אפשרות משיכת הזמן על ידי גורמים שונים במערכת האכיפה ובהליכי אכיפה ומשפט – משטרה, פרקליטות המדינה ושופטים, כמו גם סנגורים, נאשמים, ובמשפטים אזרחיים גם בעלי הדין – היא רעה חולה רב ממדית שניזקה אדיר. רשימה חלקית מאוד של דוגמאות:
– הנחיית פרקליט המדינה מספר 14.12 האוסרת על המשטרה לפתוח בחקירה בחשד ל 23 עבירות "רגישות" מבלי לפנות תחילה לפרקליטות ולקבל את אישורה. היות ולא נקצב זמן לאותה החלטה, הפרקליטות יכולה למנוע חקירה על ידי שיהוי. כך, היא יצרה לעצמה יכולת לאיין את סעיף 59 בחוק סדר הדין הפלילי המחייב פתיחה בחקירה ואת 23 סעיפי חוק העונשין הדנים באותן עבירות רגישות, ולעשות כן באופן שרירותי, בררני ואף מבלי לנמק! (כך מונע המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים מזה כשנה את חקירת הרבנים המסיתים לכאורה חייבי גיוס לסרב – עבירה מסוג פשע הגוררת עונש של 15 שנות מאסר. בג"ץ הורה לאכוף את חובת הגיוס, היועמשית הורתה לשלוח צווים, ופרקליט המדינה מגונן על המורים לקורעם.. )
– משיכת זמן על ידי סנגור מאפשרת לשולחו לדחות את הקץ. לעתים, כגון אדם שעבר כבירה חד פעמית ואשר משמעות הרשעתו היא רק עונשית, זה לעתים לא נורא. אולם, כאשר מדובר במשרת ציבור מכהן ועיקר החשיבות בעצם הפסקת כהונתו, גורם השיהוי נזק בלתי הפיך.
יש אינספור דוגמאות מסוגים שונים, והבעיה כוללת חוסר יעילות ובזבוז משאבים, יכולת סחיטה, עינוי דין ועוד.
לעניות דעתי, בעיה קריטית הטעונה טיפול שורש.
צחי בירק
איני משפטן, וזה אולי יתרון…
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו