הגוף הממשלתי שאחראי על בחירה והענקה של פרס ישראל ביום העצמאות מגדיר את הפרס כך: "הזוכים הם אזרחי-ישראל – יחידים, או במקרים חריגים שותפי הישג שגילו הצטיינות מיוחדת, מצוינות ופריצת דרך בתחומם או שתרמו תרומה מיוחדת לחברה בישראל".

למרות שההגדרה היא כללית מכדי שניתן יהיה לקבל ממנה תמונה ברורה על כוונת הפרס, אפשר להבין ש"ישראל" פה הוא העם במדינה, "אזרחי-ישראל" שמעניקים פרס הוקרה לאזרח/ית שתרמ/ה במיוחד למשהו, "תחום" כלשהו, בחיי החברה כולה.

ההצצה של כל אזרחי המדינה אל תוך תהליך קבלת הפרס התקבלה לא מזמן בסרט המעולה של יוסף סידר: "הערת שוליים". הסרט הצליח לחשוף את המרקם הפסיכולוגי, מימדי האנוכיות, ויצר שמירת הכבוד – בקרב החוג המצומצם שמתלווה לתהליך בחירת מקבל/ת הפרס. וכל זה בתחום האקדמיה!

לא כל שכן כשמדובר בתחום פסיקת ההלכה. כאן מובן מאליו שהעמדה האידיאולוגית והנטייה לשמרנות משחקות תפקיד חשוב יותר. וחשובה עוד יותר היא השפעת פסיקת ההלכה על חיי בני אדם לטוב או לרע.

האם, להבדיל אלפי הבדלות, בא בחשבון להעניק פרס בתחום הרפואה לרופא שאחוז גבוה ממטופליו מתים מטיפולו? איך אפשר לא לקחת בחשבון את הסבל שחווים מאות ואולי אלפי בני אדם מפסיקות ההלכה במדינה שלנו כשבאים לתת פרס ב"תחום" זה?

האם, להבדיל, בא בחשבון להעניק פרס בתחום הרפואה לרופא שאחוז גבוה ממטופליו מתים מטיפולו? איך אפשר לא לקחת בחשבון סבל שחווים מאות ואולי אלפי בני אדם מפסיקות ההלכה במדינה שלנו כשבאים לתת פרס ב"תחום" זה?

השנה נוצרה דוקא התעוררות לגבי פרס ישראל בתחום ההלכה. בהתחשב בכך שאנו חיים בחברה די מקוטבת בכל הקשור ל"תחום ההלכה" – איך זה שלא יהיה סקנדל, ולא משנה מי המקבל? חשוב לציין: אני פוסל לגמרי פרס ב"תחום ההלכה" כאשר הכוונה היא לפסיקת ההלכה. אינני פוסל כלל פרס לחקר ההלכה.

הרב יהושע שפירא כתב על הנושא: "אני מכיר היטב את הרב יעקב אריאל (חתן פרס ישראל) שנים ארוכות, וזה לא משנה לו אם יקבל או לא יקבל את הפרס. הרי גם במידה וכן יקבל האם ישנה מאורחותיו ומסדר יומו? הרי גם במידה ויקבל את הפרס, למחרת בבוקר הוא יקום באותה שעה לתפילה, ילמד את אותו דף יומי, ימשיך עם אותה מלאכת כתיבה, ובמידה שלא יקבל לא ידגדג לו הדבר כי אין לרב כבוד".

לעומת זאת הענקת פרס ישראל לחקר התלמוד לפרופ' ורד נעם מאוניברסיטת תל אביב מעוררת סלידה אצל תומכי הרב אריאל. רק הרעיון שאישה לומדת תלמוד, ומגיעה לדרגת הידע וההישגים של פרופ' נעם בחקר התלמוד – הוא רעיון דוחה לדידם של חוגים מסוימים שבחברה. האם יד אחת לא יודעת מה עושה היד השנייה?

השנה נוצרה דוקא התעוררות לגבי פרס ישראל בתחום ההלכה. בהתחשב בכך שאנו חיים בחברה די מקוטבת בכל הקשור ל"תחום ההלכה" – איך זה שלא יהיה סקנדל, ולא משנה מי המקבל?

פרס ישראל אמור להיות אות להכרה והוקרה לתרומה לכלל החברה, ולא רק לחוג זה או אחר. כל "תחום" שמתייחס רק לקבוצה זאת או אחרת מסוימת איננו תחום ראוי לפרס ישראל. בתוך העולם החרדי אפשר להעניק פרסים לפסיקת הלכה, אבל לא בחברה כולה. לדאבוני אנו עדיין נאבקים בתוך תוכנו בין צורות היהדות שקיימות במדינה ובין הטוב המשותף ההכרחי שמוביל לשלום בחברה.

אין לי שום התנגדות לפרס לרב אריאל מהקהל שהוא משרת. אבל חבל להעניק פרס לעניין שמפלג את החברה. יתר על כן, אסור לשכוח את "הפיל בחדר", או יותר נכון את "הדינוזאור בחדר": מדינת הלכה.

השאיפה של אנשים מסוימים להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה, כך שכל המדינה תתנהל על פי ההלכה שהם פוסקים, יכולה לגרום לחורבן המדינה בדרך הקצרה ביותר מכל איום קיומי על המדינה אחר.

האזרחים שמעריכים את קיומם כבעלי זכויות במדינה, וחובות שהם מקבלים על עצמם מרצון כדי לאפשר את חופש הפרט ברוב תחומי החיים – יסבלו משינוי קיצוני בפרטיות ובחופש הבחירה שלהם, ובצורך לשנות את התנהלותם אם ניהפך למדינת הלכה. זה אומר שכל פרס שניתן על פסיקת הלכה חייב להיות עניין פרטי או סקטוריאלי, אבל אסור שיהיה בשם "אזרחי ישראל".

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.

 מוקדש לזכרם של דניאל יעקב ויעל

אחת מפרשות השבוע האחרונות, פרשת מצורע (אפריל 2024), מתארת את הכניסה האחורית לתפקיד הכהנים ושבט לוי. בעוד שהעבודה בבית המקדש (הקרבת הקורבנות, המנחה ועשבי הריח) נעשית בכניסה הקדמית, המקום שבו העם הנמצא בעזרה מביט בכהנים ובלוויים בהשתאות – הרי שהפרשה מתארת את הדרך שבה הלוויים מתעסקים במצורעים ובזבים. אנשים שהקהילה אינה חפצה להכיר ולראות אותם, והתורה מצווה להוציאם אל מחוץ למחנה.

ד"ר יקיר אנגלנדר הוא מנהל תוכנית המנהיגות "גוונים" בארגון IAC (Israeli-American Council), מלמד בבית הספר לרבנות AJR בניו יורק ומתגורר בקהילה בפילדלפיה. יקיר גדל בחסידות ויז'ניץ, היה בין המקימים והמנהלים של תנועת הנוער הבין-דתית Kids4Peace בירושלים, ומקדיש את עצמו למיסטיקה, למגע וליצירת חיבורים בין עולמות ותרבויות. שני ספריו עוסקים בשאלות סביב מקום הגוף והמיניות בשיח הציוני-דתי והחרדי. הוא חקר באוניברסיטאות Northwestern, Harvard ובמכון שלום הרטמן.

לאחר ליל הסדר, שרה נתניהו העלתה לעמוד האינסטגרם שלה תמונה בה היא עומדת לצד בעלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כששניהם אוחזים בתמונה לא גדולה עליה מוצגים פניהם של 133 החטופים בעזה.

את אותה תמונה העלה לעמוד הטוויטר ראש הממשלה נתניהו, מה שחשף את הפוטושופ חסר העכבות בו השתמשו בתמונה ש"כיכבה" בעמוד האינסטגרם של שרה. הצופה הממוצע ב"תצלום" שהעלתה "רעיית ראש הממשלה הגברת נתניהו", כפי שהיא רוצה שתקראו לה, עלול לחשוב ששרה נתניהו היא סטודנטית שנה א' באוניברסיטת רייכמן ולא אישה בעשור השביעי לחייה.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).