הראיה החד ממדית של ישראל את איראן וחוסר הבנת האיום הנשקף ממדינה זו, פוגעים ביכולתה של ישראל לנצל את האתגר הפנימי הקשה ביותר עימו מתמודדת הרפובליקה האסלאמית בטהראן, ומונעים ממנה להשתלב בתהליך מדיני שיכול להפחית דרמטית את האיום הנשקף ממדינה זו.   

אם צריך לאפיין את המדיניות הישראלית ביחס לאיראן, ניתן להשוותה למדיניות של מדינות ערב לאחר מלחמת ששת הימים בועידת חרטום – לא, לא ולא. מבחינת ישראל קיימים שני מצבים של הקהילה הבינ"ל ביחסה מול איראן, מדינה שקוראת להשמדתה של מדינת ישראל ובעבר היתה לה תוכנית גרעין צבאית פעילה:

• שיח עם איראן המשתווה לנכונות של הבריטים לנהל מו"מ עם הנאצים טרם מלחמת העולם השניה ולכן אסור לתמוך במגעים אלו בשום צורה שהיא.
• לחץ בינ"ל חסר תקדים מלווה לכאורה באופציה צבאית שמטרתה בסופו של יום (גם אם זו לא מוצהרת) – הפלת המשטר באיראן.

מבחינת ישראל, אותה מדיניות דוגמטית והיותה של ישראל הסמן (הסופר) ימני בהקשר האיראני – משרתים היטב את המטרה. היא מרתיעה את איראן, מחייבת את הקהילה הבינ"ל להקצין את יחסיה מול טהראן ומהווה את הפלטפורמה למדיניות הלחץ המקסימלי על טהראן (שישראל רואה את עצמה כמחוללת שלו).

מנגד, חשוב לציין כי מדיניות זו גורמת גם לבעיות בזירה הבינ"ל. כך ישראל נחשבת לשחקן לא קונסטרוקטיבי, מעין "דובי לא לא" בהקשר האיראני, באופן שמפחית מיכולתה של ישראל להשפיע על המדיניות של אותן מדינות (ולראיה השאלה – אם ישראל היתה מוכנה לקחת חלק פעיל במו"מ לקראת ה-JCPOA – האם ההסכם לא היה משרת בצורה טובה יותר את אינטרסיה?).

המדיניות הדוגמטית של ישראל ביחס לאיראן גורמת גם לבעיות בזירה הבינ"ל. ישראל נחשבת לשחקן לא קונסטרוקטיבי, מעין "דובי לא לא", באופן שמפחית מיכולתה להשפיע על מדיניות המדינות בהקשר האיראני

בנוסף, למרות שהסוגיה האיראנית היא בינ"ל ולא ישראלית גרידא (לאור האיום שאיראן מציבה, שהוא רחב הרבה יותר מהסיפור הישראלי), עצם "הפעלתנות" הבולטת של ישראל אל מול איראן (ולא רק עבודה מאחורי הקלעים), הופכת את ישראל ל"מובילת המחנה" בסוגיה האיראנית. זאת למרות שישנם גורמים חזקים ומשמעותיים יותר שצריכים ויכולים להוביל את הסוגיה הזו (ובראשם ארה"ב).

מעבר לכך, רצף האיומים מצד ישראל על איראן (שהתגבר משמעותית) מוביל לעליית הסכנה (בראיית איראן) מישראל, והופך את ישראל ליעד לגיטימי למתקפות האיראניות, באופן שמגדיל את החשש להסלמה לא מבוקרת בין שתי המדינות.

כך, מערכת היחסים בין המדינות, שהיתה "מאוזנת" במידת מה והתבססה על הרתעה הדדית ללא עימות ישיר, התדרדרה בצורה משמעותית על רקע ההחלטה האסטרטגית של ישראל "להוציא את איראן מסוריה" בכוח הזרוע.

