אני חושב שדונלנד טראמפ הוא כלי ניתוחי נהדר בנסיונות להבין את הפוליטיקה החדשה של המאה ה-21.

מצד אחד, במבט חטוף, אני רואה את הנאום הראשון של טראמפ בעצרת מאז פרוץ הקורונה, וחושב – "לא יאומן שהוא נשיא ארצות הברית, זה בלתי נתפס, הוא מגוחך" (הדקות 15-36 גרוטסקיות ואבסורדיות במיוחד) מצד שני כשאני רואה את הקהל, את ההערצה ואת הבאז התקשורתי סביבו, הכל ברור.

הניגוד בין הרשמיות שתפקיד הנשיאות דורש לבין מופע הסטנד-אפ שטראמפ מגלם בנאומו – הוא תמצית הפוליטיקה החדשה שמבצבצת במאה ה-21. הממלכתיות, ההיצמדות לעובדות ההיסטוריות, הפוליטיקלי-קורקט, העקביות – כל זה לא "הסטייל" של טראמפ. להיפך, ה"שואו" והוולגריות הם המנוע והמהות שלו – רטורית וחזותית.

הניגוד בין הרשמיות שתפקיד הנשיאות דורש לבין מופע הסטנד-אפ שטראמפ מגלם – הוא תמצית הפוליטיקה החדשה. הממלכתיות, הפוליטיקלי-קורקט, העקביות הם לא "הסטייל" שלו. להיפך, ה"שואו" והוולגריות

האם זו פשוט הדמות עצמה? או אולי זה מה שהקהל דורש? כלומר, האם המאה ה-21 יוצרת מנהיגים כאלו? או שמנהיגים כאלו מעצבים את המאה -ה21?

בכדי לראות את התופעה מתפתחת בישראל, אפשר להציץ ביוטיוב ולראות את ה"וולוג" של נתניהו. מדובר במיני תוכנית ראליטי "לא רשמית" שמלווה את ראש הממשלה במהלך יום העבודה שלו. לטעמי, זה חיקוי (לא מוצלח במיוחד) של הטקטיקה של טראמפ (כמו הרבה דברים אחרים שמייבאים כאן מאמריקה). אבל המאפיינים של ה"וולוג" ברורים – ביבי נוהג בחוסר רשמיות וחוסך בפוליטיקלי-קורקט (באופן מאולץ, יש לציין) לאורך כל הפרקים. והכי חשוב – הוא מדגיש כל הזמן שמדובר במבט "אמיתי" על מאחורי הקלעים – כלומר, לשדר את "האמת". להראות את מה שהתקשורת לא מספרת לנו.

עצוב לומר, אבל נראה שאנחנו נמצאים בעידן ה"פוסט-אמת" בפוליטיקה של המאה ה-21.

המדיה המסורתית גוססת, לעובדות אין יוקרה או חשיבות, האקדמיה היא בעיקר כלי להשגת עבודה ולא מוסד מחקרי מעורר השראה. ומצד שני, הרשתות החברתיות פורחות וחושפות את רוב האוכלוסייה לשלל נושאים שהיו מתחת לרדאר שנים רבות. יש הטוענים דוקא שהאמת בכלל בחוץ, יותר מתמיד בזכות הרשתות החברתיות והקריסה של המדיה המסורתית והאקדמית. אך השאלה היא – איזו "אמת" נחשפת? והאם אמת יכולה בכלל להיות סובייקטיבית ולא מבוקרת?

המדיה המסורתית גוססת, לעובדות אין יוקרה או חשיבות, האקדמיה היא בעיקר כלי להשגת עבודה ולא מוסד מחקרי מעורר השראה. ומצד שני, הרשתות החברתיות חושפות אנשים לנושאים שהיו מתחת לרדאר

אם אנחנו רואים כעת את שיאו של האבסורד הפוליטי בעידן "הפוסט אמת", אז אולי המצב בכל זאת לא כל כך נורא. אבל אם דונלד טראמפ הוא רק ספוילר למה שעתיד לבוא, אנחנו בצרה צרורה. זאת אומרת, אם נמצא את עצמנו בעתיד מוקפים בפוליטיקאים חסרי רסן בסגנונם של טראמפ ונתניהו, משני צדי המתרס, הקרנבל שהימין "הלא שמרני", או יותר נכון "רדיקלי" מנהל ומוביל בימים, אלו עוד יביא אותנו לאסון חברתי חסר תקדים.

בימים אלו, זה עדיין לא המצב. דווקא באופן מפתיע, המנהגים של המחנה האופוזיציוני – האלטרנטיבה למנהיגי הימין בישראל ובארה"ב, דוגלים באופי וסגנון שמרני, וזו היא מציאות מעניינת. ביידן (האלטרנטיבה לטראמפ), הוא בבסיסו שמרן הרבה יותר ממועמדים קודמים של המפלגה הדמוקרטית. או לדוגמא כאן בארץ, מי שקם נגד ביבי ה"לא ממלכתי", הוא לא מועמד פרוגרסיבי מהמשאל אלא בני גנץ – הגנרל המגמגם והממלכתי. לנוכח האופי של מנהיגים אלו, יש לטעמי (עדיין) איזון בריא של הצדדים, ולכן אני מעט אופטימי לגבי המגמה העתידית של דיסטופיה רדיקלית מכל צדי המתרס.

ואולי באופי השמרני\ממלכתי, של האלטרנטיבה השלטונית לימין הרדיקלי הנוכחי, יש גם אמת וחובה אידאולוגית ולא רק נימוסים והליכות רשמיים (למרות שזה אבסורד להגדיר – מפלגת אופוזיציה עם אופי שמרני כאלטרנטיבה למפלגת שלטון ימנית). הרי לבסוף, בכדי לשמור ולשמר חלק מן הפירות הפרוגרסיביים של המאה ה-20 (שלאחר מלחמות העולם) כמו: דמוקרטיות ליברליות, זכויות אדם, גלובליזציה, מדינת רווחה, שוק חופשי מבוקר, עיתונאות חופשית ועוד שלל נושאים, יש לנהוג באופן טבעי – בשמרנות. גם יאיר לפיד הבין זאת, ולא במקרה הוא זה שנבחר לכתוב את ההקדמה לספרו של רוג'ר סקרוטון "להיות שמרן" ולייצג את השמרנות של ישראל, ולא למשל בנימין נתניהו או נפתלי בנט שמתיימרים לייצג את השמרנות.

"אז אם אתם רוצים לדעת 'איך להיות שמרן'", מצטט יאיר לפיד מהספר, "תתחילו במה שמשותף לכם עם האנשים שחיים לידכם. השמרנות לפי רוג'ר סקרוטון, השמרנות העדינה והחכמה והלא מתלהמת שלו, היא זו שמגדירה את עצמה לפי הבעד. היא מניחה מראש זהות משותפת".

אני מאמין, שהנאום של טראמפ שלשום באוקלהומה, העלה רגשות של אי נחת בקרב מי שמגדיר את עצמו "שמרן". כמו גם ההשתלחות הקבועה של בנימין נתניהו בעיתונות ובמערכת המשפט, שהולידו נגדו באופן טבעי אופוזיציה. כזו שכל כוחה בציבור הוא האופי הממלכתי והשמרני שלה, מעבר לסיסמא הריקה "רק לא ביבי". דהיינו, טראמפ ונתניהו הם לא המורשת של הימין השמרני – לא בארצות הברית ולא בישראל.

אני מאמין, שנאום טראמפ יצר אי-נחת בקרב מי שמגדיר את עצמו "שמרן". כמו גם ההשתלחות הקבועה של נתניהו בעיתונות ובמערכת המשפט, שהולידו נגדו באופן טבעי אופוזיציה בעלת אופי ממלכתי ושמרני

נראה שבמאה ה-21, התפקידים לאט לאט מתהפכים, לנוכח השינויים החברתיים והטכנולוגים, שמרנות "חדשה-ישנה" צומחת – שמרנות אופוזיציוניות, אל מול שלטון הימין "הלא שמרני" – השלטון הרדיקלי.

ואולי נותר רק לשאול – איפה בכלל השמאל בכל הסיפור?

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.