מהיום תראו אותו ערב ערב על המסך, שימו לב אליו. יש משבר חדש בעיר, כל תינוק אותו מכיר, תנו לנתניהו. מנהיג. חזק. בדיבורים. שעה בפריים טיים ותראו איך הקורונה בורחת בצריחות לנסראללה כמו עובדת במטבח הרפאים בבלפור.

עד לפני כמה חודשים הוא החזיק בתיק הבריאות (ומאז תודה לאל המדינה בריאה כמו הפיראט האדום) ובעוד כמה תיקים שנאלץ להעביר כי חשוד בפלילים לא יכול להיות שר, רק ראש ממשלה. ואז התעוררה בעיה כלשהי ונתניהו דפק על השולחן ודרש לקרוא אליו בדחיפות את שר הבריאות, הוא רצה לתת לו בראש, מה זה השכונה הזאת במערכת הבריאות? ואז הופתע לגלות ששר הבריאות זה הוא.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

התקופה האחרונה הכריחה את כולנו להסתגל, להבין שהמצב הוא לא כמו שהיה אתמול ולהשתנות. פשוט – זה אף פעם לא. התרגלנו לחיים שבהם הכל זמין לנו מעכשיו לעכשיו, העולם פיזית נמצא בכף היד שלנו בתוך הסמארטפון. אם אנחנו מחפשים מישהו, לא לוקח יותר מכמה רגעים להשיג אותם בשיחה, ווטסאפ, אס.אמ.אס. או כל רשת חברתית. אנחנו רעבים, מזמינים אוכל מהפלאפון, צריך קניות, מזמינים אונליין.

ופתאום בבת אחת, המכשיר הזה בכך יד שלנו הוא כבר הרבה יותר מזה. עכשיו הוא התקשורת היחידה שיש לנו, כל אחד ספון בפינה שלו, ויותר מזה, זה קורה בכל העולם. אם תחפשו קצת ברשת תמצאו אמנים וזמרים שמתחברים ומצלמים סרטונים, וכנראה שגם הם מרגישים את הקושי שבהתבודדות הכפויה הזו.

וכל זה מתאפשר בגלל דבר אחד, שפה. השפה היא מה שמאפשר לנו את התקשורת הזו, ויותר מדויק, הכתיבה. בואו נודה בזה, רובנו היום מתקשרים יותר בכתיבה מאשר בדיבור, אלא אם אותו אדם נמצא מולנו.

וכל זה מתאפשר בגלל דבר אחד, שפה. השפה היא מה שמאפשר לנו את התקשורת הזו, ויותר מדויק, הכתיבה. בואו נודה בזה, רובנו היום מתקשרים יותר בכתיבה מאשר בדיבור, אלא אם אותו אדם נמצא מולנו

אם אתם רוצים להודות למישהו על הכתב שאתם משתמשים בו היום תודו לפיניקים, לא, בעצם תודו לשומרים, בעצם אתם יכולים להודות לעבדים במכרות הטורקיז המצריים שהיה להם משעמם ובלי שהם שמו לב הם המציאו את מערכת הכתב האלפביתית הראשונה בעולם.

את תחילת התקשורת הגרפית בין בני האדם אפשר למצוא בתקופה הפרהיסטורית כשהופיעו ציורי הקיר במערות באירופה, השלב הבא כבר היה קפיצת מדרגה גדולה, כשהומצאו מערכות כתב היתדות השומרי וכתב החרטומים המצרי. שתי מערכות אלו באו לעולם לקראת סוף האלף הרביעי לפנה"ס והן מערכות שנקראות כתב פיקטוגרפי. כתב פיקטוגרפי הוא כתב שמבוסס על ציורים, שבו כל ציור מבטא מילה. צריכים דוגמא? תחשבו על הסימן הבין לאומי לשירותים, כולנו יודעים בדיוק מה זה אומר, ולאן זה מפנה, לא משנה איפה בעולם אנחנו נמצאים ואיזו שפה אנחנו מדברים.

השלב הקריטי הבא הוא כמובן המצאת הכתב האלפביתי. המצאת הכתב האלפביתי וההתפתחות שלו הם סיפור מורכב ומרתק שמתחיל בכלל במכרות טורקיז מצריים במדבר סיני לקראת סוף המאה ה – 12 לפנה"ס. הארכיאולוג פלינדרס פיטרי הוא אחת הדמויות החשובות בהתפתחות מחקר הארכיאולוגיה המקראית, בשנת 1905, הילדה פיטרי, אשתו של פלינדרס פיטרי, הפנתה את תשומת ליבו לכתובות שנמצאו באתר סרבית אל חאדם, שנמצא בחלק המערבי של חצי האי סיני.

כתב פיקטוגרפי מבוסס על ציורים, כשכל ציור מבטא מילה. צריכים דוגמא? תחשבו על הסימן הבין לאומי לשירותים, כולנו יודעים בדיוק מה זה אומר ולאן זה מפנה, לא משנה איפה בעולם אנחנו נמצאים ואיזו שפה אנחנו מדברים

פיטרי החל לחפור באתר באותה שנה וגילה שם גם את מכרות הטורקיז וגם מקדש גדול לאלה המצרית חתחור. האלה חתחור היא אלת האהבה, היופי, המלחמה והמוזיקה לפי המיתולוגיה המצרית, והיא מיוצגת על ידי פרה. היא מופיעה – או בתור פרה, כשמעל הראש שלה יש דיסק של השמש (שמקשר אותה לאל רע, האל הכי חשוב בפנתיאון המצרי), או שהיא מיוצגת בתור אישה יפה עם קרניים על הראש.

מקדש חתחור בסרבית אל חאדם

במכרות בסרבית אל חאדם עבדו פועלים כנעניים שהיו למעשה שבויי מלחמה, והם אלה שהתחילו לכתוב בכתב שנקרא היום "הכתב הפרוטו-סינאי". הכתב הפרוטו-סינאי למעשה התפתח על בסיס הכתב המצרי ההיראטי, שהוא בעצמו התפתחות של כתב החרטומים. כתב החרטומים הוא יפה אבל הוא מסורבל מדי לכתיבה מהירה, ולכן התפתח הכתב ההיראטי שהוא מעין כתב חרטומים מחובר. השם היראטי ניתן לכתב בתקופה ההלניסטית והמשמעות שלו היא כתב קודש, מפני ששימש לכתבי קודש.

על בסיס האותיות שהכירו של הכתב ההיראטי החלו אותם עבדים בסרבית אל חאדם להמציא, ממש להמציא מאפס, אותיות חדשות. צורות האותיות התבססו על דברים מוחשיים שאותם עבדים הכירו, לדוגמא "ב" יוצגה בצורה בסיסית מאוד כמו בית. מה שחשוב להבין זה שאלה לא היו פיקטוגרפים, אלה היו אותיות, כל סימן היה ביטוי גרפי לצליל ולא למילה שלמה או רעיון, דבר שלא היה קיים עד אז.

צורות האותיות התבססו על דברים מוחשיים שהעבדים הכירו. "ב", למשל, יוצגה בצורה בסיסית כ-בית. אבל אלה לא היו פיקטוגרפים אלא אותיות, כל סימן היה ביטוי גרפי לצליל ולא למילה שלמה או רעיון, מה שלא היה קיים עד אז

בסך הכל איתר פיטרי בערך שלושים כתובות בכתב הפרוטו-סינאי ברחבי סרבית אל חאדם, רובן באיזור המקדש באתר. בתוך המקדש גם נמצאו כתובות בכתב פרוטו-סינאי , ואחת מאלו פוענחה. את הכתובת פיענח האגיפטולוג אלן גרדינר בשנת 1916 וזיהה חמש אותיות שהתחברו למילה "לבעלת".

