לאחרונה נחשפנו לשפל חדש בשיח הישראלי: מפגין קילל משפחה שכולה ואיחל לה לאבד בן נוסף. במדינת ישראל מוכת השכול, שבה טובי הבנים מקריבים את חייהם למען קיומה של המדינה, חילל אזרח את קדושת ההקרבה ורמס ברגל גסה את שאריות הקונצנזוס הישראלי.

הגינויים לא איחרו להגיע, ובצדק. הושמעה גם התנצלות לא כל כך משכנעת. השאלה המטרידה שנותרה פתוחה היא: כיצד מגיעים לשפל שכזה? כיצד מסוגל אדם נורמטיבי לצלול לתהומות של שנאה ולדלות משם את הביטויים האיומים האלה?

הגינויים לא איחרו להגיע, ובצדק. הושמעה גם התנצלות לא כ"כ משכנעת. השאלה שנותרה פתוחה: כיצד מגיעים לשפל שכזה? כיצד מסוגל אדם נורמטיבי לצלול לתהומות שנאה ולדלות משם את הביטויים האיומים האלה?

ואולי נתן אותו מפגין עצמו חלק מהתשובה לכך, כשניסה להסביר בהתנצלותו כי עשה את הדברים ברגע של זעם, שבו לא חשב כל כך ולא שלט כל כך על דבריו. בצרפתית המילה זעם (Rage) היא גם שמה של מחלת הכלבת, שכידוע פוגעת במוח וגורמת לשיגעון. אדם המביא עצמו לידי זעם, עלול בעצם ללקות באי-שפיות זמנית על ביטוייה הקשים והקיצוניים.

האם יש בכך כדי לספק צידוק למי שנוהג כך? בעולם המשפט, אדם המבצע מעשה תחת השפעת סמים או שכרות, אינו פטור מאחריות פלילית. ההלכה המשפטית קובעת, כי מאחר שהיה מודע למעשיו בטרם הכניס עצמו מרצון למצב של חוסר שליטה, הוא היה צריך לקחת בחשבון שבהיותו תחת השפעת הסם או האלכוהול, הוא יתקשה להבחין בין טוב ורע ועלול שלא לשלוט בהתנהגותו.

הוא הדין באדם המסניף לעצמו את הסמים הנפשיים המזיקים: גאווה, תאווה, קנאה, שנאה וכעס. טבעם של רגשות אלה, שהם מעבירים אדם על דעתו. על משקל האימרה "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" הרי "כשהיצרים רועמים הערכים דוממים". אמרו חז"ל:

"הגאווה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"(רבי אליעזר הקפ"ר, מחשבת אבות).

עוד אמרו:

"שלושה דברים מוציאים את האדם מן העולם: עין הרע, יצר הרע ושנאת הבריות"(רבי יהושע בן חנניה).

ח"כ מיקי זוהר הסוגד לדבריו לכבוד, לכסף ולכוח, בוודאי יזהה כאן את מסוכנותם של מושגים אלה, השייכים למשפחה דומה.

האם המסקנה מן הדברים היא כי זו דרכו של עולם? כי זהו הטבע האנושי, ולפיכך נגזר עלינו לכעוס, לשנוא ולקנא, ולהיות צפויים לכל הביטויים המילוליים והפיזיים המתלווים לכך?

ייתכן כי התשובה טמונה באימרה נוספת של חז"ל:

"איזהו גיבור הכובש את יצרו".

בסופו של דבר, השליטה על היצר היא כולה בידינו. זאת אולי משמעות המושג "מותר האדם" שאנו מתהדרים בו, ולא תמיד בצדק. בין הגירוי הפועל על קצות עצבינו ובין התגובה שלנו, מצוי מרחב השליטה שלנו – שיקול-הדעת.

בסופו של דבר, השליטה על היצר היא בידינו. זאת אולי משמעות המושג "מותר האדם" שאנו מתהדרים בו, ולא תמיד בצדק. בין הגירוי הפועל על קצות עצבינו ובין התגובה שלנו, מצוי מרחב השליטה שלנו – שיקול-הדעת

אדם אינו אמור לפעול מתוך אוטומטיזם, שבו לחיצה על הכפתור המתאים גוררת תגובה ידועה מראש. מסננות מוחנו אמורות להיכנס לפעולה ולנתח את המידע, את אפשרויות התגובה ואת משמעותן ולבסוף אף לקבל את ההחלטה באשר לתגובה המתאימה. במרחב השליטה הזה מצויה גם אחריותנו למעשינו. על-פי סטיבן קובי המונח responsibility (אחריות) נוצר מצירוף המילים Response ו-Ability (יכולת תגובה).

הקנאה, השנאה והכעס אינם החוליה האחרונה בשרשרת התגובתיות שלנו, ובוודאי לא צריכים להיות החוליה הקובעת בשרשרת זו. דווקא בעת שהיצרים רועמים, אמורות להידלק במוחנו כל נורות האזהרה.

הן אמורות להצביע על ההשלכות ההרסניות של התגובות שהם מכתיבים ועל המדרון החלקלק שאליו נתדרדר אם ניתן להם לשלוט בנו: תחילתו בחוסר סובלנות, המשכו באלימות מילולית ובאלימות פיזית וסופו במלחמת אחים. והיו כבר היו דברים מעולם ("לא חרב בית המקדש אלא בשל שנאת חינם").

"שיקבלו מחלות ונקווה שימותו כמה שיותר": פעיל הימין אפרים גרייף, ש"איחל" למשפחת פרקש שתאבד בן נוסף – והתנצל, פרסם לאחרונה הערות דומות על מפגינים נגד ראש הממשלה.
הדיווח של מרדכי גילת ב-#השבוע pic.twitter.com/mEisLhOovA

— כאן חדשות (@kann_news) November 20, 2020

מול היצרים והסכנות הטמונות בהם עלינו להציב אלטרנטיבה ערכית להסדרת ההתנהגות בין בני-אדם בחברה האנושית. אלטרנטיבה זו, על פי המרכז לקידום ההגינות בישראל, היא ערך ההגינות: התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות ומצוקות.

שונות? כן. מחלוקת? כן. ביקורת? כן. אבל בתוך כל אלה, גם הכרה בזכותו השווה של הזולת לדעה משלו ולחירותו לבטא אותה. הכרה נטולת זעם. נטולת שנאה. נטולת קללות.

במרחב השליטה הזה מצויה גם אחריותנו למעשינו. על-פי סטיבן קובי המונח responsibility (אחריות) נוצר מצירוף המילים Response ו-Ability (יכולת תגובה)

כך נראית חברה המקפידה בכבודו של אדם, כל אדם. כך נראית חברה הוגנת, שבה כולנו רוצים לחיות. כאשר צלילי ההגינות יישמעו במקומותינו, לא ירעמו התותחים של מלחמת האחים.

עו"ד אהוד פלג, משפטן ואיש חינוך, מייסד ומנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל, יו"ר (משותף) של הועדה להגנת זכויות בעלי חיים בלשכת עורכי הדין בישראל

מה יותר גרוע, בורות או אדישות? התשובה המקובלת היא: לא יודע ולא אכפת לי. התשובה האקטואלית היא: טיפשות. אין מילה אחרת להסביר את מה שמתחולל במקומותינו סביב משבר הקורונה.

תזכורת קצרה:

עו"ד אהוד פלג, משפטן ואיש חינוך, מייסד ומנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל, יו"ר (משותף) של הועדה להגנת זכויות בעלי חיים בלשכת עורכי הדין בישראל

לו בוגר בית ספרכם היה משתמט משירות בצה"ל, האם הייתם חשים תחושת כישלון?

בפתחה של שנת-הלימודים, שאלה זו עשויה לחדד יותר את הקשר בין הנעשה בבית-הספר ובין הנעשה במדינה. מערכת החינוך אמורה לחנך, כלומר לבצע מהלך שבין היתר אמור היה לגרום לאותו בוגר לנהוג אחרת. מה הוא אותו המהלך?

עו"ד אהוד פלג, משפטן ואיש חינוך, מייסד ומנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל, יו"ר (משותף) של הועדה להגנת זכויות בעלי חיים בלשכת עורכי הדין בישראל

את בנימין נתניהו שלאחר ה-7/10 לא מעניינת דעתו של העם, אלא רק התחזוק של גוש נאמניו "הביביסטים". גוף שההצלחה לשמור על ליכודו הפנימי היא זו שתאפשר לו לשקם ברבות הימים את מעמדו.

לצורך כך, מה שנדרש ממנו הוא לספק לאותו הגוש רציונל נוגד, לסתור את חיצי האשמה הברורים כל-כך שמופנים כלפיו ומצביעים על אחריותו לקטסטרופה. ואת זה הוא עושה בכישרון אומנותי של ממש.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.

כבר חמש שנים שאני לא גר בארץ. התקופה הזו הייתה עם עליות ומורדות אישיות וחברתיות, אבל נראה שהחברה הישראלית נמצאת באחד הרגעים הכי נמוכים שלה בעשרות השנים האחרונות.

נכון, אני לא גר בארץ, אבל מציאות זו מעניקה לי נקודת מבט מעניינת במיוחד על התקופה הזו. אני עדיין חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית ובאותו זמן יכול להביט בה מהצד. מתוך נקודת מבט זו אבקש לדבר על החוויה שלי של חופש הביטוי במרחב הישראלי. או יותר נכון – המחסור בו.

ניצן דיסקין מתגורר בקנדה הצרפתית אחרי שנים של חינוך באמצעות טיולים במדבר הישראלי. השינוי הבלתי צפוי קרה יחד עם הטלטלה העולמית של תקופת הקורונה, המלחמה באוקראינה והמציאות הישראלית. הריחוק הפיזי לצד ההכרות המעמיקה עם החברה הישראלית מעניקים לו מבט אחר על החברה, הפוליטיקה והמרחב הישראלי.

כל דבר נפיץ פה במדינה הזו. אסון טבע או רשלנויות אנושיות – מיתרגמות ישירות לחיפוש אשמים זדוניים. כזו הייתה שריפת הענק שהשתוללה פה ערב יום העצמאות. לציבור הישראלי, כמו לראש הממשלה היה ברור – מדובר בהצתות מכוונות. "כולנו יודעים בידי מי".

ובכן, נכון לעכשיו, בחלוף שבועות, סימן השאלה סביב ההנחה הזו הולך וגדל. כלל לא ברור וכלל לא בטוח שמדובר בהצתות מכוונות.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.