לו בוגר בית ספרכם היה משתמט משירות בצה"ל, האם הייתם חשים תחושת כישלון?

בפתחה של שנת-הלימודים, שאלה זו עשויה לחדד יותר את הקשר בין הנעשה בבית-הספר ובין הנעשה במדינה. מערכת החינוך אמורה לחנך, כלומר לבצע מהלך שבין היתר אמור היה לגרום לאותו בוגר לנהוג אחרת. מה הוא אותו המהלך?

לו בוגר בית ספרכם היה משתמט משירות בצה"ל, האם הייתם חשים תחושת כישלון? בפתחה של שנת-הלימודים, שאלה זו עשויה לחדד את הקשר בין הנעשה בבית-הספר לבין הנעשה במדינה

התנהגות מודעת היא פרי של החלטה וזו – תוצר של תהליך קבלת החלטות.

אם כן, מערכת החינוך אמורה להתמקד בהקניית מיומנויות לתלמידים לבצע באופן נכון תהליכי קבלת החלטות. מיומנויות אלה כוללות:

• הקניית ידע ויכולת התמצאות במקורות מידע – כדי להניח תשתית נתונים שלמה ונכונה ככל האפשר.
• פיתוח כישורי חשיבה והיסק – כדי להבין את משמעות הנתונים האלה.
• טיפוח יכולת ביטוי בכתב ובעל-פה – כדי לערוך את הנתונים לקראת החלטה וכדי לנהל את התהליך כולו ביחד עם אנשים נוספים.

כל זאת משתדלת היום המערכת לעשות במקצועות הלימוד השונים, והיא מודדת את הצלחתה, בסופו של דבר, במבחני הבגרות. אולם האם די בכך?

אם לשפוט על-פי פניה של החברה הישראלית, המשתקפות אלינו בכל יום מן הרחוב, מן הממסד ומן התקשורת – הרי שהמצב רחוק מלהיות משביע רצון: תופעות התנהגותיות לקויות מושלות בכיפה. התופעות הללו הן סך כל התנהגויותיהם של אנשים רבים.

כבר מצאנו שהתנהגות היא תוצר של החלטה. מדוע, אם כן, כל כך הרבה אנשים לוקים ביכולתם לבצע תהליך קבלת החלטות שתוצאתו מציאות חברתית והתנהגותית טובה יותר?

המערכת מודדת את הצלחתה במבחני הבגרות. אולם האם די בכך? אם לשפוט על-פי פני החברה הישראלית, המשתקפות בכל יום מן הרחוב, מן הממסד ומן התקשורת – הרי שהמצב רחוק מלהיות משביע רצון

בשאלה זו טמון, ללא ספק, אתגר מן המעלה הראשונה למנהלים ומחנכים.
התנאי ליכולת התמודדות עם אתגר זה הוא ההבנה שהחינוך אינו נעשה מעצמו. הוא איננו תוצאה השראתית מעצם הנוכחות בין כתלי בית הספר או אפילו מלימוד חומר אינפורמטיבי במקצועות השונים.

בהקניית השכלה בלבד אין די כדי לגשר על הפערים בעם, על חילוקי הדעות בין הפלגים והמגזרים בעם, וכדי למנוע חלילה את הרצח הפוליטי הבא.

דומה כי באופן הכשרת אזרחי המחר כיצד לקבל את החלטותיהם, לא מודגש מרכיב מאוד חשוב: מרכיב ההגינות – כבוד, יושר והתחשבות בהתייחסות לזולת.
תהליך קבלת החלטות המתבצע בלא שילוב הגינות מוליד התנהגות אנוכית, פוגעת, ומנוכרת לעובדה כי חברה אנושית מורכבת מבני אדם רבים ושונים שחייבים להתחשב אלה באלה, כדי לדור בכפיפה אחת.

אותה התחשבות בזולת התגבשה לשפה של ערכים/ קודים התנהגותיים קולקטיביים, המבטיחים את יכולת הקיום של החברה. כאשר אדם מגבש את החלטתו לגבי עמדה או התנהגות, עליו לקחת בחשבון גם את השלכתה על רגישויות של האנשים מסביבו ולהתחשב בהן ובערכים של החברה שבה הוא חי.

מצפן ההכרעה בהתנהגות חברתית צריך לבוא לידי ביטוי בשאלה: האם התנהגותי או עמדתי מבטאות נורמה של התנהגות על-פיה הייתי רוצה לראות את כולם מתנהגים?

לו אותו בוגר משתמט היה שואל עצמו לפני קבלת ההחלטה, האם היה רוצה לחיות בחברה בה הנורמה היא התחמקות ממילוי חובות לכלל, ובייחוד חובות שנקבעו בחוק, אולי היה מגיע להכרעה שונה.

בהכשרת אזרחי המחר בתהליכי קבלת החלטות, לא מודגש מרכיב מאוד חשוב: מרכיב ההגינות – כבוד, יושר והתחשבות בהתייחסות לזולת. תהליך כזה המתבצע בלא שילוב הגינות מוליד התנהגות אנוכית, פוגעת ומנוכרת

ההגינות – ההתחשבות בזולת ובערכים – היא השפה המשותפת של אזרחים בחברה דמוקרטית.

שפה משותפת זו צריכה להילמד במערכת החינוך בצורה מתוכננת ושיטתית. אין די באמירה כללית המדגישה את חשיבותם של ערכים והנוטה לעיתים קרובות להסתכם באוסף של קלישאות וסיסמאות, אשר התלמידים לא כל כך יודעים מה עושים איתן. גם בתי-ספר המייחסים חשיבות ל"חינוך ערכי", לא תמיד יודעים כיצד לחדד לתלמידים את הקשר בין קבלת החלטות לבין מקומם של הערכים בתהליך.

האמירה "כל בית ספר הוא בית חינוך וכל מורה הוא מחנך" יכולה להפוך מקלישאה לממשות. זה תלוי במידה רבה במנהלים.

המדד להערכת בית ספר איננו רק ברמת ציוני הבגרות של תלמידיו, אלא גם בשאלה אילו בני אדם ואילו אזרחים יצאו ממנו. על-פי מדד זה תעמדו למבחן ההיסטוריה הישראלית המתהווה.

זוהי אחריותכם וזהו האתגר האמיתי שלכם.
זו יכולה גם להיות תרומתכם הגדולה לשיפור המציאות החברתית בישראל.
כולנו מקווים ומייחלים להצלחתכם.

בברכת שנה טובה והוגנת,
אהוד פלג

עו"ד אהוד פלג, משפטן ואיש חינוך, מייסד ומנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל, יו"ר (משותף) של הועדה להגנת זכויות בעלי חיים בלשכת עורכי הדין בישראל

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.