הבחירות שלנו, הארי, הן שמגלות מי אנחנו באמת – הרבה יותר מאשר היכולות שלנו." (אלבוס דמבלדור)

כשישבתי לכתוב ולסכם את משחקי הכס, החלטתי לפנות לציטוטים של המייסטר הכי גדול מהפנטזיה האפית השנייה הכי גדולה בהיסטוריה, הארי פוטר. ניסיתי להבין ולגלות מה הוא היה אומר על הסוף המאכזב בעיניי של הסדרה.

אם לייחס את המשפט הזה ליוצרים, הרי שזה בהחלט יכול לסכם עבורנו את הבחירה המוזרה שלהם לתת את הכס מכולם, דווקא לבראן וכך, להימנע מבחירה שתגרום לנו להזיל דמעה, להתרגש, להיות מופתעים.

הפרצוף הקפוא של הילד והגורגרת, בד בבד עם הפנים המיוסרות של ג'ון סנואו שאומרות הכל גם בלי שדיבר הרבה.

"אולי אלה שמתאימים ביותר לתפוס עמדות של כוח הם אלה שמעולם לא שאפו לו". זו הייתה דעתו של אלבוס לקראת סיום הספר האחרון בסדרת הספרים שלו, ואם להשליך מעולם קסם אחד למשנהו, הרי שהבחירה של היוצרים בבראן כמלך 6 הממלכות היא מובנת, אבל לא.

גם ג'ון לא רצה להיות מלך. הוא נבחר בעל כורחו להיות מפקד משמר הלילה, סרב להיות המלך בצפון ולבטח לא רצה לשבת על כס הברזל. הוא רק רצה להיות עם האהובה שלו, וכשהבין שאין לו ברירה הוא הרג אותה.  אז למה לא לתת לו את המלוכה ועוד לסיים את הסדרה כשהוא נראה כמו המלך שמחוץ לחומה? הרי למרות מה שנוטים לחשוב במשחקי הכס אין הבדל בין הרצוי למצוי.

החתונה האדומה, ההוצאה להורג של שירין, המוות של נד סטארק כמו גם הבחירה ההזויה בבראן והוויתור על ג'ון נועדה להעביר מסר. לא בהכרח האיש שעושה את הדבר הנכון עבור הכלל מטיב עם עצמו, ולא בהכרח מי שלא עושה כלום לא יכול לצאת נשכר מזה. הנה תראו את ברון, לא התקרב למעלה המלכה בזמן הקרב הגדול וקיבל את ההייגרנדס.

לצד זאת, האכזבה, הבאמת עצומה ותחושת הייאוש ששוררת בקרב הצופים ההדוקים מסבירה כמה הסדרה הזאת גדולה, שהרי משחקי הכס תמיד הביאה לצדק בסוף, עם כמה שהדרך אליו הייתה לעתים קשה מנשוא ונראית בלתי קיימת בכלל.

משפחת סטארק סיימה עם ידה על העליונה, ההפך הגמור מהחורבן הבית שחוותה המשפחה בעונות הראשונות. הרי כשאריה סטארק הגיעה לחתונה האדומה דקות אחרי שבני משפחתה נשחטו בטירה של וולדר פריי אף אחד לא חשב שהיא תכין מהבשר שלו פשטידת רועים והנה, עד סיום הסדרה היא סגרה את הרשימה שלה והוסיפה לה בונוס – את מלך הלילה, כך שיכלה לחזור למשך שלושת פרקי הסיום להיות סתם ילדה רגילה.

סאנסה שיסתה בראמזי בולטון שהתעלל בה ובנשמתה הטהורה פיזית ונפשית  את הכלבים שלו, וזכתה לצדק פואטי כשגרמה לו למות באותה הצורה שהרג את אחיו החורג ביום לידתו.

ליידי בריאן ממשיכה להגן על אבירים כמו שהיא יודעת, אביר הבצל ימשיך לתת עצות למלכים, ליטל פינגר הוצא להורג בעת מילוי מזימתו, סרסיי נקברה בעודה בחיים עקב שריפה אחרי שעשתה את זה רק שתי עונות קודם להמונים אחרים כשגם זה היה בצדק רב מבחינתה, תולע אפור, שלא הבין את גודל המעמד והתעקש שג'ון יוגלה, נסע עם הבלתי טמאים שלו לנאאת' איה של מיסאנדיי אהובתו, לחפש לעצמם בלתי טמאות.

