"הוא האלוף האולימפי הפיני האלמוני ביותר", אומר ההיסטוריון הפיני רוני סמולר על אליאס (אלו) כץ, וניתן להגיד שהוא גם האלוף האולימפי הישראלי האלמוני ביותר. הוא אמנם לא זכה לראות את הקמת מדינת ישראל, ומת בדצמבר 1947, אבל כץ, שקבור בחלקה הצבאית מספר אחת ברחובות ומונצח באנדרטה לחללי פעולות האיבה בהר הרצל, הספיק לתרום לספורט העברי בשנות המנדט על סף הקמת המדינה.
כץ נולד בטורקו בפינלנד ב-1901, בן למשפחה של חיל יהודי מצבא הצאר הרוסי. כמו יהודים אחרים הוא נשלח לפינלנד, ואחרי שירות צבאי ארוך, לעיתים 20 שנה, הורשה להישאר באוטונומיה הרוסית. הוא היה צעיר אתלטי ופעיל מאוד. הוא נהג לבלות במרתוני ריקודים אל תוך הלילה, והצטרף למועדון הספורט היהודי הקטן בטורקו, ושם גם שיחק כדורגל. בגיל 18 הוזמן להשתתף בתחרות ריצה למרחק בינוני. "הוא רץ בנעלים רגילות ובמכנסים ארוכים, ובכל זאת ניצח את האלוף. מישהו חשב שזה רעיון טוב עבורו להפוך לרץ ולהתאמן בצורה מסודרת", מספר סמולר.
זה בהחלט היה רעיון טוב. כץ עבר להתאמן במועדון הספורט הגדול בטורקו ושם פגש את פאבו נורמי, מגדולי האתלטים האולימפים בכל הזמנים וראש ל"פינים המעופפים", ששלטו בתחום הריצות בשנות ה-20. השניים הפכו לחברים ונורמי עזר לרץ חסר הניסיון לשפר את הטכניקה שלו. כץ נהג להתנדנד מצד לצד במהלך ריצתו, ונורמי תיקן את הסגנון של הבחור יהודי המוכשר. הקרירה של הרקדן מטורקו החלה לפרוח.
מעמד של אלילים
להיות חבר נבחרת פינלנד יחד עם נורמי לא היה דבר של מה בכך. נורמי וחברו לנבחרת, וילה ריטולה היו כוכבי ענק שזכו בשנות ה-20 ב-14 מדליות זהב ושש מדליות כסף במשחקים האולימפים. במדינה כמו פינלנד הזכייה הזו הזניקה אותם למעמד של אלילים.
סמולר הוא עיתונאי ותיק שדיווח מירושלים במשך 20 שנה ומשמש כיום כנשיא הקהיליה היהודית בפינלנד. הוא חיבר ספר על ההיסטוריה של הספורט היהודי והקהיליה בפינלנד ומסביר: "פינלנד זכתה בעצמאות זה עתה ב-1917 ורק כחמש – שש שנים מאוחר יותר פאבו נורמי הריץ את פינלנד לתודעה הבין לאומית והיה מקור גאווה לאומית לאורך השנים. מחוץ לאצטדון האולימפי יש פסל של נורמי עד היום.
״פינלנד היא אומה של ספורט, ולא רק באתלטיקה קלה. מאז ימי פאבו נורמי וריטולה, בשנות ה-20, פינלנד היא מעצמה בספורט החורף, הוקי קרח ועד יארי ליטמנן. הספר שלי זכה בתואר ספר הספורט של 2016 ועבור מדינת אוהבת ספורט כמו פינלנד זה הישג יפה".
סמולר גאה לציין ששיחק בזמנו יחד עם אבא גינדין, שחקן העבר של הפועל חיפה, ומספר שעל העותק מספר אחת של ספרו חתום לאסה וירן, האלוף האולימפי הגדול בריצות 5,000 ו-10,000 מטרים מאולימפידות מינכן 1972 ומונטריאול 1976. "הוא חבר טוב שלי ושל הקהיליה היהודית. הוא חזר מזועזע מרצח הספורטאים הישראלים במינכן ומאז הוא שומר על קשר חם עם הקהילה". על כריכת הספר מופיע ציור של כץ חוצה את קו הסיום באצטדיון.
כץ התקדם במהירות תחת הדרכתו של נורמי בתחילת שנות ה-20. הוא כיכב בתחרויות לקביעת הסגל האולימפי ב-1923, וזכה במקום בנבחרת הפינית הגדולה. בפריס הוא ניצח במקצה המוקדם בריצה ל-3,000 מטרים מכשולים בזמן של 9:43.8 דקות, הזמן הטוב ביותר במוקדמות. בגמר הוא היה בחבורת המובילים, אך שני סיבובים לסיום נפל, נסוג למקום החמישי, אבל התאושש ובזכות סיום אדיר זכה במקום השני עם זמן של 9:44.0, עשר וחצי שניות אחרי ריטולה, שזכה בחמש מדליות זהב אולימפיות במהלך הקריירה שלו. השניים שיתפו פעולה עם נורמי וזכו במדלית הזהב במירוץ הקבוצתי למרחק 3,000 מטרים. כץ שרץ את ריצתו התחרותית הראשונה במכנסיים ארוכים הפך לאלוף אולימפי.
איסור על פעילות ספורטיבית ליהודים
ב-1925 הוא עבר לברלין שם הצטרף למועדון בר כוכבא, שבשירותיו כיכבה לילי חנוך המצטיינת. היו אלו שנות החובבנות בספורט וכץ עבד למחייתו בכלבו הגדול KWD. אבל הישגיו הספורטיבים והילת המנצחים האולימפית קידמו את מועדון כר כוכבא ממועדון יהודי מקומי למועדון חשוב בסדר גודל אירופאי.
ב-1926 היה כץ שותף לשיא העולם של הרביעייה הפינית במירוץ השליחים למרחק 1,500 מטרים ולקראת המשחקים האולימפים באמסטרדם לחצה עליו ההתאחדות הפינית כדי שיחזור לייצג אותה. אחרי משא ומתן על התנאים הכלכלים הוא נעתר, אבל נפצע בקרסולו ולא היה שותף לאולימפיאדה בה היה מועמד להצלחה נוספת.
הוא חזר לברלין ואימן באגודת בר כוכבא עד לעליית הנאצים לשלטון, האיסור על פעילות ספורטיבית ליהודים וסגירת המועדון. כץ יכול היה לחזור לפינלנד, אבל העדיף לעלות לארץ ישראל, כמו רבים מחבריו למועדון, שתרמו בישראל לקידום הספורט ומאוחר יותר במדינה הצעירה.
בני קהילתו הישנה אמנם שירתו בצבא הפיני לצד חיילים גרמנים בחזית הרוסית, אבל לא נרדפו על ידי הנאצים (בניגוד ליהודים שהגיעו לפינלנד מאוסטריה וצ'כיה). כץ, שעברת את שמו לאליהו, קיווה להמשיך לעבוד כמאמן גם בארץ ישראל אבל לא זכה לקבל משכורת עבור עבודתו והידע המתקדם שלו. הוא התקשה להתפרנס ועבד כשומר ופועל באצטדיון המכביה ומאחר יותר כפועל בנין ומקרין סרטים במסגרת הצבא הבריטי.
בשעות הפנאי הוא אימן רצים באגודת מכבי והיה אמור לאמן אתלטים ישראלים בהופעתם הראשונה באולימפיאדת לונדון 1948. אבל השתתפות ישראל בוטלה וכץ לא זכה לראות את המדינה העברית העצמאית.
״סמל לנוער הספורטיבי העברי״
ב-24 דצמבר 1947 הקרין כץ סרט במחנה ליד עזה, ואחרי ההקרנה נרצח על ידי שני ערבים, החלל הראשון של רחובות במלחמת העצמאות. "לאליהו כץ מובטח מקום מכובד בהיסטוריה של הספורט העברי", נכתב למחרת היום, "זכרו לא יישכח ויהיה לסמל לנוער הספורטיבי העברי".
למרות שבמשך שנים הוענק גביע על שמו לזוכה בריצה במסגרת אליפות ישראל, שמו נשכח במולדתו ובארצו החדשה. "הציבור בפינלנד כמעט שלא יודע על כץ, בעיקר כי הוא היה רק מספר שנים מצומצם בצמרת האתלטיקה, ואז עבר לברלין וכשהוא חזר לזמן קצר בלבד", אומר סמולר. בבית העלמין ברחובות, בחלקה הצבאית מספר אחת נטמן האלוף האולימפי תחת מצבה שעליה כתוב "אליהו בן שלמה זלמן כץ. מפינלנד. נפל על משמרתו. י"א טבת תש"ח. תנצב"ה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם