נאום אחד של נשיא ארה"ב ג'ון קנדי גרם למדענים, חוקרים וחברות מסחריות להשלים את המשימה ולהנחית אדם על הירח לפני 50 שנה ● ישראל נמצאת היום, מבחינת הגנה על הסביבה, היכן שארה"ב הייתה קודם לכן ביחס למסע בחלל ● ראש הממשלה הבא צריך לנהוג כמו קנדי ולהכריז על העשור הבא "העשור של הסביבה"

* * *

אנחנו רגילים לחשוב על הנחיתה ההיסטורית על הירח, השבוע לפני 50 שנה, כהישג מדהים, שבראשו עמדו באופן סמלי שני האסטרונאוטים שהלכו על הירח, ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין.

באופן אינסטינקטיבי אנחנו גם נותנים קרדיט על ההישג לאלפי הגברים והנשים שעבדו בנאס"א באותו זמן. אבל ספר חדש, One Giant Leap, מאת צ'רלס פישמן, המרפרר למשפט הידוע של ארמסטרונג כשהניח את רגלו על הירח, מגלה עד כמה המאמץ להשיג את ההישג הבלתי נתפס הזה בשעתו, הקיף את ארה"ב כולה, דרך תעשיות רבות ומגוונות.

למעלה מ-400,000 איש ואישה, ב-20,000 חברות, עבדו על הצלחת הפרויקט הזה שהיה המאמץ האנושי הלא-מלחמתי הרחב ביותר שנעשה אי פעם. המספר הזה כולל אנשים בכל התעשיות הנלוות שנדרשו להצלחת המשימה, כולל עשרות נשים שתפרו ביד מצנחים, חליפות חלל ואפילו את החיווט של המחשבים.

היה דרוש כזה מאמץ קולקטיבי עצום, מפני שכשהנשיא קנדי הכריז במאי 1961 שעד סוף העשור ארה"ב תציב אדם על הירח, ארה"ב הייתה רחוקה מרחק שנות אור מהשלמת המשימה הזאת. מדעני נאס"א לא ידעו איך לבנות טיל או חללית חזקים מספיק כדי להגיע לירח, או מחשב קטן וחזק מספיק כדי לשלוט בנסיעה לשם. אמריקה צברה בסך הכול 15 דקות בחלל, כשרק חמש מתוכן היו מחוץ לאטמוספירה.

יותר מזה, ארה"ב הייתה בעיצומו של הפסד מתמשך לברית המועצות במרוץ לחלל. הסובייטים כבר שלחו אדם לחלל והחזירו אותו בשלום, ואף הצליחו לצלם תמונות של הצד האפל של הירח. אבל הנאום של נשיא ארה"ב דאז ג'ון קנדי, והכספים שהגיעו בעקבותיו, דרבנו מדענים, חוקרים וחברות מסחריות לנסות לפתור את הבעיות הבלתי נגמרות בדרך להשלמת המשימה – 10,000 לפי הספר של פישמן – בדרך להישג ההיסטורי.

היום, מדינות ברחבי העולם, מאירופה, דרך סין ועד לאמריקה הלטינית, מתייחסים לאתגרי הגנת כדור הארץ העומדים בפני האנושות באותה דרגה של רצינות ודחיפות שבה ארה"ב התייחסה למרוץ לחלל בשנות ה-60. הן הכירו מזמן בבעיות כמו החרפת שינוי האקלים הגלובליים, משבר הפסולת הגובר, והאיומים על בתי גידול ומינים שבסכנת הכחדה.

כדי להילחם באתגרים אלה ואחרים, מדינות ברחבי העולם נוקטות בצעדים דרסטיים. אצל חלק יש הפחתות משמעותיות מחייבות בפליטת גזי חממה, שהן עומדות בהן בין השאר על ידי שיטות ייצור אנרגיה נקיות יותר. אחרות אסרו על שימוש בפלסטיק חד פעמי החל מ-2021, ולאחרות יש חוקים נוקשים נגד זיהום אוויר המציבים סטנדרטים גבוהים יותר למכוניות ומפעלים.

ממשלות בעולם גם משתמשות במגוון של כלים לקדם התנהגות ידידותית לסביבה של האזרחים, מסובסידיות, דרך קנסות ועד חינוך מתמשך לילדים ומבוגרים להגנה על הסביבה.

ישראל, לעומת זאת, נמצאת מבחינת הגנה על הסביבה בערך היכן שארה"ב הייתה במאי 1961 ביחס למסע בחלל. הרחק מאחור.

בין השאר, אנחנו רחוקים מלעמוד ביעדים הצנועים שהצבנו לעצמנו ביחס להפחתת פליטות גזי חממה וייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים. אנחנו מייצרים יותר פסולת מעבר, במיוחד של פלסטיק לשימוש חד-פעמי, בזמן ששיעור השימוש החוזר והמיחזור לא גדלים.

איכות האוויר באזור חיפה, ביתם של מאות אלפי תושבים, לא עומדת בתקנים בריאותיים בשל זיהום אוויר של מפעלים, למרות שנים של דרישות תושבים והתרעות של משרד הבריאות בנושא. למשרד להגנת הסביבה אחד התקציבים הנמוכים מבין כל משרדי הממשלה, והוא בקושי יכול למלא את משימותיו.

על ישראל להתעשת, לשנות כיוון, ולהפוך את העשור הבא ל"עשור של הסביבה". זמן קצר לאחר הקמת הממשלה החדשה בסתיו, צריך ראש הממשלה הבא, מי שלא יהיה, להכריז על דרכים אמיצות לעמידה באתגרים הסביבתיים העומדים בפני ישראל, הן אלה הייחודיים לה והן אלה שהיא חולקת עם שאר העולם. עליו להכריז על מטרות שאפתניות בכמה תחומים סביבתיים, ולהתחייב לתמיכה ממשלתית אמיתית ביזמים ובחברות שיתגייסו לקדם אותן.

הארץ לא חסרה מומחים באקדמיה ובשרות המדינה שיסבירו לראש הממשלה בדיוק מה נדרש. זה לא רק נכון לבריאות התושבים והטבע אלא גם חכם כלכלית, מכיוון שמשרות ה"כלכלה הירוקה" הן כאלה שיהיו פה גם בעתיד והן יכולות להחליף את משרות התעשייה המתמעטות בארץ.

אם ארה"ב הצליחה לעבור מכישלונות מביכים בתחום חקר החלל, לשליחת אדם לירח, בתוך פחות מעשור, תוך התגייסות לאומית כוללת, גם ישראל יכולה בזמן כזה להתאפס על כיוון סביבתי חדש, לטפח את המוחות המדעיים והיזמיים הרבים שיש לה בתחום, לשים את הגנת הסביבה כאתגר לאומי ולהוות מגדלור ואור לגויים בנושא.

ניר שוהם הוא יועץ בנושאי אחריות חברתית וסביבתית וניהול סיכוני סביבה. בנוסף, הוא עוסק בפיתוח וכתיבת תוכן לחברות וארגונים שונים וחובב היסטוריה מושבע.

במעמד החתימה תצהיר כל מדינה האם בכוונתה להחיל את ההתחייבויות לניהול ומיגור הסיכונים גם על חברות במגזר הפרטי – והיא גם תוכל לחזור בה בכל עת. האם באמת אפשר לקבוע שזוהי ערובה לכך שבינה מלאכותית תמשיך להתפתח באופן אחראי ואמין?

*  *  *

באמצע מרץ נחגג הישג בינלאומי בתחום הרגולציה: מועצת אירופה הציגה את "האמנה הבינלאומית הראשונה בדבר זכויות אדם, דמוקרטיה ושלטון החוק בהקשר של מערכות בינה מלאכותית".

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא מומחית למשפט וטכנולוגיה, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.

ד"ר אורי פריימן הוא פוסט-דוקטורנט במעבדה לחברה דיגיטלית באוניברסיטת מקמסטר, קנדה.

אחד ההיבטים הכי מבעיתים בקיום האנושי הוא מצב עניינים שבו בעלי כוח מתעללים באדם חסר אונים. לא אחת כתבתי על חיילים שמתעללים בפלסטינים בגדה. על שוטרי משמר הגבול שמתעללים בפלסטינים בירושלים המזרחית. אלו שזוכים לגיבוי מטעמו של הגזען להפקרת הביטחון הלאומי.

זהו דבר שמעורר בי תחושות עמוקות. תחושות שמונחות כנראה בתשתית רצוני להיאבק באלימות שוטרים כלפי מפגינים. באלימות בעלי הכוח. במעצרי השווא. בחקירות ההפחדה. באי צדק במובנו הכי בסיסי.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

בשנתיים האחרונות, גלישה תמימה באחת הפלטפורמות הדיגיטליות מרגישה כמו היקלעות לשוק, שבו כולם פונים אלינו בחיוכים ענקיים ותנועות ידיים מוגזמות.

כבר התרגלנו לכך שכשאנשים מפרסמים ברשת טקסט כתוב, הם מוסיפים תמונה "לתשומת לב" או "בשביל צוקי/האלגוריתם", אבל היום, תמונה לא מספיקה. יוצרי תוכן כבר קיבלו כמובן מאליו את העובדה, שלמטרות תפוצה הם צריכים לצלם סרטוני וידאו, ולא סתם, אלא של עצמם – ועוד מדברים. אפילו מי שבחרה במקצוע נחבא אל הכלים כטיפול מצאה עצמה נדרשת להחצנה מול המצלמה.

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)