טיריון, הלאניסטר המפורסם האחרון בעולם, שרד בדרך נס וכל דבר מעבר זה בונוס, ג'יימי מת כפי שתמיד רצה, מחובק בזרועות האישה שהוא אוהב.

אפילו עם דאני נעשה צדק, עד כמה שקשה לי לכתוב  את זה, כיוון שאחרי ששרפה חפים מפשע והפכה לרודנית אלימה בעצמה זה לא היה צודק שתהיה מלכה יותר מכמה דקות, והיא באמת, לא זכתה לשבת על הכס אפילו לרגע. הגיע אליו, ולא זכתה לשבת. ככה ייעשה לאישה שטבחה בבני עירה.

וג'ון המסכן? המילים האחרונות של סר אליסר ת'ורן לפני שהוצא להורג "אני אנוח עכשיו, אבל אתה ג'ון סנואו, תמשיך להלחם את המלחמות שלהם" התגשמו. משל היו נבואה של אל האור.   מאז – הוא לא הפסיק להילחם. בקרב הממזרים, בקרב מעבר לחומה, בלילה הארוך וכמובן בנפילת מעלה המלכה. ועם כל זה הוא הדמות הראשית היחידה שלא זכתה לצדק.

משחקי הכס היא לא עוד סידרת טלוויזיה, גם לא עוד סיפור פנטזיה. ההשפעה של הסדרה תוכל להימדד בעוד כמה שנים, אולם אין ספק שמדובר על סדרי גודל תרבותיים ורגשיים שהטלוויזיה טרם הכירה. על יחסי האהבה שנאה הקיצוניים עם הדמויות והתחושה היצרית של הצופים ביחס אליהן דובר רבות.

רוחב היריעה והעובדה שהמשפט "תמונה אחת שווה לאלף מילים"  בא לידי ביטוי בצורה הכי מזוקקת שלו במשחקי הכס כאשר ניתן לנתח כל סצנה בסדרה ב1000 מילים, בד בבד עם מהפכת המידע שגרמה לשיח הרב סביבה, כמות הממים העצומה, והסיקור הנרחב, גרמו לכל פרק של הסדרה, לבטח בעונתה האחרונה להרגיש כמו גמר גביע בכדורגל (2 מלחמות בעונה של 6 פרקים) בו מתחרה הקבוצה האהודה עליך (דאני/ג'ון/אריה/סאנסה/צבא המתים להיפסטרים) ומכאן גם תחושת האכזבה העצומה. כל האוהדים מרגישים שהקבוצה שלהם הפסידה.

והשיא – לראות את בראן זוכה בכס הברזל עם האמירה היהירה שלו "בשביל מה הגעתי עד לכאן" פשוט מראה ומוכיחה למה לא תמיד הטוב מנצח, למה לא תמיד מה שצריך ושראוי שיקרה מתגשם ועל אחת כמה וכמה – שליטל פינגר כל כך צדק. כאוס הוא סולם.

במקרה הבוחן של סיום הסדרה, הכאוס הוא הסולם שבראן, העורב בעל שלוש העיניים, הנער עם הלב הכי קר בווסטרוז טיפס עליו לאט לאט, משך 8 עונות, בקושי רב, מאז שג'יימי הפיל אותו מהחלון כשטיפס באופן פיזי ועד שקיבל את כס הברזל אליו טיפס באופן מטאפורי.

ברור לכל שאין זאת המורשת של משחקי הכס. שכן, את החתרנות של לורד בייליש, את ערעור המוסכמות של סרסיי, את אומץ הלב והבגרות של אריה, את החיוך של סאנסה, את הרוע של ג'ופרי וראמזי, את המונולוגים המאלפים של טיריון, את המסע המאלף של דאני מילדה שנאנסה ברוע לב לרודנית, את האהבה העיוורת של סר ז'ורה, את החכמה של סמואל, את תמימות ליבו של ג'ון ואת עקדת יצחק שסטאניס עשה לשירין אף סיום, גרוע ככל שיהיה לא יתן את ליבנו לשכוח.

