מי שגדל, כמוני, בברה"מ, בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, לאחר האביב של חרושצ'וב וטרם התפרקותה, מכיר היטב את המונח "הגירה פנימה", כאשר האזרח מתכנס עם משפחתו וחוג החבריו הקרובים לסוג של מעגל מנטלי מבודד מרצון.
בלי כלי תקשורת רשמיים, בלי פרופגנדה, בלי סוכני הממסד, אבל עם לא מעט אינפורמציה מבחוץ: שידורי רדיו (ערוצי Svoboda, BBC ואפילו שידורים מישראל בשפה הרוסית היו בהישג ידינו במערב אוקראינה, בעיר צ'רנוביץ, נקודה הכי מערבית של האימפריה הסובייטית), עם המכתבים הרבים מישראל וארה"ב מהמשפחה והחברים, וגם עם הספרות המחתרתית הרוסית הנפוצה באותה העת.
כל הזרם האינפורמטיבי הזה נתן לנו לא מעט תובנות על המתרחש במערב ורק חיזק את הגישה הביקורתית כלפי המדינה בה גרנו, והשלטון המושחת והרקוב תחתיו פעלנו. כך שמרנו לא רק על החשיבה העצמאית, הביקורתית, אלא גם ובעיקר על בריאות הנפש הכלואה.
כל הזרם האינפורמטיבי הזה סיפק לנו תובנות על המתרחש במערב וחיזק את הביקורתיות כלפי המדינה והשלטון הרקוב תחתיו פעלנו. כך שמרנו על החשיבה העצמאית והביקורתית, ובעיקר על בריאות הנפש הכלואה
בישראל של תחילת שנות ה-80 הרגשנו צעירים וחופשיים. המדינה המזרח-תיכונית הפרובינציאלית והשקטה, "מדינת התפוזים" כפי שכינו אותה לא מזמן – שידרה לנו, העולים החדשים, חמימות, התעניינות, תמיכה ממסדית ואפילו פתיחות חברתית.
מה? ישראל שלנו? אכן, ישראל שלנו בתחילת שנות ה-80. לא ידעתי שאני אשכנזי פריווילגי ולא שאלתי את חברינו החדשים בחיפה על מוצאם, דתם וכו'. היינו לאנשים שווים בזכות עצמנו, השכלתנו, תפיסת עולמנו האוניברסלית.
אפילו הגיוס כעבור שנתיים לחזית הלבנונית לא הצליח לשנות את גישתי דאז לסביבה החמה, מלאת האנרגיות, החברים החדשים והאיכפתיות. היינו צעירים, היינו מאושרים. זה לא אומר שלא היו קשיים, היו ועוד איך, אבל בעיקר כלכליים, פיזיים, כאלה שאפשר לפתור עם הרבה כוח רצון ועבודה מתמדת ושאיפה לשיפור. המרקם החברתי שסביבנו היה ערוך לעזרה גדולה, כמעט ערבות הדדית.
התחלתי את העבודה הציבורית מיד אחרי קבלת תואר ה-Ph.D. מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובמקביל להוראה במקומות שונים בארץ ולכתיבה בעיתונות בשפה הרוסית המעטה שהיתה כאן דאז. פעילות בתחום קליטת העלייה הגדולה שהגיעה לישראל שינתה לחלוטין את כיווני ההתפתחות האישית והמקצועית שלי והנושא שאב אותי פנימה לשנים רבות ופוריות בתחום.
אך שבע שנות פעילות ציבורית ועשר שנות שרות בכנסת עם לא מעט קשיים, וגם שנות האטה לאחר הפרישה – לא הכינו אותי כראוי לתהפוכות של השבוע האחרון. ישראל הדמוקרטית, כפי שהכרנו בעבר ולמענה פעלנו – מתקרבת בצעדי ענק לסוג המשטר שממנו ברחנו, שממנו הסתתרנו במעגלי "ההגירה הפנימית", שרק אלה שגדלו במשטרים טוטליטריים יודעים לזהות בוודאות ומרחוק.
כל שנות הפעילות הציבורית שלי לא הכינו אותי לתהפוכות השבוע האחרון: ישראל הדמוקרטית שהכרנו מתקרבת בצעדי ענק לסוג המשטר שממנו ברחנו, ורק אלה שגדלו במשטרים טוטליטריים יודעים לזהות
שלטון יחיד שנמשך מעל עשור, היעדר אידאולוגיה ברורה של המפלגות ובעיקר של מפלגת שלטון, החקיקה אנטי-דמוקרטית והראקציונית, שפוגעת בזכויות האדם וחרותו, הפגיעה המתמדת בעצמאותה של מערכת המשפט והאכיפה, שליטה ישירה ועקיפה בכלי תקשורת, האוליגרכיה הכלכלית ביחסי הגומלין הגלויים והסמויים עם השלטון, אווירת ההפחדה והדיכוי של מיעוטים, שיטת ההפרד ומשול, פירוק הסולידריות החברתית וההחלשה ההדרגתית של מעמד הביניים – אלה הם מסממניה הברורים של הטוטאליטריזציה של המשטר הדמוקרטי לכאורה.
עליתי עם אישתי לישראל במאי 1980, חודש לפני אולימפיאדת מוסקווה, שבסיומה נסגרו שעריה של בריה"מ כמעט לעשור שלם. היינו משפחה צעירה עם בן בכור, תינוק בן שנה דאז ושני זוגות הורים, שגם הזדקקו לתמיכתנו מעת לעת.
תכננו לחגוג במאי הקרוב את 40 שנותינו בישראל בחוג המשפחה והחברים. חשבנו שזה ראוי ומתבקש. העמדנו על הרגליים שני בנים נפלאים, זכינו לכלות מבריקות ונכדים הכי טובים בתבל, ורצינו להביע את כל זה בארוע חגיגי.
אני חושש שבמקום החגיגה נצטרך להעריך מחדש את העתיד ולהתכונן לצעדים מעשיים.לא נברח שוב, ולא נתכנס למעגל ההגירה, נחזור למאבק עיקש על אופי המדינה. על הקמת ממשלת השחיתות הלאומית נענה בשורת מעשי מחאה (האפשרית במסגרת הבידוד האפידמיאולוגי), אך ברור שלא נוותר.
לא נברח שוב, ולא נתכנס למעגל ההגירה, נחזור למאבק עיקש על אופי המדינה. על הקמת ממשלת השחיתות הלאומית נענה בשורת מעשי מחאה (האפשרית במסגרת הבידוד האפידמיאולוגי), אך ברור שלא נוותר
האם נוכל מתישהו לחזור לישראל הישנה, המסבירה פנים לעולה ולתייר, החמימה והנאיבית? אני בספק. אבל חייבים לנסות ולעצור את הטירוף של התנכרות הממסד לאזרח, לעצור את הפילוג והשנאה, את הניצול, ההפחדה, השליטה המנטלית והשקרית באזרחי המדינה.
לא נעשה זאת בעזרת העריקים. נדע לגדל דור פעילי שטח נאמנים לאמת הפנימית, נלמד את דרכי ההתנגדות החוקית וננצל אותם עד תום. תהיה זאת מלחמה על עתידה של ישראל והיא תהיה המלחמה הכי צודקת שלנו.
לא נוותר מסיבה אחת פשוטה – אין לנו ארץ אחרת.
רומן ברונפמן הוא איש ציבור וח"כ לשעבר, מחבר הספר (עם לילי גלילי) על העליה מברה"מ "המיליון ששינה את המזרח התיכון", הוצאת מטר, 2012, הוא מומחה לברה"מ ומזרח אירופה, חובב קריאה, כתיבה, ואיסוף: קרמיקה ישראלית ועתיקות.
הפוליטיקה הישראלית רוויה דמויות שטניות ודמויות סתמיות. יש סיכוי לא רע שגדי איזנקוט אינו כזה. טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה.
האם טוב שהצטרף לבני גנץ ולא ליאיר לפיד? זה כבר יותר מסובך.
טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה. האם טוב שהצטרף לגנץ ולא ללפיד? זה כבר יותר מסובך
לגנץ שאיפות להיות ראש ממשלה, ואלה מפריעות מאוד ליצירת מומנטום מאחורי ראש הממשלה לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד של הגוש עלול להשאיר אנשים בבית ביום הבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים ליצחק רבין, גנץ מלהק עצמו כאן כחתרן סטייל שמעון פרס דווקא. זה לא עושה חסד עם הזיכרון של אף אחד מהם.