כתובת בעלת מסרבית אל חאדם

השם "בעלת" מוכר במחקר בתור אחד השמות של האלה חתחור, ומקור השם הוא בכלל מאלת העיר גבל בלבנון, שנקראה "בעלת גבל", שבשלב מסוים המצרים ראו בה ייצוג מקומי של האלה חתחור. מרגע שזוהו האותיות האלו גם שאר הכתובות פוענחו עד אשר כל האלפבית הפרוטו-סינאי היה מוכר. מרגע זה החל הכתב להתפשט ברחבי המזרח התיכון והוביל להמצאת כל הכתבים המערביים האחרים שאנחנו מכירים גם בעת העתיקה וגם היום.

אז כשאתם יושבים בבית עם הילדים, עם בת או בן הזוג או עם עצמכם, ומחפשים משהו באינטרנט, או משוחחים עם מישהו בהתכתבות, או עם סתם משעמם לכם, אז קודם תודו לעבדים בסרבית אל חאדם על הקלות שבה אתם יכולים לכתוב, ואז תזכרו, שכשלעבדים בסרבית אל חאדם היה משעמם הם המציאו כתב ששינה את העולם. אז מי יודע מה אתם יכולים להמציא בזמן השעמום?

היסטוריון וארכיאולוג, מרצה מעל ארבע שנים לקהל הרחב בעמותות ותיקים, חוגי בית ומרכזיים קהיליתיים, במגוון נושאים ארכיאולגיים והיסטוריים. שם דגש על הנגשת הארכיאולוגיה לציבור ובחינת ההווה דרך העבר. בעל תואר ראשון ושני בארכיאולוגיה של ארץ ישראל ותרבויות המזרח הקדום מאוניברסיטת תל אביב ומעל 15 שנות נסיון ארכיאולוגי בשטח

ראשון בא הקיטש. רק אחריו בא פיק הברכיים. כי הקיטש מעלים בתוכו את הקשה והמסובך, וגם את המפיל לקרשים. תמיד העלים. הוא חומר השימון העתיק של ההרסני, וגם של הרופס. הוא הממתיק של המשקאות המורעלים.

קודם כתב דויד גרוסמן מאמר של מליצות על הקורונה בעולם (הארץ, 19.3). למחרת הוא התראיין בערוץ 12 וקרא, לנוכח הקורונה, לממשלת אחדות לאומית בישראל. ואז, יומיים לפני שהפך בני גנץ את עורו, הוא נסע אל ביתו של גרוסמן. וגרוסמן עשה בשבילו מה שסופר ידוע ואהוב יכול לעשות בשביל פוליטיקאי במשבר: הוא נתן לו לגיטימציה מוסרית לצעד שיעורר – שניהם ידעו – התנגדות מוסרית רחבה.

ואז, יומיים לפני שהפך גנץ את עורו, הוא נסע אל ביתו של גרוסמן. וגרוסמן עשה בשבילו מה שסופר ידוע ואהוב יכול לעשות בשביל פוליטיקאי במשבר: נתן לו לגיטימציה מוסרית לצעד שיעורר – שניהם ידעו – התנגדות מוסרית רחבה

וכאמור, הקיטש העולמי קדם אצל גרוסמן ללגיטימציה המקומית. הקורונה, כתב גרוסמן, היא "בקנה מידה תנ"כי". כמה זה "קנה מידה תנכ"י"? אחד למאה? אחד למיליון? אחד למבול של נוח? אחד לפומפיי? אחד לטרבלינקה? הקיטש תמיד מטשטש, מעמעם, אומר משהו מצלצל שהוא כללי עד ליבש את המוח. כי אנחנו  צריכים מאד להבין את הקורונה, צריכים לדעת מה קנה המידה הסביר שלה. אחרת איך נאבק בה? אחרת איך נצא ממנה? להגיד "קנה מידה תנכ"י" זה להפריע להבין.

"היא גדולה מאיתנו, המגפה", הוא המשיך וכתב. ממה בדיוק היא גדולה הקורונה? אפשר להגיד שהיא גדולה מבני האדם כי היא הורגת בני אדם. אבל אפילו זה לא נכון, כי יש בני אדם, והרבה, שהמערכת החיסונית שלהם גוברת על הקורונה.

ולמה לשיר שיר מזמור לחולשה האנושית בדיוק כאשר אנחנו זקוקים לכח האנושי להתמודד עם החולשה. כי זה רומנטי? כי זה מפויט? אם הקורונה גדולה מן הרופאים כדאי שילכו הרופאים מבתי החולים הביתה. אם היא גדולה מאלף הצוותים שעובדים יומם ולילה בארבע פינות העולם למצוא חיסון, אפשר לשלוח גם את הצוותים לחל"ת.

האם זה לא הזמן לזכור מה עשו ועושים אנשים חלשים כמונו אל מול מגפות ואל מול החולשה שלהם. ממה בדיוק היא גדולה הקורונה? מהמצאת הגלגל? מספר איוב? מגילוי הפניצילין? מהמצאת מכונת ההנשמה? מתשלום דמי אבטלה למושבתים? את זה עשו ועושים אנשים בתוך מגפות, למרות מגפות. אז מה קטן ומה גדול? ולמה לכתוב מליצות שאין להן תוכן?

ואז המליצה העיקרית, הכי שמנונית והכי משמנת: "כאשר היא תדעך, סוף סוף, ובני האדם ייצאו מבתיהם אחרי סגר ממושך, ייתכן שאפשרויות חדשות ומפתיעות יתנסחו: אולי המגע בתשתית הקיום יחולל זאת". ומהן האפשרויות החדשות על פי גרוסמן? קראו ותגלו שהן בדיוק, אבל בדיוק, האפשרויות שגרוסמן קרא להן, ובצדק קרא, הרבה לפני הקורונה, בלי הקורונה: אקולוגיה, שלום, לצאת מהארון. זה מספיק חשוב גם בלי להיות חידוש תנ"כי. זה מספיק ברור בשביל להגיד "אקולוגיה". מה מוסיפות לנו המלים המגונדרות "תשתית הקיום"?

ומתשתית הקיום אל בדיחות הקיום. גם זה, אומר גרוסמן, יהיה חדש כמו אדם וחווה בבוקר שאחרי התנ"ך: "אנשים ונשים יתהו[..] מדוע הם משחיתים את ימיהם על מערכות יחסים שממררות את חייהם". איפה ורדה רזיאל-ז'קונט כשצריכים אותה? דויד גרוסמן גוזל את פרנסתה ("תזרקי אותו") בימים שאסור לגזול פרנסה. הרי כולנו, כעת במיוחד, צריכים את העצות הגאוניות שלה. אשתי ואני, למשל, עוד נצטרך את ורדה ר.ז'. כשנישאר בבית חודש-חודשיים, ונמרר זה לזה את החיים, ונטפליקס לא יעזור.

"אנשים ונשים יתהו […] מדוע הם משחיתים את ימיהם על מערכות יחסים שממררות את חייהם". איפה ורדה רזיאל-ז'קונט כשצריכים אותה? דויד גרוסמן גוזל את פרנסתה ("תזרקי אותו") בימים שאסור לגזול פרנסה

ומן הקיטש של הקורונה אל הפוליטיקה הישראלית בימי הקורונה. מעטים מדי שואלים את עצמם איך זה שבשעה שכל מדינות העולם מתמודדות עם המגפה, ובחלקן היא חמורה הרבה יותר מאשר כאן – רק בישראל נכנסה האופוזיציה הראשית לממשלה? אם זה צעד שמתבקש מן המגפה – למה רק ישראלים עושים אותו? איך זה שלא התעוררה זעקה לממשלות אחדות לאומית בשום דמוקרטיה (במדינות הלא-דמוקרטיות יש אחדות מוחלטת ושלמה לפני מגפות ואחרי מגפות)?

או מכיוון אחר: תארו לכם שבעקבות המגפה, שארצות הברית היא היום אחד ממוקדיה, יצטרף ג'ו ביידן אל הקבינט של טראמפ. ושמא גם ישאר מקום "מתחת לאלונקה" בשביל ברני סנדרס כשר העבודה של טראמפ?

מה שניראה טירוף הדעת בכל העולם מוצג בישראל כהגיוני ומתבקש. מה שלא עולה על הדעת בשום דמוקרטיה בעולם מוצג בישראל כחובה כלפי ציבור הבוחרים. אופוזיציה מרכיבה באנגליה "ממשלת צללים". כי חיים נושמים צריכים אלטרנטיבה, ושלטון העם צריך אופוזיציה. גם מי שהצביעו בשביל קואליציה צריכים אופוזיציה – בשביל לחשוב, בשביל לבחור מחר אחרת.

תארו לכם שבעקבות המגפה, שארה"ב היא אחד ממוקדיה, יצטרף ג'ו ביידן אל הקבינט של טראמפ. ושמא גם ישאר מקום "מתחת לאלונקה" בשביל ברני סנדרס כשר העבודה של טראמפ?

המצב הישראלי שגנץ יצר של קריסת האופוזיציה אל תוך הקואליציה הוא – אם לחזור אל המטפורה הבריטית – מצב של אדם בלי צל. יש דבר כזה. באגדות, בסיוטים. זה תמיד זוועה. זה תמיד בלי אור. בלי צל זה אובדן צלם.

יש לגרוסמן זכויות רבות על המעורבות שלו בחיים הפוליטיים. וככל שהזכויות רבות רבה האכזבה. יש רגעים שבהם לא טעות נקודתית נעשית. יש טעויות שיש מתחתן תהום. בשביל שלא ליפול לתהום הוא צריך היה לעבור מקנה המידה התנ"כי אל קנה המידה הפוליטי.

אני יכול לתאר לעצמי את גרוסמן נרעש מן הקורונה ואומר לעצמו – "זה לא זמן לבקש את הממשלה שאני רוצה, זה זמן להרכיב את הממשלה שאפשר להרכיב". זה ורק זה? זה ולא שום דבר שיבוא ביחד עם הממשלה המשותפת?

האם לא יכול היה גרוסמן לחשוב צעד אחד קדימה ולדעת, שאם יאמץ גנץ את עצתו זאת לא תהיה ממשלה משותפת, זאת תהיה ממשלה, שאליה יבוא נתניהו עם 59 מנדטים (כעת כבר 61), ואילו גנץ יבוא עם 17, וביחסי כוחות כאלה ברור מי יהיה האדון ומי יהיה משרתו?

האם הזהיר אותו גרוסמן שהאדון יכוף על משרתו להתכחש לתבונה הביטחונית שלו ולחבור אליו אל האסון של סיפוח בקעת הירדן? האם אמר לגנץ שמחיר עצתו יהיה אובדן האמון של בוחרים בו, ולטווח ארוך, כי זה אמון שניבנה רק, אבל ממש רק, על המחויבות לסלק את הנאשם בפלילים?

האם הוא אמר לו שהוא ירסק את מפלגתו שלו, וכך לא רק יושפל אישית, אלא גם יחריב את הסיכוי לכוח פוליטי כלשהו שיתגבר על נתניהו בעתיד הנראה לעין?

האם הוא העיר לו את ההערה הקטנה שעריקה מכוערת כזאת אל מחנה היריב תביא אחריה מפולת של עריקות בהרבה מיפלגות, והחזרת שפמים שגולחו, והפיכת הפוליטיקה כמעט כולה (יבורכו היוצאים מן הכלל) לעיסה אחת של עריקות, ושקרים, והפרות אמונים סיטונאיות?

המצב הישראלי שגנץ יצר, קריסת האופוזיציה אל תוך הקואליציה הוא – אם לחזור אל המטפורה הבריטית – מצב של אדם בלי צל. יש דבר כזה. באגדות, בסיוטים. זה תמיד זוועה. זה תמיד בלי אור. בלי צל זה אובדן צלם

האם האיש שכתב את "נוכחים נפקדים" העלה בדעתו להגיד לגנץ, שלראשונה יש יצוג גדול וחזק של האזרחים הערבים בכנסת? שרק לפני יומיים ההישג שלהם היתרגם, בעזרת כמה התבטאויות נאורות של גנץ, לנוכחות מרגשת שלהם בכנסת ובועדותיה, ובצעד שלו הוא יחזיר אותנו אל החושך של יהודים שבונים פוליטיקה רק עם יהודים, ויהודים שזורקים ערבים אל מחוץ למחנה?