החלטה זו, שמתחברת לעובדה שאיראן "נדחקת לפינה" על רקע מצבה הפנימי הקשה, מגדילה את הסיכוי לעימות ישיר בין המדינות בעתיד ולכניסתם של גורמים נוספים לעימות מסוג זה. גורמים כמו חזבאללה למשל,שלא יוכל לשבת בצד אם עימות מסוג זה יפרוץ.

איראן רגישה, עצבנית, וחרדה לגורלה עלולה לנקוט במהלכים שחורגים ממדיניותה הבסיסית ביחס לישראל, בדיוק בשל ההשפעות השליליות של מצבה החיצוני והפנימי על תהליך קבלת ההחלטות שלה.

מערכת היחסים בין ישראל לאיראן, שהיתה "מאוזנת" יחסית והתבססה על הרתעה הדדית ללא עימות ישיר, התדרדרה משמעותית על רקע ההחלטה האסטרטגית של ישראל "להוציא את איראן מסוריה" בכוח הזרוע

נראה שהמדיניות הישראלית הנוכחית שואפת גבוה מידי (מציבה יעדים לא ריאלים אל מול הכלים שיש ברשותה) ומתעלמת מכמה סוגיות מרכזיות הנוגעות לאיראן ואשר טיפול נכון בהן יכול להוביל למספר שינויים באיראן שישרתו את האינטרס הישראלי.

המצב באיראן

איומים חיצוניים: מסורתית, ישראל לא נמצאת במקום גבוה מבחינת האיום שהיא מקרינה על איראן (בראי האיראנים). איראן מוקפת בקשת של איומים חיצוניים שאינם קשורים באופן ישיר לישראל. ביניהם למשל הבדלנים הבלוצ'ים בגבולה הפקיסטאני, הברחות הסמים מאפגניסטאן שמערערות את החברה באיראן, האיום המסורתי שנשקף מצד רוסיה באיזור האסייתי, וכן האיום מצד סעודיה ומדינות המפרץ שמתחבר לנוכחות האמריקנית באיזור המפרץ. כל אלו אינם קשורים באופן ישיר לכאורה ליחסים שבין איראן לישראל, אבל מאיימים בתפיסה האיראנית על איראן יותר מכל איום ישראלי פוטנציאלי.

כל זאת, באופן שונה בתכלית מהראיה הישראלית, אשר מטילה על איראן את האחריות לכל פעילות שלילית כנגדה, ורואה כל מהלך שטהראן נוקטת כמכוון נגדה (בין אם פעילות זו התקיימה או לא).

מבחינה פנימית: ספק אם הרפובליקה האסלאמית עמדה בעברה בקשת האתגרים הניצבת בפניה בעת הנוכחית. התלכדות ייחודית של אתגרים כלכליים (משבר הנפט, קורונה), חברתיים ופוליטיים אשר מסכנים באופן ממשי את המשך השלטון הנוכחי במדינה.

לכך חשוב להוסיף את העימות הפנימי שקיים בצמרת המשטר בין אותם שמרנים "מתונים", בראשם הנשיא רוחאני, לבין קיצוני המשטר, המורכבים בעיקר מקציני הצבא ומשה"מ, באשר לדרך הנכונה להתמודד עם המצב הנוכחי (בין עימות למהלכים דיפלומטים מול ארה"ב), וככלל מהי הדרך הנכונה ביותר להבטיח את המשך קיומה של הרפובליקה האסלאמית.

איראן מוקפת בקשת איומים חיצוניים, שמאיימים עליה יותר מכל איום ישראלי. זה שונה בתכלית מהראיה הישראלית, שמטילה על איראן אחריות לכל פעילות שלילית נגדה, בין אם התקיימה או לא

ויש גם את מצב בריאותו הרעוע של מנהיג איראן ח'אמנהאי, אשר מוביל את המתמודדים על ירושת המנהיג "להתחמם" על הקווים. בשל העובדה שח'אמנהאי היה זה שעיצב (אפילו יותר מח'ומיני) את דמותה וסגנון התנהלותה של הרפובליקה אסלאמית, העלמותו מהשדה הפוליטי באיראן תהווה זעזוע של ממש ללא קשר קשר לזהות מחליפו.

חשוב לציין כי ישנו סימן שאלה באשר לעצם המשכו של מוסד המנהיג העליון (בין אם ביטול מועצת ההנהגה או הפיכתו לדמות סמלית). אבל אם מוסד זה ישאר חזק ומשפיע בזירה הפוליטית באיראן, זהות המחליף של המנהיג תשפיע עמוקות על התנהלותה של איראן בזירה הפנימית והבינ"ל. לכן היעלמותו העתידית של ח'אמנהאי מהזירה פותחת פתח להזדמנויות (וגם לסכנות) שלא חווינו בעבר.

למצב המורכב באיראן נכון להוסיף את רצף האירועים הקשה של החודשים האחרונים בראי טהראן, הכולל את הפלתו של המטוס האוקראיני (אירוע שעוד יחזור לרדוף את איראן בזירה המדינית); את חיסולו של סליאמאני אשר מהווה אירוע אסטרטגי שהשלכותיו עוד לא באו לידי ביטוי, לאור העובדה שגדול התומכים בתיאורית "הפרוקסי" ו"הגנה על איראן מתחילה מביירות" נהרג באופן שמייצר אפשרות לשינוי במדיניות האיזורית האיראנית האיראנית; ועד להטבעתה של המשחתת האיראנית באופן שמציג את המוסד הבטחוני באיראן במערומיו.

ההנהגה האיראנית איננה מונוליטית ויש בתוכה ישנם מגוון דעות כמעט על כל סוגיה בעולם, באופן שמייצר קושי להוביל אסטרטגיה מאוחדת, אולם ישנן עדיין מספר סוגיות באיראן אשר לגביהם יש קונצנזוס מוחלט בהנהגתה.

איראן, מדינה שמתנהלת תפיסתית עם חרב על צווארה, פועלת לבניית יכולת הרתעה יעילה בעיקר מול ארה"ב והמעצמות הסוניות כדי שאלו לא ישקלו בכלל את האופציה הצבאית כנגדה.

איראן, מדינה שמתנהלת מבחינה תפיסתית עם חרב על צווארה, פועלת לבניית יכולת הרתעה יעילה בעיקר מול ארה"ב והמעצמות הסוניות, כדי שאלו לא ישקלו בכלל את האופציה הצבאית כנגדה

במובן הזה – אין באמת ויכוח באיראן באשר לצורך לקדם יכולות צבאיות מוחשיות, בדגש על יכולות הטילאות והחלל האיראניות, שכן אלו קריטיות לבטחונה של איראן. אם אלו לא יהיו איראן (בראייתה) היא תהיה נתונה לחסדי המעצמות.

מנגד, לא ברור עד כמה יש קונצנזוס באיראן ביחס לתרומה של הפרוקסי האיראנים בעיראק, סוריה ולבנון לחוזקה הצבאי של איראן, והאם נכון להשפיע בפיתוח שלהם לעומת פיתוח היכולות העצמאיות האיראניות.

בכל הנוגע למדיניות הגרעין – למרות שבאיראן יש קונצנזוס (בוודאי בהנהגתה) באשר לצורך לשמר את מתקניה הגרעיניים, נראה כי ישנו ויכוח עמוק בתוך  ההנהגה מהו אופי השימוש העתידי במתקנים אלו. בצד אחד נמצא הנשיא רוחאני אשר דומה שחושב כי מספיק לשמור על פוטנציאל תיאורטי להשגת יכולת גרעינית צבאית כדי לספק את ההרתעה המתבקשת מבלי "לחצות את הרוביקון" (ניתן לתאר זאת כ"אסטרטגית השארת ההחלטה לדורות הבאים" או "הרתעה גרעינית באמצעות פוטנציאל העשרה"), והצהרותיו לפני הבחירות לנשיאות ב-2013 תואמות לגישה זו. מנגד ישנם גורמים קיצוניים שחושבים שנכון להתקדם לעבר יכולת גרעינית. בכל תרחיש, לזהות המנהיג הבא תהיה השפעה מכרעת על אסטרטגית הגרעין האיראנית.

בבואה של ישראל לבנות אסטרטגיה מושכלת להתמודדות עם האיום האיראני, עליה לקחת בחשבון שמולה עומדת מדינה פרנואידית, חרדה לגורל עתידה, שסובלת ממאבקים פנימיים עמוקים שעתידים להתפרץ עם מות מנהיגה העליון שהיה אחראי במובנים רבים על בנייתה של איראן לאחר המהפיכה האסלאמית.

בבואה של ישראל לבנות אסטרטגיה מושכלת להתמודדות עם האיום האיראני, עליה לקחת בחשבון שמולה עומדת מדינה פרנואידית, חרדה לגורל עתידה, שסובלת ממאבקים פנימיים עמוקים שעתידים להתפרץ

כדי לנצל מצב זה ולהתייחס לכל אותן נקודות אפשרות על ישראל לחשוב על בניית אסטרטגיה המתמקדת בסוגיות הבאות:

• הסכם הגרעין והגבלות על "אמצעי נשיאה" – לקראת כניסתו האפשרית של נשיא חדש לבית הלבן או חשיבה מחדש על המדיניות מול איראן של הממשל הנוכחי, על ישראל לחשוב על אמצעים שעיקרם הארכה משמעותית (לעשרות שנים) של תוקף הסכמי הגרעין. זאת לאור הנחה ברורה, שלא משנה מה יקרה באיראן, זו לא תפרק את מתקניה הגרעיניים. איראן סבלה יותר מידי בשביל שלא לוותר על מתקניה הגרעיניים. אולם, אפשר שמצבה הכלכלי הקשה של איראן יוביל למוכנות להאריך דרמטית את תוקף ההסכם תמורת סל גזרים משמעותי, בדומה למוכנותה להגיע להסכם הגרעין ב-2013 (מוכנות להקלות כלכליות תמורה הגבלה משמעותית של תוכניתה הגרעינית ואולי אף לשלב הגבלה על רכיבי טק"ק שמתקשרים לסוגיה זו).
• אם המטרה היא להרחיק את איראן מההיבטים צבאיים של תוכניתה וכדי לחזק את אותם כוחות שלא מעוניינים בכך, אי אפשר להסתפק רק באיומים צבאיים שכאמור לא ברור עד כמה הם יעילים ואף עלולים לדרדר את המצב להסלמה. יתרה מכך, דווקא המשך הלחץ הנוכחי עלול לפגוע במעמדם של אותם אלו שיכולים להבטיח שאיראן לא תחצה את הרוביקון בהקשר הגרעיני.
• מבחינת המצב באיזור – ועל רקע חילוקי הדעות באיראן סביב מידת ההשקעה, ישראל וארה"ב חייבות לבנות אסטרטגיה ברורה שמחלישה את הקשר של איראן וחזבאללה ופוגעת במעמד חזבאללה בלבנון. ללא הקשר הנ"ל ועל רקע חוזקו אל ארגון חזבאללה בסוריה וכעת גם בעיראק, איראן תאבד את המכשיר המרכזי שלה להשפעה במזה"ת. ולכן, לחץ כלכלי מאסיבי על ארגון חזבאללה, התערבות דרמטית מבחינה מדינית מצד ארה"ב בלבנון (כולל הפסקת סיוע לצלב) וכן מהלכים עתידיים של בניית אופציה שיעית פוליטית חוץ מחזבאללה ויצירת "מחירי" הפסד לעם הלבנוני (בדמות השקעה של מדינות המפרץ בלבנון בתמורה להתנתקות המדינה מהארגון) – כל אלו באים בחשבון ויכולים להשפיע דרמטית על יכולה של איראן להשפיע באיזור. במובן הזה מותו של סלימאני הינו אירוע אסטרטגי שכן הוא יכול לאפשר לכל אותם גורמים באיראן שהתנגדו למדיניותו להוביל מהלכים אשר יצמצמו את מעורבות איראן באיזור. חשוב לציין כי האיום שאיראן מקרינה על ישראל ללא חזבאללה נמוך בעשרות מונים ממצב שבו איראן מאיימת על ישראל עם "הרכיב החזבאלללאי" בארסנל שלה, ולכן מטרת העל של ישראל חייבת להתמקד בהחלשה משמעותית של קשר זה.
• ירושה באיראן – אחת הבעיות מרכזיות ביציאת ארה"ב מההסכם היא ההחלשה הבלתי נמנעת של אותם גורמים שתמכו בהסכם מלכתחילה. אותם גורמים "שמרנים מתונים" בראשם הנשיא רוחאני אמנם לא פציפיסטים חובבי ציון אבל דווקא על רקע העלמותו של סלימאני מהזירה באיראן, ולאור מצבו הקשה של השלטון במדינה על רקע הקרע ההולך וגדל בינו לבין אזרחיה של איראן, יכולים להוביל מדיניות אחרת ושונה אשר במקום להתמקד במזה"ת תוביל את איראן לכיוונים שונים בתכלית

חשוב לציין כי לא משנה מה יהיה מצבה הכלכלי של איראן היא תענה על כל תקיפה כנגדה באמצעים קשים, ולכן עלינו להניח כי "טיפול" צבאי באיראן איננו נעשה קל יותר עם החלשות השלטון במדינה. ההיפך הוא הנכון – הוא רק מגביר את הסכנה ההסלמה.

לא משנה מה יהיה מצבה הכלכלי של איראן, היא תענה על תקיפה כנגדה באמצעים קשים. לכן עלינו להניח כי "טיפול" צבאי באיראן איננו נעשה קל יותר עם החלשות השלטון במדינה, אלא להיפך, מגביר את סכנת ההסלמה

בשורה התחתונה, לאור האפשרות של חידוש המו"מ לגרעין, על רקע מותו של סלימאני ולקראת מאבקי ירושה באיראן הקרועה פוליטית מבפנים, נכון לשקול נקיטת אסטרטגיה משולבת ומושכלת שמבוססת על מקלות וגזרים. לאו דווקא "להנעל" על מדינות חד מימדית שמציבה יעדים לא אפשריים ליישום (בעת הנוכחית).

יתרה מכך, לאור החשש של מדינות ערב והמערב מהסלמה אפשרית אל מול איראן ולקראת אפשרות של שינוי בזהות הנשיא האמריקני, ישראל עלולה לגלות שהיא נשארה לבדה במערכה מול איראן. אם ישראל לא תשכיל לעשות שינויים במדיניותה ולנטוש את מדיניותה הדיכוטומית בהקשר האיראני, היא עלולה לגלות שהיא איננה יכולה להשפיע על המדיניות של הקהילה הבינ"ל אל מול איראן.

יסודות התוכנית צריכים להתבסס על "מקלות" בהקשר האיזורי (מערכה משולבת להחלשה / ניתוק הקשר עם חזבאלללה), אשר משתלבים היטב עם הלך הרוח באיראן עם העלמות סלימאני, ומנגד המשך המקלות בהקשרי הטק"ק והגרעין עם נכונות למתן "גזרים" תמורת הארכה משמעותית של מגבלות הסכם הגרעין ואף תוכנית הטק"ק האיראנית (בהקשר הגרעיני). הרי לאור הקונצנזוס הקיים באיראן אין באמת יכולת של ממש להניא את איראן מהמשך פיתוח יכולות אלו ללא הסכם עתידי והמצב הכלכלי הנוכחי יכול לאפשר הגבלה שכזו.

דני (דניס) סיטרינוביץ, שירת כ-25 שנים באגף המודיעין במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר של אמ"ן וכיום עמית מחקר במכון למחקרי בטחון לאומי (INSS).