בסתיו 1940, בעיצומם של הרעב, הצפיפות והפחד בתוך גטו לודז' הידוע לשמצה בפולין, קבוצת אומנים יהודים עשתה דבר שלא יעלה על הדעת: הם ארגנו תערוכת אומנות.

התערוכה, בהובלת הציירים יצחק (וינצנטי) בראונר וישראל לייזרוביץ', הפכה חדר שהוחרם לגלריה שבה הוצגו יצירות שיצרו אסירי הגטו. למרות התנאים הקשים, אלפים הגיעו לצפות בה.

"לא היה קל לשלם את דמי הכניסה", כתב בראונר לימים. "התערוכה הוצגה במשך שישה שבועות, ו-12 אלף איש באו לראות אותה. סבלים, סנדלרים ורוכלים, אנשים פשוטים מבלוטי [שכונת עוני בלודז'], שעליהם נהגו לומר שלאומנות אין שום חלק בעולמם, הם היו אלה שגילו עניין רב בתערוכה".

בסתיו 1940, קבוצת אומנים יהודים עשתה דבר שלא יעלה על הדעת: הם ארגנו תערוכת אומנות בגטו לודז' הידוע לשמצה בפולין. תערוכה חדשה ב"יד ושם" מספרת את סיפורם

אותו רגע נדיר ובלתי נתפס של חיי תרבות תחת שלטון נאצי עומד כעת במרכז "גורל משותף", תערוכה חדשה ב"יד ושם". התערוכה, שתישאר פתוחה במשך כמה חודשים, בוחנת כיצד אומנים יהודים בלודז' המשיכו ליצור, לשתף פעולה ולתעד את חיי היומיום גם כשהעולם סביבם קרס.

תערוכה ביד ושם, "גורל משותף", מספרת את סיפורם של אמני גטו לודז' (צילום: ד ושם)

"הם מחו נגד הרדיפה הנאצית באמצעות הציור, כדי להראות מה מתרחש", סיפרה אורלי נחמני-אוחנה, אוצרת משנה לאומנות ב"יד ושם".

"רבים מהם אולצו לייצר תעמולה עבור היודנראט, אבל בחשאי הם המשיכו לעבוד עבור עצמם, בניסיון לשמר את זהותם", הוסיפה.

"הם מחו נגד הרדיפה הנאצית באמצעות הציור, כדי להראות מה מתרחש. רבים מהם אולצו לייצר תעמולה עבור היודנראט, אבל בחשאי הם המשיכו לעבוד עבור עצמם, בניסיון לשמר את זהותם"

ערב השואה הייתה לודז' עיר תעשייתית משגשגת, השנייה בגודלה בפולין, שבה היוו היהודים יותר משליש מאוכלוסייה שמנתה 670 אלף נפש.

233 אלף היהודים שחיו בלודז' לפני המלחמה פיתחו רשת של בתי ספר, עיתונים ומוסדות אחרים. הייתה בה סצנה תרבותית עשירה וקהילה תוססת ומלוכדת של אומנים יהודים, שהמשיכו ליצור גם לאחר שהעיר נכבשה בידי הנאצים.

"דמויות בגטו", מאת צבי הירש שיליס (צילום: אוסף האמנות, מאגר מושאל, יד ושם)

האומנים שצמחו מתוך הקהילה השתייכו לשתי אסכולות יצירה שהיו דומיננטיות בעיר באותה תקופה. הסגנון הקלאסי והמסורתי קודם ונלמד בידי הצייר היהודי מאוריצי (משה) טרמבץ', ואילו התנועה האוונגרדית – שנטתה להתנסות בהפשטה, בצבע אקספרסיבי ובצורות מפורקות – הייתה מזוהה עם קבוצת האומנים "יונג-יידיש".

"זה היה מעגל קטן מאוד ואינטנסיבי מאוד", אמרה נחמני-אוחנה. "כולם למדו מכולם. הם היו מורים, תלמידים, חברים. אפשר לחוש את הקהילה הזאת ביצירות".

הסגנון הקלאסי והמסורתי קודם בידי הצייר היהודי מאוריצי (משה) טרמבץ', ואילו התנועה האוונגרדית – שנטתה להתנסות בהפשטה, בצבע אקספרסיבי ובצורות מפורקות – הייתה מזוהה עם קבוצת האומנים "יונג-יידיש"

מערכות היחסים האלה עמדו עד מהרה למבחן. לודז' סופחה לרייך ב-9 בנובמבר 1939, חודשיים אחרי הפלישה הגרמנית לפולין, והרדיפות והגזרות נגד הקהילה היהודית לא איחרו לבוא.

כאשר נסגרו שערי גטו לודז' (ליצמנשטאט) ב-1 במאי 1940, כשבתוכו כ-164 אלף יהודים, נכלאו בו עשרות אומנים – במה שהיה עתיד להיות הגטו השני בגודלו בכל אירופה, אחרי גטו ורשה.

גירוש לגטו לודז', מרץ 1940 (צילום: CC BY-SA 3.0/ Bundesarchiv bild)

במהלך יותר מארבע השנים שבהן התקיים הגטו, הועבדו התושבים בעבודות כפייה של ממש. במקביל לכך, עשרות אומנים המשיכו לפעול במוסדות חינוך, בבתי מלאכה ובמרכז תרבות.

חלק מהאומנים הובאו לעבוד במחלקת הסטטיסטיקה של היודנראט, שם יצרו חומרי תעמולה ופרסומים ששולבו בתצלומים ובעיצובים אוונגרדיים. עם זאת, במקביל, הם המשיכו לצייר סצנות מהתנאים הבלתי ניתנים לתיאור של חיי היומיום שסבבו אותם.

ככל שהמלחמה התקדמה, חלק מיצירות האומנות שנוצרו בחשאי הוסתרו בידי אנשי מחלקת הסטטיסטיקה. לאחר תום המלחמה, חזרו הניצולים כדי לקחת אותן

ככל שהמלחמה התקדמה, חלק מיצירות האומנות הללו הוסתרו בידי אנשי מחלקת הסטטיסטיקה. לאחר תום המלחמה, חזרו הניצולים כדי לקחת אותן.

יהודי אחד, נחמן זונאבנד, מילא תפקיד מפתח בהצלת תצלומים, רישומים, ציורים ומסמכים אחרים מהגטו, כאשר הוטל עליו לפנות את ההריסות לאחר חיסולו ב-1944.

"עגלת ביוב", מאת ישראל לייזרוביץ' (צילום: אוסף האמנות, מאגר מושאל, יד ושם)

סיור וירטואלי בחיי הגטו

התערוכה ב"יד ושם" מספרת את סיפורו של גטו לודז' דרך עיניהם של האומנים. ציור של שמעון (שימק) שרמן מתאר את רגע הפינוי של משפחה יהודית מביתה וגירושה לגטו.

במרכז נראה האב כשהוא מעמיס את חפציהם על כתפיו, בעוד האם יושבת מוצפת בייאוש, ובתם מנסה להבין מה מתרחש. הסלון, שנותר במצב של אי-סדר, מעיד על הפוגרום שעברה המשפחה לפני גירושה.

ציור של שמעון (שימק) שרמן מתאר את רגע הפינוי של משפחה יהודית מביתה וגירושה לגטו. במרכז נראה האב כשהוא מעמיס את חפציהם על כתפיו, בעוד האם יושבת מוצפת בייאוש, ובתם מנסה להבין מה מתרחש

יצירותיהם של בראונר ולייזרוביץ' מתארות את פינוי הביוב היומיומי של הגטו בעגלה, שנגררה החוצה בידי צוות עובדים טרם עלות השחר. המשימה הזאת הפכה לסמל של עבודת הפרך הפיזית שנכפתה על יהודי הגטו ושל ההשפלה שספגו.

"זו עבודה משפילה מאוד", אמרה נחמני-אוחנה. "אפשר לראות את הסבל ואת עצימות הפעולה, את עבודת הפרך. הם לא מראים פנים. זה עוסק במערכת ההשפלה".

"חורבות בית הכנסת", מאת שרה גליקסמן-פייטלוביץ' (צילום: אוסף האמנות, מאגר מושאל, יד ושם)

שרה גליקסמן-פייטלוביץ', ציירת קלאסית שהועסקה במחלקת הסטטיסטיקה, השלימה במהלך המלחמה כתריסר בדי ציור, ובהם ציור של חורבות בית כנסת במרכז הגטו.