אולי הסוף מבאס, אבל אין ספק ולו קל שהדמויות ימשיכו לחיות בקרב הצופים לתמיד.

בנימין נתניהו והליכוד גרפו רווח פוליטי נאה מהטרור של חמאס במשך עשרות שנים. וזה גם המצב עכשיו, עת אלימות רב-חזיתית פרצה בתזמון מושלם כדי לעצור את הקמת הקואליציה היהודית-ערבית הראשונה בתולדות ישראל, שהייתה מחליפה אותו.

עשרות שנים גרפו נתניהו והליכוד רווח פוליטי נאה מטרור חמאס. וזה גם המצב עכשיו, עת אלימות רב-חזיתית פרצה בתזמון מושלם כדי לעצור את הקמת הקואליציה היהודית-ערבית הראשונה בתולדות ישראל, להחלפתו

צירופי מקרים קורים, אבל בדרך כלל לא. תיאוריות קונספירציה זה לרוב שטויות, אבל לפעמים לא. חשוב להילחם בטרור – אבל בואו לא נהיה נאיביים.

עובדה בסיסית שלא מתעכבים עליה באולפנים היא, שמקרי המוות הראשונים בסבב הנוכחי הגיעו כאשר ישראל הפציצה בשני בלילה בעזה והרגה לפחות 22 בני אדם, כולל, על פי הדיווחים, תשעה ילדים.

נכון שהמאפיה החמאסית שמנהלת את עזה הזמינה תגובת נגד עם מטח הרקטות, שחלקן נחתו בסמוך לירושלים (ללא אובדן חיים), כדי לקחת בעלות על התסיסה בירושלים סביב הרמדאן. זה לא היה טוב. אך התגובה הלא פרופורציונלית של ישראל היא מסוג הדברים שעושים כשרוצים מלחמה.

אותו דבר כאשר ישראל הגבירה את אמצעי הביטחון באופן מתריס סביב העיר העתיקה במהלך הרמדאן, תוך שהיא מלהיבה את המתחים עם מתפללים מוסלמים הנדלקים בקלות, וזה הניב פרעות בהן מאות נפצעו מגז מדמיע וכדורי פלדה מצופים גומי.

אותו דבר כאשר ישראל איפשרה לכהניסט איתמר בן-גביר להקים "משרד" רחוב מאולתר בשכונת שייח ג'ארח והדליקה את מזרח ירושלים. זה המקום שבו עשרות פלסטינים נאבקים נגד פינוי מטעם תובעים יהודים, הטוענים לבעלות על מספר נכסים – בתיק שבדרכו לבית המשפט העליון. יש לתובעים קייס: ירדן החרימה את הנכסים לאחר שכבשה את מזרח ירושלים ב-1948 ואין סיבה לכבד זאת.אבל מבחינת ישראל הנושא מסוכן, מכיוון שלפי אותו הגיון הרבה יותר פלסטינים – כולל מזרח ירושלמים – יוכלו לתבוע נכסים שישראל החרימה במערב ירושלים (ובמקומות אחרים). אולם איש אינו מעלה בדעתו לאפשר זאת על פי החוק. זה נראה, מגעגע ומריח כמו אפליה. לא טוב.

הרבה יותר טוב להציע פיצוי נדיב מאשר לתת ללאומנים קיצונים לנצל את הנושא כדי להעלות את מפלס השנאה. והרבה יותר טוב לומר למשטרה לנצור אש בהר הבית.

אלא אם כן, שוב, אתה רוצה במלחמה.

צירופי מקרים קורים, אבל לרוב לא. חשוב להילחם בטרור – אבל בואו לא נהיה נאיביים. מקרי המוות הראשונים בסבב הנוכחי הגיעו כשישראל הפציצה בשני בלילה בעזה והרגה לפחות 22 בני אדם, כולל 9 ילדים

היתכן שנתניהו רוצה מלחמה? כן, הוא מגדף בקדחתנות את המשטרה, הפרקליטות והשופטים מאז שהעמידו אותו לדין; בטח, הוא מסית נגד אזרחי ישראל הערבים במשך שנים; ודאי, נראה שהוא ניצל את תפקידו למטרות רווח אישי ברמה ספקטקולרית, והוא נצמד לכסא באובססיה חולנית ממש. אבל האם באמת אין הוא משרת ציבור המרכין ראש בענווה בפני טובת הכלל?

ובכן, פרשנים ישראלים לא מעטים ציפו מנתניהו שינסה לפתוח במלחמה כלשהי מאז שהפסיד בבחירות האחרונות (הרביעיות בשנתיים). מתנגדיו התקשו לתרגם הצלחה לניצחון בגלל פחד להשען על מפלגות ערביות (בין השאר בשל ההסתה האנטי-ערבית של נתניהו עצמו). הדבר שירת אותו היטב, כיוון שכל עוד לא קמה קואליציה נגדית – ראש הממשלה המכהן נשאר בראש ממשלה זמנית, פוטנציאלית לנצח (או אולי עד נובמבר, איכשהו, בגלל ההסדר המוזר עם בני גנץ).

בימים האחרונים זה היה נראה כאילו הנצח הזה עומד להגמר. ביום שני נפגש נפתלי בנט, המיועד להיות ראש ממשלה ברוטציה עם יאיר לפיד, עם הפוליטיקאי הערבי הקריטי מנסור עבאס – והם נראו  קרובים למדי לעסקה להדחת נתניהו.

ההתקפה הקטלנית שהגיעה כמה שעות לאחר מכן עוררה פעולת נגד גדולה בצורת מטח הטילים בשלישי בלילה נגד גוש דן – דבר שזעזע את המדינה, גרם לאבידות בנפש והניב תחזיות של פרשני הימין כי "ממשלת השינוי" איננה אפשרית עוד.

ביום רביעי ממשלת ישראל התהדרה בכך שדחתה את הצעות הפסקת האש, ואז המשיכה "להוריד" מגדלי דירות אזרחיים בעזה. הטענה היא תמיד שהם אכסנו מנהיגי מחבלים (שקיבלו הזדמנות להימלט); בכל מקום בעזה יש מחבלים. החלאות הללו מסתתרים מתחת לבית החולים בתקווה שישראל תפציץ אותו.

בימים האחרונים זה היה נראה כאילו נצח הממשלה הזמנית עומד להגמר. ביום שני נפגש בנט, המיועד להיות רה"מ ברוטציה עם לפיד ועם הפוליטיקאי הערבי הקריטי מנסור עבאס – והם נראו קרובים לעסקה להדחת נתניהו

תצפו מנתניהו שינסה להמשיך בלחימה ושחמאס יושיט לו יד מסייעת. מטחים נוספים נגד תל אביב הגיעו ביום רביעי בלילה. המקום הפך לעיר רפאים שבתיה מלאים באזרחים צייתנים הלופתים טלפונים סלולריים וזועפים כצפוי על האויב.

חמאס והימין הישראלי הם אויבים מבחינה מסויימת, אך באופן מעמיק ומעניין יותר הם בעלי ברית במאבק למנוע ממתונים פרגמטיים את חלוקת הארץ שתצילנו ממלחמת גוג ומגוג.

העזרה של חמאס החלה זמן קצר לאחר הסכמי אוסלו ב-1993, ופיגועי הירי של הארגון מיתנו את ההתלהבות משני הצדדים. המחבל היהודי ברוך גולדשטיין ביצע אז את טבח התגמול בחברון והרג 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה, וזה הביא לסדרה של פיגועי התאבדות של חמאס.

חמאס חישב נכון שהפיגועים ירחיקו את המצביעים מראש הממשלה יצחק רבין ויעבירו אותם לימין, שמנהיגו נתניהו התסיס השכם והערב נגד הסכמי השלום כפי שמעטים התסיסו בהיסטוריה.

נתניהו היה מופיע ליד ההריסות הלוהטות של כל אוטובוס מופגז ומאשים את ראש הממשלה באופן אישי במות ההרוגים – נוהג שנטש אחר כך, בשקט, כראש ממשלה בעצמו. זה הגיע לאחר שרבין ב-1995 נרצח על רקע טירוף של הסתה תוך כדי פסיקות של רבנים מרושעים שהריגה כזו היא בסדר מבחינת ההשגחה האלוהית.

כך גם עלה נתניהו לשלטון בבחירות ישירות ב-1996, בפער של פחות מאחוז ובעקבות סדרה נוספת של פיגועי התאבדות של חמאס שחיסלה יתרון עצום של יורשו של רבין שמעון פרס.

נתניהו הפסיד לאהוד ברק ב-1999, אך תחת אריאל שרון הליכוד חזר לשלטון כעבור שנתיים, לאחר שהצעות השלום של ישראל נענו באינתיפאדה נוספת של חמאס (בעזרת יאסר ערפאת החלש).

תצפו מנתניהו שינסה להמשיך בלחימה ושחמאס יושיט לו יד מסייעת. מטחים נוספים נגד תל אביב הגיעו ביום רביעי בלילה. המקום הפך לעיר רפאים שבתיה מלאים באזרחים צייתנים הלופתים טלפונים סלולריים וזועפים כצפוי על האויב

נתניהו חזר לשלטון בשנת 2009, בין היתר בגלל ייאוש המצביעים מירי הרקטות הבלתי פוסק של חמאס מעזה, שנראה כי ממשלתו של אהוד אולמרט אינה מסוגלת לעצור לאחר שישראל יצאה מהרצועה כמה שנים קודם לכן.

מעל 12 שנים גם נתניהו לא הצליח לעצור את זה. הוא גם לא ניסה יותר מדי. שלטון החמאס בעזה תוקע טריז בין שטח זה לגדה המערבית ומחליש את הרשות הפלסטינית הפרגמטית יותר. זה מערער את האסטרטגיה של הרשות הפלסטינית, המשותפת למרכז השמאל הישראלי, לחלק את הארץ לשניים ולמנוע את תרחיש המלחמה עד אינסוף. בתמורה נתניהו שימר בשקט את החמאס.

נתניהו ניסה לאורך כל הקריירה שלו לחסל את אותו התרחיש של שתי מדינות. בראיון הראשון שלו איתי, בשנת 1989, הוא טען שישראל יכולה לנצח להחזיק בגדה המערבית. זה האיש.

נתניהו גם רוצה להישאר בשלטון כדי להחלץ בתחבולות ממשפטו באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. זה ברור. ההפתעה הגדולה לכאורה השבוע מסעיית לו פלאים.

אני מציע את הדבר הבא: כאשר אתם ניצבים בפני תעלומה, שאלו את עצמכם מי מרוויח. התעלומה בדרך כלל נעלמת; הרווח נותר; הפראיירים משלמים את המחיר.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

לפני 18 יום כתבתי בפייסבוק את המילים הבאות:

"אני רואה את התמונות מירושלים ומיפו ואני מפחד. אני מת מפחד כי לפני שבע שנים ירושלים בערה אחרי חטיפת ורציחת שלושת הנערים, חטיפת ורציחת מוחמד אבו חדיר. כתוצאה מכך מהר מאוד חוממה הגזרה בעזה, וכולנו נקלענו לסיוט ששמו צוק איתן.

ואני מת מפחד שהממשלה הזו של נתניהו וגנץ, אותם שניים שניהלו את צוק איתן, ייקחו אותנו לשם. במיוחד נתניהו, כי עזה זו גזרה מוכרת. בעזה יש כללי משחק. זה לא הכאוס של ירושלים שיכול ברגע להדרדר לכל הגדה או לתחומי ישראל. בעזה יש "טובים" ו"רעים" ברורים. בעזה כבר לא צריך לדבר על המחירים של הכיבוש, הרי כבר יצאנו משם. בעזה הביטחון של כולם הפקר זה חלק מהכללים. בעזה לא צריך לחשוב על הרסיס בישבן, לא צריך לקשקש על ריבונות, ולא צריך לרצות את סמוטריץ. בעזה גם אין את להב"ה, רק כמה חננות מהעוטף. מלחמות בעזה הן טריטוריה מוכרת לביבי ולצבא, בסוף הקטארים יתנו עוד קצת כסף והן יסתיימו (או שלא).

אז כן, אני מת מפחד שהגזרה כאן תתחיל להתחמם. ותמיד יש מספיק מי שיחמם אותה.

זה הזמן לנקות את הממ"ד".

ואני מת מפחד שהממשלה הזו של נתניהו וגנץ, אותם שניים שניהלו את צוק איתן, ייקחו אותנו לשם. במיוחד נתניהו, כי עזה זו גזרה מוכרת עם כללי משחק. זה לא הכאוס של ירושלים שיכול ברגע להדרדר לכל הגדה או לישראל

אני רואה עכשיו את כל המלל והקשקשת באולפנים, ובא לי להתפוצץ. איפה לכל הרוחות הייתם? לא צריך להיות פרשן גדול לענייני ביטחון, וגם לא פרשן דגול לענייני המזרח התיכון. צריך קצת שכל בריא. קצת הסקת מסקנות מכל מה שקורה כאן ב-12 השנים שנתניהו בשלטון כדי להבין מה יקרה.

גם ב-2014 זה התחיל ברמדאן. גם אז זה התחיל בירושלים ומהר מאוד עבר לעזה. גם אז זה התרחש על רקע מאבקי כוח קשים בין הפתח לחמאס. נתניהו בכל שנות שלטונו בחר בחירה אסטרטגית בחמאס. זה היה עדיף מבחינתו על הצורך לנהל משא ומתן עם הרשות הפלסטינית. אנחנו היינו המחיר.

צחי הנגבי כבר הסביר מזמן שירי עלינו הוא חלק מכללי המשחק הזה, דוברי ימין אחרים הסבירו שזה מחיר שראוי לשלם על מנת שלא נצטרך לעמוד מול לחץ בין לאומי למשא ומתן בגדה המערבית. הכללים היו ברורים, ירי לאשקלון ולנגב, ושריפות על ידי בלונים ועפיפונים. כך נוהל כל משא ומתן בין החמאס לישראל. הם רוצים משהו (אישורי יציאה, חשמל, מים או אזור דיג גדול יותר), סבב לוחמה, הפסקת אש וקבלת חלק מהדרישות שלהם, שמתמוססות עם הזמן וחוזר חלילה. אבל די, זה באמת לא יכול להמשך יותר. נגמר לנו הכח.

אני לא יכול לראות יותר חדשות. את ערמת הפרשנים שמדבררים את הצבא, ואת השדרנים ששואלים את כל השאלות הלא נכונות. מה אכפת לי אם כן או לא יהיו חיסולים ממוקדים, ומה כל כך חשוב אם יורידו רבי קומות או לא. זה טקטיקה, לא אסטרטגיה. ותפסיקו עם הברברת הבלתי נגמרת על הרתעה ומכה חזקה. אין את מי להרתיע ואם יש, זה רק לזמן קצר, בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות.

כשעומד מולכם פוליטיקאי מימין או משמאל, או איזה איש צבא לשעבר, תשאלו אותם לא מה צריך לעשות עכשיו, אלא מה צריך לעשות מחר, אחרי הפסקת האש שתגיע, כדי לפתור את זה. תדחקו אותם אל הקיר עד שיתנו תשובה, ואם התשובה שלהם זה שאין מה לעשות ואנחנו צריכים להמשיך להיות בשר התותחים של כל הסכסוך הישראלי פלסטיני, אז תגידו להם שיבואו להגיד את זה כאן. תפסיקו לשחק את המשחק.

גם ב-2014 זה התחיל ברמדאן. בירושלים, ומהר עבר לעזה. גם אז על רקע מאבקי כוח בין פתח לחמאס. נתניהו, בשנות שלטונו, בחר בחירה אסטרטגית בחמאס, על פני ניהול מו"מ עם הרשות הפלסטינית. אנחנו היינו המחיר

ועכשיו מסתבר שהחמאס שינו את הכללים. גם הערבים בישראל. כי אש זה דבר מסוכן. לא תמיד אפשר לשלוט בה. ואם לא נתעקש על השאלות הנכונות, ואם לא נתעקש לקבל תשובות בסוף היא תשרוף את כולנו.

בר חפץ, בן 44 מקיבוץ נירים בעוטף עזה, מגדל אבוקדו מול רצועת עזה. שני הדברים עליהם הוא כותב הם על חקלאות מאהבה, ועל עזה כי אין ברירה.