ניהול המאבק במגפת הקורונה הוא המבחן הגדול ביותר למנהיגות פוליטית בשנים האחרונות. כל המנהיגים בעולם עומדים בפני אותו איום פוטנציאלי. כל מנהיג מגיב אחרת, בסגנון שלו או שלה. וכל מנהיג ישפט על פי התוצאות. זה סוג המשבר שירים או יוריד, שיעשה או שישבור מנהיגים.

נתניהו לא התעלה לגודל השעה, להיפך, הוא התגלה כפוליטיקאי המנצל את המשבר לצרכיו האישיים, למלחמה הפרטית שלו במערכת המשפט ובשלטון החוק, כדי להימלט מבית האסורים. נתניהו ניהל את המאבק בקורונה לבדו, כאשר הוא לא סומך על אף אחד.

הוא עלה בכל ערב על מסך הטלוויזיה למסע הפחדה עם תחזיות אימים קיצוניות, שכל אדם שאינו מכיר את המידע היה נבהל מהן עד עמקי נשמתו. בסוף מרץ הזהיר נתניהו את שרי הממשלה מקטסטרופה בריאותית במהלך השבועות הקרובים: "אנחנו עלולים להגיע למיליון נדבקים תוך חודש. במצב קשה יכולים להיות גם עשרת אלפים מתים בישראל כמו שחוזים במודלים המחמירים של משרד הבריאות" .

ג'סינדה ארדרן, ראש ממשלת ניו-זילנד בת ה-39, התעלתה לגודל השעה, והתגלתה כאחד המנהיגים והמנהיגות הגדולים בעולם. סגנון המנהיגות שלה הוא אמפתיה בעת משבר, מה שמביא את האנשים להתמודד עם המשבר בכוחות עצמם. המסרים שלה ברורים, עקביים, ובו בזמן מפוכחים ומרגיעים. הגישה שלה היא גילוי הבנה והזדהות ברמה הרגשית, וגישה זו פועלת ויעילה בצורה מדהימה. אזרחי ניו-זילנד מרגישים שארדרן לא מטיפה להם, לא מבהילה אותם, אלא היא עומדת איתם. יש רמה גבוהה של אמון וביטחון בה בגלל התנהגות זו.

ג'סינדה ארדרן, רה"מ ניו-זילנד בת ה-39, התגלתה כאחת המנהיגות והמנהיגים הגדולים בעולם. סגנון מנהיגותה הוא אמפתיה בעת משבר, מה שמביא את האנשים להתמודד עם המשבר בכוחות עצמם

הגישה של נתניהו היא אני ואני ואני, 'יחיד סגולה', תוך זריעת פילוג והסתה בנוסח מי שאינו איתי הוא אויבי, ובלי שאלות מהעיתונאים ומהציבור.
הגישה של ארדרן היא 'כולנו בזה ביחד', גישה מכילה הנותנת כיוון ומטרה ובונה משמעות, כשהיא משאירה זמן רב לשאלות מהעיתונאים ומהציבור .

התוצאות מדברות בעד עצמן ומורות על הפער בין תוצאות ניהול המשבר בניו-זילנד לבין הניהול הקטסטרופלי עם התוצאות הקטלניות של המאבק במגפה בישראל. מנקודת התחלה דומה בסוף מרץ, הרי שבמהלך אפריל היו בישראל, מותאם להיקף האוכלוסיה, פי 6 יותר מקרי מוות ומקרי הידבקות בקורונה מאשר בניו-זילנד.

ישראל וניו-זילנד נקטו במדיניות של סגר החל מסוף מרץ 2020, אבל ההבדל נמצא בפרטים, ביישום הסגר. בעוד שהסגר בישראל לא היה כללי וכולל, וקהילות שלמות התעלמו ממנו, הרי שהסגר בניו-זילנד היה כללי.

בישראל לא סגרו את נמלי התעופה והממשלה לא חסמה כניסת נוסעים בשדות התעופה, וכך חדר הוירוס לישראל. למעשה, הכניסה לישראל פרוצה עד היום גם לנוסעים הבאים ממרכזים ידועים של נשאי וירוס. ניו-זילנד לעומת זאת, סגרה את גבולותיה בפני מבקרים בינלאומיים מלבד ניו-זילנדים חוזרים שהוכנסו להסגר.

התוצאות מדברות בעד עצמן. מנקודת התחלה דומה בסוף מרץ, הרי שבמהלך אפריל היו בישראל, מותאם להיקף האוכלוסיה, פי 6 יותר מקרי מוות ומקרי הידבקות בקורונה מאשר בניו-זילנד

נתניהו ומנכ"ל משרד הבריאות (מליצמן איני מצפה לדבר) צריכים להסביר לנו מדוע במשבר הקורונה אנחנו במצב גרוע יחסית לניו-זילנד, מדוע לא השכלנו להתנהג כמו ניו-זילנד, כאשר נתוני הפתיחה של ישראל היו דומים מאוד לאלו של ניו-זילנד.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.

בימים בהם נכתב טור זה אנחנו במהלכה של עסקה להחזרת חטופות וחטופים. איני יודע אם העסקה תעלה יפה עד תומה, ואם יוחזרו כל 98 החיים והמתים שנמצאים במנהרות חמאס. אבל גם אם כן, ואני מייחל לכך בכל מאודי, שום דבר אינו סגור.

אתחיל באזכור הכישלונות הידועים של מלחמת "חרבות ברזל". נכשלנו כישלון צורב ב"מיטוט חמאס". בימים אלה נמסר לנו בתקשורת שהארגון הצליח לגייס לשורותיו מחדש – חלק גדול ממספר הנפגעים שספג מאז השבעה באוקטובר.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.

האמת היא שגורל המדינה מוחזק בידי השבויים ה"אמיתיים" – אלו השבויים כבר עשרות שנים ברטוריקה של עצמם.

הרמטכ"ל, משוחרר משבי דומה, קיבל על עצמו את האחריות למחדל שבעה באוקטובר והתפטר. האם הצהרת בנימין נתניהו כי בסיום המלחמה "כולם יצטרכו לתת תשובות , גם אני" – תקבל עכשיו משמעות מעשית? האם הרטוריקה תהפוך למעשה במציאות של קבלת אחריות ומימושה?
אל תעצרו את נשימתכם.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.