שלושה בתי תפילה בעיר נהרסו בין ה-15 ל-17 בנובמבר 1939, וחורבות בית הכנסת ברחוב וולבורסקה הפכו לסמל לחורבן הקהילה היהודית בלודז'.

שרה גליקסמן-פייטלוביץ', ציירת קלאסית שהועסקה במחלקת הסטטיסטיקה, ציירה את חורבות בית הכנסת ברחוב וולבורסקה, שהפכו לסמל לחורבן הקהילה היהודית בלודז'

בעדותה לאחר המלחמה סיפרה גליקסמן-פייטלוביץ' עד כמה היה לה חשוב לצייר ולתעד סצנות מתוך הגטו.

"הרצון לצייר היה גדול כל כך, שלפעמים הייתי מוותרת על המרק שלי כדי שאוכל להשיג מעט מהצבעים האלה", סיפרה. "אני לא חושבת שיש הקרבה גדולה מזו, כי לפעמים התעלפתי מרעב, ובכל זאת השגתי את הצבעים האלה".

"משפחה", מאת יוזף קובנר (צילום: אוסף האמנות, מאגר מושאל, יד ושם)

ציור מים מונוכרומטי של יוזף קובנר מזכיר מבחינה סגנונית יצירות מהתקופה הכחולה של פיקאסו – אבל הדמיון מסתיים בצבע. אב כחוש העונד טלאי צהוב יושב עם ילדיו; האם הנעדרת מורגשת יותר משהיא נראית. פניהם של הילדים מצוירות כפני מבוגרים, מרוקנות מרעב. 

"הם נראים כמו מבוגרים, אפילו הצעיר ביותר", אמרה נחמני-אוחנה. "אפשר לראות את האומללות. הצבע הכחול יכול לומר שלא היה לו צבע – או שזו בדיוק האווירה שהוא רצה ליצור".

ציור מים מונוכרומטי של יוזף קובנר מזכיר בצבעיו את התקופה הכחולה של פיקאסו. אב כחוש העונד טלאי צהוב יושב עם ילדיו; האם הנעדרת מורגשת יותר משהיא נראית. פני הילדים מצוירות כפני מבוגרים, מרוקנות מרעב

מעברו השני של החדר, סצנה של צבי הרש שיליס מציגה מוזיקאי נודד עם תיבת נגינה קטנה, דמות מוכרת מרובע בלוטי העני לפני המלחמה, ובהמשך גם בגטו. הדמויות מצוירות על חומר גס וממוחזר, והפיגמנטים חריפים ולא אחידים.

"זה אמור להיות משהו שמח – זמר רחוב, מופע", אמרה נחמני-אוחנה. "אבל זה מדכא מאוד. הוא קיווה למטבע, כן, אבל בעיקר, לדעתי, הם ניסו להכניס מעט חיים לרחובות. זו שמחה תחת צל עמוק".

חיים רומקובסקי, יו"ר היודנראט בגטו לודז' שמונה על ידי הנאצים, נושא נאום שבו קרא לאסירי הגטו לעבוד קשה כדי לשרוד (צילום: נחלת הכלל)

התערוכה נחתמת בדימויים של ראש היודנראט מרדכי חיים רומקובסקי, דמות שנויה במחלוקת, ובהרהורים על החיים בפולין שלאחר המלחמה.

היצירות הללו הן הרבה יותר מיצירות אומנות היסטוריות. "הציורים האלה הם מקורות ראשוניים שמספרים לנו רבות על האנשים, על המקומות ועל חיי היומיום שנחרבו"

עבור נחמני-אוחנה, היצירות הללו הן הרבה יותר מיצירות אומנות היסטוריות. "הציורים האלה הם מקורות ראשוניים שמספרים לנו רבות על האנשים, על המקומות ועל חיי היומיום שנחרבו", אמרה.

"היצירות האלה היו אקט של התנגדות, שבו האומנים האלה השיבו מלחמה בדרך היחידה שעמדה לרשותם – באמצעות יצירת אומנות משותפת".