מרגע שפרצה לחיינו פרשת ה"אונס בת ה-7" קרו כל כך הרבה דברים, שהחיים האמיתיים נראו כמו צפיית בינג' בסדרה מרתקת, ועדיין לא הגענו לפרק האחרון. כל מהדורת חדשות עדכנה בפרטים חדשים, ומהיום למחר השתנתה העלילה והשתכללה, עד שרבים הלכו לאיבוד. מבולבלים? אתם לא לבד.

למה הסיפור הזה תפס תאוצה כמו של טיל ששוגר לחלל? כי הוא מכיל בתוכו חומרים נפיצים. קודם כל המילים "אונס בת ה-7" לא נתפסות. כל אחד מבין שזה נורא. לא צריך להיות לא שמאל ולא ימין בשביל להזדעזע.

הדמויות כמו לקוחות מספר מתח. משפחה חרדית החיה בתוך חברה סגורה. מי יודע מה קורה בתוך הקהילה? לא חסרים סיפורים שצצו לאורך השנים על העבירות שבוצעו במגזר ושטופלו שלא במסגרת מוסדות המדינה. וכמובן אלה שכן הגיעו לבית משפט ולתקשורת.

אל החברה הסגורה נכנסה דמות חיצונית. הערבי מהכפר השכן. מעצם היותו ערבי הוא כבר חשוד, שלא לומר אשם ודינו מוות.

וכל זה מתרחש בשטחים. מקום בו החוק נזיל. ליהודים יש את מערכת המשפט הישראלי ואילו הפלסטינים נשפטים בבית משפט צבאי במחנה "עופר".

כולם ניזונים מרסיסי מידע

אף אחד לא יודע מה היה שם. אפילו עולות תהיות אם בכלל התרחש האירוע שנקרא "אונס". יש הבטוחים שכן, יש המפקפקים ויש שבטוחים שלא. כולם ניזונים מרסיסי מידע שמפיצים כל מיני אינטרסנטים ושאין לשומע שום יכולת לדעת אם מדובר בניוז או בפייק ניוז.

גם אני כמובן לא יודע מה היה שם, ולכן זה לא נושא להתעסק בו.

בנצ'י גופשטיין ופעילים מתווכחים עם שוטרים במהלך מחאה נגד פלסטיני שחשוד בחטיפה ואונס של ילדה בת 7 (צילום: Flash90)

אז מה מיוחד כאן?

הפרשה הזו מעניינת כי היא מאירה באור בוהק את מערכת ה"צדק" בשטחים. זה לא עוד אירוע של זריקת אבנים או בקבוקי תבערה או פריצה או גניבה. הפעם נפלה המשטרה המקומית על מקרה שגדול עליה בכמה מידות.

ה"תקלה" שלהם היא שהם חקרו את המקרה, כמו שהם רגילים ומכירים. המתנחלים או הצבא או השב"כ מביא להם את החשוד, די מהר הוא הופך לנאשם ותוך זמן קצר מורשע ב"עופר" ומושלך לכלא.

פעולות חקירה פשוטות ובסיסיות לא בוצעו, כי בבית משפט צבאי לא צריך את כל הפרוצדורות הללו. השופט ב"עופר" הוא סחבק של רכזי המודיעין של השב"כ והמשטרה וממלא את בקשותיהם בלי להתעקש. מגישים לו את המסמכים הסודיים והופ, יש הרשעה.

בצורת התנהלות זו אין בעיה לעדכן את התביעה תוך כדי תנועה.

זה קרה באפריל. אה לא? לא נורא – תכתוב שזה היה מתישהו.

זה התרחש בכפר של החשוד. מה לא? לא נורא – תכתוב שזה היה בבית בו עבד.

הוא גרר אותה ברגל. אהה, לא ייתכן? סורי. תכתוב שהסיע אותה ברכב.

לא בדק אותה רופא מומחה, לא נורא – גם רופאת משפחה זה מספיק טוב. למה בכלל צריך רופא מומחה?

קשה להבין מדלות העדות של הילדה מה עבר עליה, לא נורא – תרשום אונס בנסיבות מחמירות פלוס עוד שניים שהיו בזירה. איפה הם השניים? עזוב נו, למה להתעסק בשטויות.

אין DNA בזירה, לא נורא – תרשום אונס.

אין פציעות עמוקות, לא נורא – אונס.

אין ראיות פורנזיות, צריך?

הקודקודים נתפסו במערומיהם

אז ככה זה מתנהל בשטחים? ככה זה קורה? ככה בדיוק!

כמה ערבים מורשעים על סמך חקירות ברמה כזו? לעולם לא נדע. אבל טוב לדעת שככה זה עובד.

ה"מערכת" מזדעקת כאילו הם לא חיים כאן כבר חמישים שנה. לפתע פתאום פגישה דחופה עם הפרקליטות והתובע הצבאי הראשי וכל הקודקודים שנתפסו במערומיהם.

אבל לאן הם יחתרו? לאמת? למציאת האשם האמיתי? מה פתאום.

הם יחתרו להעמיק את הבור. הם ימנו צוותים שיחפשו בנרות ו"ישכנעו בנועם" ערבים אחרים להעיד על הערבי המסכן שהוא אנס את הילדה. הם ישליכו אותו לכלא כי אין מחילה למי שמנסה להתנגד לשיטה. אי אפשר להתנגד למכבש הכיבוש ול"צדק" של בית המשפט הצבאי ב"עופר".

נטחנים דק דק עד שנשברים

אפשר להיות אופטימיים. הפרקטיקות שעובדות בשטחים, זולגת בגדול לתחומי הקו הירוק.

מה שווה המשטרה אם אי אפשר לשלוט בה?

מה שווה הפרקליטות אם אי אפשר לשלוט בה?

מה שווה בית המשפט אם אי אפשר לשלוט בו?

אזרחים שנכנסים מתחת למכבש של מערכת ה"צדק" הישראלי, כבר לא יוצאים אותו הדבר. נטחנים דק דק עד שנשברים. אנשים פצועים ומרוששים לחלוטין. מן ה"צדק" הישראלי ישחרר רק המוות.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

הנה נפטרנו מחום הקיץ המתיש ושוב הגיע סתיו מענג, שאמור היה כבר להתחלף בחורף אך נראה שזה מתמהמה. האוויר הצטלל ואפשר כבר לשאוף את הניחוח הדק שלאחר הגשם. ממטרות העוז שהגיעו אחרי הגשם הראשון הותירו אחריהם אוויר רווי ריח גשם כמעט ממכר. אבל הפעם קשה לחגוג את הקרירות ואת הקסם הסתווי, בגלל העצב, הבלבול, תחושות הכאוס, החרדות, הלחצים.

גם במלנכוליה הקלה הנלווית כתמיד לסתיו יש נעימות כלשהי. ואני נזכרת איך שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין. הייתי אז בת בגיל 15 16. נדמה לי ששירו הראשון ששמעתי היה "רוח סתיו" עם המילים שחיבר יחיאל מוהר והלחן של יוחנן זראי. השיר הזה חוזר אלי מדי שנה בהגיע הסתיו.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

באחד הסקרים האחרונים על התאמה לראשות הממשלה, עלה שרק כרבע מהבוחרים וכמחצית ממצביעי הליכוד סבורים שהבנימין הנוכחי, נתניהו, יותר מתאים מהשני. גנץ, לעומתו, זוכה לתמיכת מחצית הציבור, כפול מראש הממשלה המכהן.

אין פלא שאלו המספרים של גנץ – בתקופה קשה אנשים מחפשים תקווה ושינוי. אך אני מנסה להבין מה עובר בראש של אותו מעט יותר מרבע מהציבור שעדיין חושב שנתניהו הכי מתאים לתפקיד. מה לדעתו עשה המכהן, שמצדיק נאמנות כזו?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.