מרגע שפרצה לחיינו פרשת ה"אונס בת ה-7" קרו כל כך הרבה דברים, שהחיים האמיתיים נראו כמו צפיית בינג' בסדרה מרתקת, ועדיין לא הגענו לפרק האחרון. כל מהדורת חדשות עדכנה בפרטים חדשים, ומהיום למחר השתנתה העלילה והשתכללה, עד שרבים הלכו לאיבוד. מבולבלים? אתם לא לבד.
למה הסיפור הזה תפס תאוצה כמו של טיל ששוגר לחלל? כי הוא מכיל בתוכו חומרים נפיצים. קודם כל המילים "אונס בת ה-7" לא נתפסות. כל אחד מבין שזה נורא. לא צריך להיות לא שמאל ולא ימין בשביל להזדעזע.
הדמויות כמו לקוחות מספר מתח. משפחה חרדית החיה בתוך חברה סגורה. מי יודע מה קורה בתוך הקהילה? לא חסרים סיפורים שצצו לאורך השנים על העבירות שבוצעו במגזר ושטופלו שלא במסגרת מוסדות המדינה. וכמובן אלה שכן הגיעו לבית משפט ולתקשורת.
אל החברה הסגורה נכנסה דמות חיצונית. הערבי מהכפר השכן. מעצם היותו ערבי הוא כבר חשוד, שלא לומר אשם ודינו מוות.
וכל זה מתרחש בשטחים. מקום בו החוק נזיל. ליהודים יש את מערכת המשפט הישראלי ואילו הפלסטינים נשפטים בבית משפט צבאי במחנה "עופר".
כולם ניזונים מרסיסי מידע
אף אחד לא יודע מה היה שם. אפילו עולות תהיות אם בכלל התרחש האירוע שנקרא "אונס". יש הבטוחים שכן, יש המפקפקים ויש שבטוחים שלא. כולם ניזונים מרסיסי מידע שמפיצים כל מיני אינטרסנטים ושאין לשומע שום יכולת לדעת אם מדובר בניוז או בפייק ניוז.
גם אני כמובן לא יודע מה היה שם, ולכן זה לא נושא להתעסק בו.
אז מה מיוחד כאן?
הפרשה הזו מעניינת כי היא מאירה באור בוהק את מערכת ה"צדק" בשטחים. זה לא עוד אירוע של זריקת אבנים או בקבוקי תבערה או פריצה או גניבה. הפעם נפלה המשטרה המקומית על מקרה שגדול עליה בכמה מידות.
ה"תקלה" שלהם היא שהם חקרו את המקרה, כמו שהם רגילים ומכירים. המתנחלים או הצבא או השב"כ מביא להם את החשוד, די מהר הוא הופך לנאשם ותוך זמן קצר מורשע ב"עופר" ומושלך לכלא.
פעולות חקירה פשוטות ובסיסיות לא בוצעו, כי בבית משפט צבאי לא צריך את כל הפרוצדורות הללו. השופט ב"עופר" הוא סחבק של רכזי המודיעין של השב"כ והמשטרה וממלא את בקשותיהם בלי להתעקש. מגישים לו את המסמכים הסודיים והופ, יש הרשעה.
בצורת התנהלות זו אין בעיה לעדכן את התביעה תוך כדי תנועה.
זה קרה באפריל. אה לא? לא נורא – תכתוב שזה היה מתישהו.
זה התרחש בכפר של החשוד. מה לא? לא נורא – תכתוב שזה היה בבית בו עבד.
הוא גרר אותה ברגל. אהה, לא ייתכן? סורי. תכתוב שהסיע אותה ברכב.
לא בדק אותה רופא מומחה, לא נורא – גם רופאת משפחה זה מספיק טוב. למה בכלל צריך רופא מומחה?
קשה להבין מדלות העדות של הילדה מה עבר עליה, לא נורא – תרשום אונס בנסיבות מחמירות פלוס עוד שניים שהיו בזירה. איפה הם השניים? עזוב נו, למה להתעסק בשטויות.
אין DNA בזירה, לא נורא – תרשום אונס.
אין פציעות עמוקות, לא נורא – אונס.
אין ראיות פורנזיות, צריך?
הקודקודים נתפסו במערומיהם
אז ככה זה מתנהל בשטחים? ככה זה קורה? ככה בדיוק!
כמה ערבים מורשעים על סמך חקירות ברמה כזו? לעולם לא נדע. אבל טוב לדעת שככה זה עובד.
ה"מערכת" מזדעקת כאילו הם לא חיים כאן כבר חמישים שנה. לפתע פתאום פגישה דחופה עם הפרקליטות והתובע הצבאי הראשי וכל הקודקודים שנתפסו במערומיהם.
אבל לאן הם יחתרו? לאמת? למציאת האשם האמיתי? מה פתאום.
הם יחתרו להעמיק את הבור. הם ימנו צוותים שיחפשו בנרות ו"ישכנעו בנועם" ערבים אחרים להעיד על הערבי המסכן שהוא אנס את הילדה. הם ישליכו אותו לכלא כי אין מחילה למי שמנסה להתנגד לשיטה. אי אפשר להתנגד למכבש הכיבוש ול"צדק" של בית המשפט הצבאי ב"עופר".
נטחנים דק דק עד שנשברים
אפשר להיות אופטימיים. הפרקטיקות שעובדות בשטחים, זולגת בגדול לתחומי הקו הירוק.
מה שווה המשטרה אם אי אפשר לשלוט בה?
מה שווה הפרקליטות אם אי אפשר לשלוט בה?
מה שווה בית המשפט אם אי אפשר לשלוט בו?
אזרחים שנכנסים מתחת למכבש של מערכת ה"צדק" הישראלי, כבר לא יוצאים אותו הדבר. נטחנים דק דק עד שנשברים. אנשים פצועים ומרוששים לחלוטין. מן ה"צדק" הישראלי ישחרר רק המוות.
דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.
הכי אהבתי את הפוזה של מגן העולם החופשי מול הנאצים.
מחולל הפיכה משטרית כדי להחריב את הדמוקרטיה ולהיות דיקטטור, ואז מציג עצמו כמגן הדמוקרטיה והעולם החופשי.
עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.
היה זה המדינאי היהודי הענק הנרי קיסינג'ר שאמר, שלישראלים אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. משפט גאוני שלעיתים היה מדויק להפליא ולעיתים מדויק פחות. מה שבטוח, מעולם לא היה הביטוי הזה נכון יותר מאשר בשנות שלטונו האינסופיות של בנימין נתניהו.
האדם שמבחינתו הכל זה מילים, והרבה פחות מכך מעשים, התמחה זה שנות דור בנאומים חוצבי להבות שמשכנעים את הבייס ואך ורק את הבייס. מספיק היה לגלוש שלשום בטוויטר, לאחר נאום האיש החלול הזה, בשביל להבין את גודל התופעה.
יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.
כרונולוגיה של פרישה בלתי נמנעת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם