כולם רואים את הפיל שבחדר – חוץ מהפוליטיקאים. אחרי 4 סבבי בחירות, כאשר פנינו לסבב החמישי, ברור לכולם כי שיטת הבחירות לא מתאימה לישראל, ואני מוסיף – הגיע זמן חוקה.

שיטת הבחירות מעודדת את הפלגנות ומעניקה עודף כוח לרסיסי מפלגות. המנצח בבחירות הוא לא מי שזכה לרוב הקולות, כלומר מי שבו העם בחר, אלא מי שכמעט לא עבר את אחוז החסימה ויש לו את כח הסחיטה של לשון המאזנים.

שיטת הבחירות מעודדת פלגנות ומעניקה עודף כוח לרסיסי מפלגות. המנצח בבחירות הוא לא מי שזכה לרוב הקולות, מי שבו העם בחר, אלא מי שכמעט לא עבר את אחוז החסימה ויש לו כח סחיטה של לשון מאזנים

מכאן, שלכאורה זאת שיטת בחירות דמוקרטית לעילא, אבל למעשה התוצאה לא דמוקרטית, כי המנצח מפסיד והמפסיד מנצח, ומי ששולט בסופו של דבר זה המיעוט, כשהרוב נמצא באופוזיציה.

אי אפשר לתקן את המצב בלי חוקה. ביחוד עכשיו, ברמת פוליטיקה כל כך ירודה, שחיסלה את חוקי היסוד שהם התשתית לחוקה. בלי חוקה, ההידרדרות שאנו חוזים בה היום תיצור מומנטום לצלילה.

חוקה לא הייתה מאפשרת את המצב לפיו מי שזכה בבחירות לא קיבל מנדט, ואת המדינה מנהלים רסיסי מפלגות שהם מיעוט בעם.

לצד הפיל הגדול, מסתובב בחדר פיל-פילון שגם הוא מזיק לא קטן, וקוראים לו "אג'נדה". האג'נדה היא ש"הימין הוא פטריוט והסמול הוא בוגד", שהימין הוא מזרחי ופריפרי והסמול הוא אשכנזי ופריבילגי, וש"הערבים הם טרוריסטים" והם פסולים מלבוא בקהל הממשלה.

פעם היה ויכוח גדול בין הימין לשמאל – על עתיד השטחים ופתרון הבעיה הפלסטינית. כעת הוויכוח הזה הסתיים, כי אין פרטנר פלסטיני, אבל האג'נדה חוגגת. אשר לבעיה העדתית, כל אחד מכיר ממשפחתו הקרובה כי כל העדות מתערבבות זו בזו, חוץ מן החרדים, וכי אין בעיה עדתית אמיתית. אבל זה לא משנה לאג'נדה.

ערביי ישראל נאמנים וכולנו רואים אותם בבתי החולים נלחמים נגד הקורונה, שכם אל שכם עם כל עם ישראל.

לצד הפיל הגדול, מסתובב בחדר פיל-פילון שגם הוא מזיק לא קטן, וקוראים לו "אג'נדה". האג'נדה היא ש"הימין הוא פטריוט והסמול הוא בוגד", שהימין הוא מזרחי ופריפרי והסמול הוא אשכנזי ופריבילגי

מה הוויכוח האמיתי היום? בעד שחיתות או נגד שחיתות. זאת האג'נדה, אבל מישהו צריך לספר זאת לפוליטיקאים. ברגע שזאת תהיה האג'נדה אפשר יהיה להקים את ממשלת השינוי (שינוי למה? שינוי למי?) כי את האג'נדה השקרית של ימין נגד שמאל ואשכנזים נגד מזרחיים תחליף האג'נדה האמיתית – מי בעד שחיתות ומי נגד שחיתות. עם הערבים.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

בדומה למימונה ולנוביגוד, קרב היום שבו גם יום הזיכרון יהפוך לנחלתם של מתי מעט. כבר כיום המציאות בשטח מעידה כי החילוניים והדתיים לאומיים הם היחידים שרואים בו עדיין מרכיב דומיננטי באתוס הציוני.

דקת הדומייה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כבר מזמן לא מהווה עניין כלל ישראלי, אלא בעיקר סקטוריאלי. בדומה למימונה ולנוביגוד, כך גם הצפירה ביום הזיכרון הופכת בשנים האחרונות למזוהה יותר ויותר עם  קבוצות מסוימות מאוד בחברה הישראלית.

למעלה מ-25% מתלמידי היסודי בבתי הספר היהודים במדינת ישראל אינם עומדים בצפירה, ובצדק מבחינתם; הם אינם חשים זיקה לזיכרון ולדם החללים, שאינם מגיעים מבית מדרשם ואינם חלק מתבנית נוף מולדתם.

למעלה מ-25% מתלמידי היסודי בבתי הספר היהודים במדינת ישראל אינם עומדים בצפירה, ובצדק מבחינתם; הם אינם חשים זיקה לזיכרון ולדם החללים, שאינם מגיעים מבית מדרשם

האתוס השולט בחברה החרדית הוא, כי מי שבאמת שומרים על עם ישראל וחייליו מפני הקמים עלינו לכלותנו – הם לא חיילי צה"ל, אלא בראש ובראשונה אותם רבבות תלמידי סיירות התורה במוסדות החינוך החרדיים.

25% נוספים מכלל תלמידי מערכת החינוך לומדים בבתי הספר הערבים, שגם בהם, כאמור, העמידה בצפירה אינה רלוונטית כלל. אז נכון שהנוצרים במזרח התיכון מחוץ לישראל מהווים מיעוט נרדף, ושהסונים בסוריה מגורשים, נרצחים ונאנסים, אך מבחינת רובה המכריע של החברה הערבית, חיילי צה"ל עדיין מגלמים ביתר שאת את האויב והכובש.

הסטטיסטיקה אינה משקרת והמציאות בשטח מעידה כי הסקטורים החילוני והדתי לאומי הם היחידים שרואים ביום הזיכרון מרכיב גורדי באתוס הציוני. מה שמדהים בכל הסיפור הזה, הוא שמי שמייצר את המציאות הזו הם החילונים והדתיים לאומיים. הם הגורם הישיר למצב החדש, כמי שמממנים אותו וכמי שמתרפסים, כל אחד מסיבותיו האידאולוגיות והפוליטיות, בפני הבדלנות וחוסר הסולידריות שמפגינים החרדים והערבים כלפי מדינת ישראל.

כאשר ילד אינו לוקח שום חלק בעבודות הבית אלא רק עסוק בענייניו, הוא הופך לכפוי טובה כלפי כל מי שמסייע לו – "וישמן ישורון ויבעט". עלות ההסכם הקואליציוני האחרון של מפלגת יהדות התורה והליכוד הגיע לכ-8 מיליארד שקלים.

בחישוב גס אנו מדברים על הוצאה ממוצעת של 1300 ₪ עבור כל אזרח מעל גיל 20 בישראל. היות ש-20 בלבד מאוכלוסיית ישראל אמונה על תשלום של 90 אחוז ממיסי המדינה, מדובר בפועל בעלות שנתית המתקרבת לכ-5000 ₪ עבור כל אזרח במדינה שמשלם מיסים.

בעבר, היה מדובר במיעוט קטן, שלא שילם מיסים ולא שירת בצבא. אך היום המציאות התהפכה לחלוטין – כאשר אותם שוליים בדלניים משתמטים התרחבו לממדים מפלצתיים, כשמנגד שני הסקטורים שכורעים תחת נטל המס ומשרתים בצבא סוחבים על כתפיהם הצנומות והצרות את 90% הנותרים.

מי שמייצר את המציאות הזו הם החילונים והדתיים לאומיים, שמממנים ומתרפסים, כל אחד מסיבותיו האידאולוגיות והפוליטיות, בפני הבדלנות וחוסר הסולידריות שמפגינים החרדים והערבים כלפי המדינה

הציבורים החילוני והדתי לאומי אינם קורבנות של המציאות, אלא מי שיוצרים אותה. ציבורים שבוחרים לממן מציאות שונה מכל מה שהכרנו. לעצב אותה בכספם. מציאות שבה דקת הדומייה ביום הזיכרון הפכה לסוגיה סקטוריאלית צרה, שנוגעת לקבוצות מסוימות וחסרת כל ערך סנטימנטלי, רגשי ולאומי עבור מגזרים גדולים בחברה הישראלית.

ד"ר עוז גוטרמן הוא ראש חטיבת משאבי אנוש באקדמית גליל מערבי ומרצה בכיר באוניברסיטת בר אילן. מנהל קבוצת הפייסבוק מר מחר https://www.facebook.com/groups/326060588084664/