ושמא גם אמר גרוסמן לגנץ שלא יבהל מאיום הבחירות הרביעיות, כי יש לו (היה לו) רוב בכנסת, ולא נתניהו אלא הוא, גנץ, יכול היה להחליט אם ומתי יהיו בחירות, וכי נתניהו יגיע אל הבחירות האלה מספסל הנאשמים? ואולי גם עברה שם בחדר המחשבה שאין שום צורך, לא כאן ולא בעולם, בממשלה משותפת בשביל להאבק בקורונה, כי כל אופוזציה תומכת במאבק הזה תמיכה מלאה.

לא שגרוסמן ידע שכל זה יקרה. אבל לא קשה היה לשער שזה מה שיקרה. גרוסמן לא רצה לשער, לא רצה לחשוב. הוא רצה אחדות.

יש מכנה משותף לכל העיוורונות האלה, לכל הרעות האלה: קוראים למכנה המשותף הזה "אטאביזם"- נסיגה מן ההוה אל איזה עבר טראומאטי, אובססיבי, אוטומאטי, חסר דעת וחסר דעה. זה האטאביזם של "כל ישראל חברים ולעזאזל המחלוקות שביניהם". זה האטביזם של שומרי החומות היהודיים, שהשאירו מאחורי חומות גבוהות כל מחלוקת, כל ביקורת, כל היגיון, ובעצם – כמו שלימד גרשם שלום – השאירו מחוץ להם את ההיסטוריה כולה.

זה גם, אולי בעיקר, האטאביזם הישראלי של "שקט יורים" בכל פעם שיורים, ואצלנו יורים הרבה. זה האטאביזם שאנחנו נאחזים בהיגיון, ובהגינות, של הפוליטיקה כדי להינצל ממנו. זה האטביזם שהציונות נחלצה ממנו בעור שיניה, ופרצה אותו תוך ויכוח נוקב בין יהודים, לא במריחה מפוחדת של מחלוקת.

יש מכנה משותף לכל העיוורונות האלה, לכל הרעות האלה: קוראים למכנה המשותף הזה "אטאביזם"- נסיגה מן ההוה אל איזה עבר טראומאטי, אובססיבי, אוטומאטי, חסר דעת וחסר דעה

זאת המסורת של "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" של ברל כצנלסון ובוני המדינה, שעמיר פרץ הוריד אותה כעת לאשפתות. וכדי שלא נעשה אידיאליזציה גם למבוכה יש מיפלגות, ויש מחויבויות, ויש קוים אדומים. ויש – לא מיותר לחזור – תפקיד לקואליציה ויש תפקיד חיוני לצל האופוזיציה. ויש, אגב, גם בתי משפט שמכבדים אותם, ואין נאשמים בפלילים בראשות ממשלה.

דווקא בזמן מגפה אנחנו צריכים לתת אמון במנהיגים שלנו ולא לקבל אותם בתור קיטש. דווקא כשמתים אנשים אנחנו צריכים לתת אמון בחיים הפוליטיים שלנו ולא לקבל אותם בתור עיסה. גרוסמן משח בשמן את ראשו של האיש שיצא מביתו ועשה מן הפוליטיקה הישראלית עיסה.

פרופ' נסים קלדרון הוא מבקר ספרות ותרבות. נולד ועבד בתל אביב, עבד גם בבאר שבע, נוסע שוב ושוב לניו יורק, ויסע עוד היום לכל עיר בעולם, רק לא אל חיק הטבע. כתב ספרים על ההקשר הפוליטי של הספרות בישראל, על נתן זך, על הקשר בין השירה העברית לבין הרוק הישראלי, ועל מאיר אריאל. ערך מבחרי שירים של נתן זך ואורי ברנשטיין. מלמד במחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר ובבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. כותב כעת על ענבל פרלמוטר. חבר מרצ.