מצד שני, יש לגנץ (ושותפו גדעון סער) כרגע יותר סיכויים למשוך קולות מהימין השפוי. רק אלוהים יודע מדוע שפויים אלה רואים עצמם כימין (לא רוצים מדינה דו-לאומית; לא רוצים תאוקרטיה; לא רוצים אוטוקרטיה; אבל ימין, רק ימין – כוחו של מיתוג, אולי). אופטימלית שלישיית ה"מחנה הממלכתי" תוכל להביא מספר משמעותי של קולות ימין מבלי לגרוע מלפיד, ובזאת להגדיל את הגוש.
ההתפתחות גם עשוייה להזיק לאיילת שקד – סליחה, ל"רוח הציונית" – ולהורידה שאולה אל מתחת לאחוז החסימה. זה כמעט חשוב כמו שמרצ כן תעבור, כי הרי ברור שאם שקד בפנים היא חוברת לבנימין נתניהו ולפי הסקרים דהיום מביאה אותו לרוב. הכחשותיה זוכות בצדק לאפס התייחסות.
איילת שקד אומרת כי הרוח הציונית בעד הקמת ממשלת אחדות רחבה אבל בשיחות שניהלה עם חבר מפלגתה מתן כהנא היא סרבה להתחייב שלא תהיה חלק בממשלה צרה בראשות נתניהו ותשלים לו ל-61 מנדטים, אם יידרש לכך. כעת הפרטים במלואם באתר וואלהhttps://t.co/9qYLconYmp
— יקי אדמקר (@YakiAdamker) August 14, 2022
לקינוח – וזה ממש סופלה שוקולד – אם שקד תיעלם היא תיקח אתה גם את כייס הבחירות המיוסר, שותפה יועז הנדל, האיש שמנע מגנץ להקים ממשלה ב-2020. יהיה בזה צדק פואטי.
לגנץ שאיפות להיות רה"מ, שמפריעות ליצירת מומנטום מאחורי רה"מ לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד הגוש עלול להשאיר אנשים בבית בבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים לרבין, גנץ מלהק עצמו כחתרן סטייל פרס
עם זאת, יש כאן עניין גדול אפילו יותר מחסימת נתניהו והחזרת הפוליטיקה למידת זוהמה נסבלת.
בראיון ל"מעריב" מינואר הבהיר איזנקוט כי הוא מבין את ההתאבדות הדמוגרפית הגלומה בהמשך התמזגות ישראל עם הפלסטינים בגדה המערבית. הוא חזר על זה השבוע כאשר הודיע על הצטרפותו לגנץ. עוד כרמטכ"ל בזמן אינתיפאדת הסכינים הוא התריע נגד אצבע קלה על ההדק והפגין את הגועל הראוי מפסטיבל אלאור אזריה (החייל שהוציא להורג תוקף פלסטיני פצוע, והוריו זכו לטלפונים פופוליסטיים מנתניהו).
נראה ש"שמאלנות" זו היא המניע העיקרי של איזנקוט לכניסה לפוליטיקה.
חשוב שזה מגיע מגנרל, ועוד אחד שנראה יותר מיושב מיאיר גולן. תמיד הרגשתי שהציבור לא מבין באמת את המידה המדהימה שבה האנשים המופקדים על ביטחונו אינם אוהבים את הכיבוש. עמדתם זו נובעת בעיקר מהנימוקים האסטרטגיים-דמוגרפיים לעיל – וגם, לפעמים, כסוגיה משנית, במודל של אהוד ברק, גם על רקע מוסרי.
הייתם חושבים שהנקודה הזו הובהרה היטב כבר ב-2012 על ידי הסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל. ריבונו של עולם – ראשי השב"כ, הממונה על שמירת אותו כיבוש!
הדבר חל במידה רבה, כמובן, על רוב ה"ביטחוניסטים" הבכירים, גם כמוסד ואפילו במשטרה.
