שחל החודש, אני זוכרת היטב את תחושות הפחד המצמית שנגיף האיידס עורר במהלך שנות ה-80. כמחלה שנחשבה לבעלת יחסי הציבור הגרועים בעולם – אנשים חששו מהדבקה, השמועות והמיתוסים חגגו והסטיגמות כלפי אוכלוסיות ספציפיות עבדו שעות נוספות.

דר' מרינה צדקין תמיר היא פרמקולוגית קלינית ומומחית לזיהומים בחוג לסיעוד במכללה האקדמית רמת גן.

לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את "דוח המדדים הלאומיים להזדקנות מיטבית, המתמקד באוכלוסיית בני ה-65 ומעלה בישראל". הדוח מופק ומפורסם אחת לשנתיים, וזאת בהמשך להחלטת ממשלת ישראל 127 מיולי 2021: "מפת מדדים לאומיים להזדקנות מיטבית". משרדי הממשלה אמורים לאמץ את המפה שגובשה.

החלטת הממשלה הזו נובעת מההכרה של מדינת ישראל באתגר העומד מולה של הזדקנות האוכלוסייה והמשמעויות שלה על כלכלת ישראל, מערכת הבריאות, חוסן האוכלוסייה ועוד. זהו פרסומו השני של הדוח והוא מתייחס לשנת 2022.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגו"ניט וקרן דליה ואלי הורוביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים, מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.