הגוף הממשלתי שאחראי על בחירה והענקה של פרס ישראל ביום העצמאות מגדיר את הפרס כך: "הזוכים הם אזרחי-ישראל – יחידים, או במקרים חריגים שותפי הישג שגילו הצטיינות מיוחדת, מצוינות ופריצת דרך בתחומם או שתרמו תרומה מיוחדת לחברה בישראל".

למרות שההגדרה היא כללית מכדי שניתן יהיה לקבל ממנה תמונה ברורה על כוונת הפרס, אפשר להבין ש"ישראל" פה הוא העם במדינה, "אזרחי-ישראל" שמעניקים פרס הוקרה לאזרח/ית שתרמ/ה במיוחד למשהו, "תחום" כלשהו, בחיי החברה כולה.

ההצצה של כל אזרחי המדינה אל תוך תהליך קבלת הפרס התקבלה לא מזמן בסרט המעולה של יוסף סידר: "הערת שוליים". הסרט הצליח לחשוף את המרקם הפסיכולוגי, מימדי האנוכיות, ויצר שמירת הכבוד – בקרב החוג המצומצם שמתלווה לתהליך בחירת מקבל/ת הפרס. וכל זה בתחום האקדמיה!

לא כל שכן כשמדובר בתחום פסיקת ההלכה. כאן מובן מאליו שהעמדה האידיאולוגית והנטייה לשמרנות משחקות תפקיד חשוב יותר. וחשובה עוד יותר היא השפעת פסיקת ההלכה על חיי בני אדם לטוב או לרע.

האם, להבדיל אלפי הבדלות, בא בחשבון להעניק פרס בתחום הרפואה לרופא שאחוז גבוה ממטופליו מתים מטיפולו? איך אפשר לא לקחת בחשבון את הסבל שחווים מאות ואולי אלפי בני אדם מפסיקות ההלכה במדינה שלנו כשבאים לתת פרס ב"תחום" זה?

האם, להבדיל, בא בחשבון להעניק פרס בתחום הרפואה לרופא שאחוז גבוה ממטופליו מתים מטיפולו? איך אפשר לא לקחת בחשבון סבל שחווים מאות ואולי אלפי בני אדם מפסיקות ההלכה במדינה שלנו כשבאים לתת פרס ב"תחום" זה?

השנה נוצרה דוקא התעוררות לגבי פרס ישראל בתחום ההלכה. בהתחשב בכך שאנו חיים בחברה די מקוטבת בכל הקשור ל"תחום ההלכה" – איך זה שלא יהיה סקנדל, ולא משנה מי המקבל? חשוב לציין: אני פוסל לגמרי פרס ב"תחום ההלכה" כאשר הכוונה היא לפסיקת ההלכה. אינני פוסל כלל פרס לחקר ההלכה.

הרב יהושע שפירא כתב על הנושא: "אני מכיר היטב את הרב יעקב אריאל (חתן פרס ישראל) שנים ארוכות, וזה לא משנה לו אם יקבל או לא יקבל את הפרס. הרי גם במידה וכן יקבל האם ישנה מאורחותיו ומסדר יומו? הרי גם במידה ויקבל את הפרס, למחרת בבוקר הוא יקום באותה שעה לתפילה, ילמד את אותו דף יומי, ימשיך עם אותה מלאכת כתיבה, ובמידה שלא יקבל לא ידגדג לו הדבר כי אין לרב כבוד".

לעומת זאת הענקת פרס ישראל לחקר התלמוד לפרופ' ורד נעם מאוניברסיטת תל אביב מעוררת סלידה אצל תומכי הרב אריאל. רק הרעיון שאישה לומדת תלמוד, ומגיעה לדרגת הידע וההישגים של פרופ' נעם בחקר התלמוד – הוא רעיון דוחה לדידם של חוגים מסוימים שבחברה. האם יד אחת לא יודעת מה עושה היד השנייה?

השנה נוצרה דוקא התעוררות לגבי פרס ישראל בתחום ההלכה. בהתחשב בכך שאנו חיים בחברה די מקוטבת בכל הקשור ל"תחום ההלכה" – איך זה שלא יהיה סקנדל, ולא משנה מי המקבל?

פרס ישראל אמור להיות אות להכרה והוקרה לתרומה לכלל החברה, ולא רק לחוג זה או אחר. כל "תחום" שמתייחס רק לקבוצה זאת או אחרת מסוימת איננו תחום ראוי לפרס ישראל. בתוך העולם החרדי אפשר להעניק פרסים לפסיקת הלכה, אבל לא בחברה כולה. לדאבוני אנו עדיין נאבקים בתוך תוכנו בין צורות היהדות שקיימות במדינה ובין הטוב המשותף ההכרחי שמוביל לשלום בחברה.

אין לי שום התנגדות לפרס לרב אריאל מהקהל שהוא משרת. אבל חבל להעניק פרס לעניין שמפלג את החברה. יתר על כן, אסור לשכוח את "הפיל בחדר", או יותר נכון את "הדינוזאור בחדר": מדינת הלכה.

השאיפה של אנשים מסוימים להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה, כך שכל המדינה תתנהל על פי ההלכה שהם פוסקים, יכולה לגרום לחורבן המדינה בדרך הקצרה ביותר מכל איום קיומי על המדינה אחר.

האזרחים שמעריכים את קיומם כבעלי זכויות במדינה, וחובות שהם מקבלים על עצמם מרצון כדי לאפשר את חופש הפרט ברוב תחומי החיים – יסבלו משינוי קיצוני בפרטיות ובחופש הבחירה שלהם, ובצורך לשנות את התנהלותם אם ניהפך למדינת הלכה. זה אומר שכל פרס שניתן על פסיקת הלכה חייב להיות עניין פרטי או סקטוריאלי, אבל אסור שיהיה בשם "אזרחי ישראל".

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.

יש הפסקת לחימה. חמאס לא נכנע ונישאר לשלוט ברצועה עד להודעה חדשה. זה רע לישראל וזה רע לילדי עזה. המלחמה הזאת היא טרגדיה של קונספציה שקבעה שחמאס מורתע, שהזרמת כסף לארגון טרור בולמת טרור, ושההפרדה של עזה מיו"ש טובה לעתיד.

הממשלה עשתה כל מהלך שנתן חמצן לחמאס להמשיך את המלחמה בישראל ולשלוט בעזה. חתמנו על הסכם שהנשיא ג'ו ביידן הציע כבר לפני שנה, אבל עד שלא ניסינו את הדרכים האחרות של הרס ושכול לא הלכנו למהלך הנוכחי.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

לאחר אישורי הקבינט והממשלה להסכם המיועד להביא להחזרת 32 חטופים, ועם חזרת שלוש החטופות הראשונות לישראל אחרי 15 חודשים, קשה שלא לצבוט את עצמך ולחוש – "היינו כחולמים".

עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, רעם הירי ברצועה וממנה נדם וילדי העוטף והוריהם יכולים לישון סוף סוף בשקט. ויותר מכך: סיום המלחמה בעזה (יש לקוות) והצבת רגלה המהוססת של הרשות הפלסטינית בסדק דלתה – כשברקע טקס ההכתרה לנשיאות של דונלד טראמפ – עשויים להיות צעד ראשון לשינוי דרמטי בהתייחסות ישראל לפלסטינים. ואולי גם חזרתה, בדלת הקדמית, של "עסקת המאה" של טראמפ לבמה המזרח תיכונית. זאת, עם סיכויי הצלחה טובים יותר מהניסיון הראשון, ומאלה של הסכם אוסלו.

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.

צלו הכתום של דונלד טראמפ מתחיל לתת אותותיו ברחבי העולם וכמובן גם בישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שציפה בכיליון עיניים לרגע הזה, דחק את קץ הלוחמה בעזה (באופן זמני?) עד לשעת כניסתו של טראמפ לבית הלבן. הוא עדיין מבטיח לשותפיו מהימין הקיצוני שאין להם ממה לחשוש וכי תחת המשטר החדש דברים יראו אחרת. האמנם?

חַלּוֹן הַהִזְדַּמְּנוּיוֹת

חלון ההזדמנויות למלחמה אין סופית שתוביל להגליית האוכלוסייה העזתית והתיישבות יהודית בשטח הפנוי – נסגר בטריקה אחרי 416 ימים של לחימה. טראמפ, שנכנס לבית הלבן, הביא לסיום הקרבות בעזה, וההבטחות של נתניהו להמשך הלחימה כבר לא משכנעות את חבריו בממשלה. בצד המשיחי, שמאמין במלחמה ממושכת שתשמיד את חמאס, יש מי שמייחלים עדיין להגשמת רעיון ה"הגירה מרצון" של תושבי עזה, במחיר החטופים.

עפר בן-דור, בן מושב באר טוביה, הוא איש תאטרון (בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב), יוצר גראפי ואנימציה. גר בקולוראדו, ארה"ב. יצירת קריקטורות פוליטיות חברתיות עוזרת במקצת להתגבר על דאגות וחרדות יומיות במציאת המגוחך והאבסורד במציאות הקודרת סביב.