הייתם חושבים שהנקודה הובהרה כבר ב-2012 בסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל
זה שהמרכז-שמאל לא עשה מזה שימוש יעיל, מול ציבור די מיליטריסטי, זה פשוט מטורף. מדובר במקרה קלאסי של בזבוז משאב יקר. זה צריך להופיע בכל ספר לימוד על פוליטיקה שלומיאלית.
זה נבע מפחד לומר דברים ברורים, מחלה של המרכז-שמאל ברוב העולם. כיוון שעמדותיו לרוב דורשות תחכום והעמקה, הבנת היסטוריה, וראיה קדימה, הוא מפחד מהציבור (ודי לקורא ברמיזא). גם ה"בטחוניסטים" עצמם כאלה (מלבד אולי אהוד ברק ואותו יאיר גולן). גם גיבורים גדולים בורחים מהמונח "שמאלני".
זה מביא אותנו לניסוי 2019 עם מפלגת "כחול לבן", ששיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות. גנץ ניסה אף להדוף את הסכנה באמצאות תשדירים המתהדרים בכלל בהרג מחבלים, משל היה רפול איתן או אפי איתם. כך כחול לבן גם לא הציגה חזון, וגם ספגה בוז על היותה "מפלגת גנרלים" מהגוורדיה של המופת האזרחי בימין.
זה עבד בערך כמו שהקמפיין של בוז'י הרצוג הלא-גנרל עבד ב-2015. רק באמצאות עריקת אביגדור ליברמן לשמאל (כי נזכר שאינו רוצה תאוקרטיה) השיג גנץ תיקו, וההמשך ידוע. איכשהו החבורה הזאת חושבת שהגיעה להישגים אדירים בכך שירשה את האלקטורט השבוי של מפלגת העבודה, ולא הרבה יותר. אנשים הרי אוהבים להתהדר.
בניסוי 2019 מפלגת "כחול לבן" שיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות
אפשר לקוות שאיזנקוט רציני מעט יותר. אם כך, אולי סוף סוף היתרון הבטחוניסטי – שפשוט חייב להיות קיים פוטנציאלית – יתממש.
אני מבין שכרגע הוא מרוכז כמו קרן לייזר בסילוק נתניהו, ולכן גם הוא יהסס להתבטא בכל נושא אחר. זה לא חכם לדעתי, אבל גם לא מופרך לחלוטין.
השאלה היא מה יהיה אחר כך. נאמר שביבי נכשל בפעם החמישית ברציפות, אולי עושה עסקת טיעון, אולי זוכה בחבילת חינון, ואז נחזה בליכוד נטול נתניהו, מראה אחרית הימים. האם הליכוד הזה יהיה פרטנר לממשלה הרחבה שאיזנקוט מנסה לקדם, אולי כדי לעשות שלום?
פעם הייתה תקווה שליכוד שפוי יותר יכול להיות חלק ממהלך להציל את ישראל – בגדה המערבית, ביחס לחרדים, כל הסיפור. התקווה הזו תמיד הייתה קלושה – אבל היא הייתה קיימת. הרי היו שם פעם דן תיכון ומשה ניסים ודומיהם – אלה לא משוגעים. היו לליכוד כמה בעיות (הקבעון בלבנון, אינפלציה של 400 אחוזים, מניעת הסכם לונדון שהיה מעביר את הבעיה הפלסטינית לירדן, ועוד) – אבל זו לא היתה מפלגה אוטוריטרית לפחות. היא ידעה שיש שופטים בירושלים.
רשימת הכנסת שנבחרה לאחרונה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של דונלד טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני הזה, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא היה מטורף.
הכנופיה החדשה – אפשר לקרוא לה אולי "הליכודניקים החדשים" – תלך עם הראש בקיר ותשמח לשרוף את המועדון. היא גם לא תנטוש את נתניהו כל כך מהר. היא אינה שותפה סבירה לקואליציה "ממלכתית" עתידית. היא גם לא שותפה לגדי איזנקוט כפי שהוא מציג את עצמו.
היא לא ממלכתית.
רשימת הכנסת שנבחרה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא מטורף
האם איזנקוט מתעתע, כמו חלק מקודמיו? העת עת צרה. אין זמן לבזבז. איזנקוט יצטרך להחליט בהקדם מי הוא באמת.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם