כצפוי, ארגון חזבאללה – כבול למשוואת התגובה שמנהיגו, חסן נצראללה, עיצב – ניסה ככל הנראה להוציא פיגוע נקמה על מות פעיל הארגון מפעילות חיל האוויר בסוריה. הארגון לא נרתע מאיומי ישראל הפומביים, ובחר בזירת הר הדב, הנוחה מבצעית מבחינתו לממש את הפיגוע (שהמתווה שלו לא ברור עדיין לחלוטין).

צה"ל, היה מוכן היטב לתרחיש זה, וככל הנראה העריך כי חזבאללה יממש את איומיו. הערכות זו הוכיחה את עצמה, וזיהוי מוקדם של כוונות הפיגוע מצד חזבאללה הוביל לסיכולו מבעוד מועד. צה"ל נזהר ככל הנראה שלא לפגוע באנשי החוליה, אשר נמלטו חזרה ללבנון כדי למנוע הסלמה נוספת (בדומה לאירוע ירי הנ"ט באביבים).

זיהוי מוקדם של כוונות הפיגוע מצד חזבאללה הוביל לסיכולו מבעוד מועד. צה"ל נזהר ככל הנראה שלא לפגוע באנשי החוליה, אשר נמלטו חזרה ללבנון כדי למנוע הסלמה נוספת (בדומה לאירוע ירי הנ"ט באביבים)

לכאורה שני הצדדים אמורים להיות מרוצים, אך לא. בפעם הראשונה מאז הכריז על משוואת התגובה שלו, אשר מכילה בתוכה גם את מותם של פעילי הארגון בסוריה מפעילות ישראלית, חזבאללה נכשל בהוצאה לפועל של תגובתו. יודגש כי בעבר גם אם פיגועי הארגון לא גבו מחיר מצה"ל, עצם נסיון הפיגוע איפשר לארגון להציג לנאמניו את התקריות הללו כהצלחה.

ההצלחה האופרטיבית המשמעותית של צה"ל, אשר סיכלה את הפיגוע מבעוד מועד, והפגיעה בבית באיזור חוות שבעה כתוצאה מירי הפגזים שנועד להבריח את אנשי החוליה בחזרה לשטח לבנון, מנעו מחזבאללה להציג את האירוע כהצלחה מבחינתו וחייבו אותו להתחייב לתגובה עתידית.

נראה כי אם צה"ל היה "מאפשר" לארגון לבצע את הפיגוע ומבטיח שלא יהיו נפגעים בתקרית זו (באמצעות שימוש באמצעי הטעיה כאלו ואחרים) ניתן היה לסגור את האירוע. כאמור, כעת אנחנו נמצאים באירוע חדש שיסתיים רק כאשר חזבאללה ישביע את תאבונו בהצגת פיגוע.

במבט רחב, דווקא ההצלחה האופרטיבית של צה"ל מבליטה את החולשה האסטרטגית של ישראל במערכה מול חזבאללה. הארגון לא נרתע מהצהרות ראש הממשלה ושר הבטחון (ולא בפעם הראשונה) ומאיומיהם כלפי "מדינת לבנון", ובחר להוציא את הפיגוע לפועל.

יתרה מכך,  רצון של ישראל לסגור את האירוע מבלי לגבות מחיר מחזבאללה על שנסיונו "לאזן" את המשוואה כולל חדירה לישראל – מעיד על רצונה העמוק של ישראל להמנע מהסלמה. על כן, למרות איומי מנהיגי ישראל מהערב, הארגון המחויב לתגובה – מחויב גם בהוצאתה לפועל, והתנהלותה של ישראל באירוע זה רק מגבירה את הסבירות, בראייתו, כי גם אם יגבה מחיר, ישראל תעדיף שלא להתדרדר למערכה בלבנון.

נראה כי אם צה"ל היה "מאפשר" לארגון לבצע את הפיגוע ומבטיח שלא יהיו נפגעים, ניתן היה לסגור את האירוע. כעת אנחנו נמצאים באירוע חדש שיסתיים רק כאשר חזבאללה ישביע את תאבונו בהצגת פיגוע

וכך חזרנו לנקודת האפס, רק במצב חמור יותר, ככל הנראה. חזבאללה יבקש להוציא לפועל פיגוע במקום אחר באיזור גבול הצפון, ואירועי היממה האחרונה מחייבים אותו להציג הצלחה בפיגוע הבא ולהבהיר מי הם "בעלי הבית" בגבול הצפון באופן שעלול להגביר את קטלניות ומורכבות האירוע העתידי.

ולכן, למרות שסיכול הפיגוע היה אמור להרחיק אותנו מעימות עם חזבאללה, הצלחת הסיכול, ביחד עם חוסר האונים שמציגה ישראל בהתמודדותה עם פעילות חזבאללה לאיזון המשוואה, ואשר משכנעים את הארגון בחולשת ישראל, מקרבים את הצדדים הכי קרוב לעימות מאז 2015.

דני (דניס) סיטרינוביץ, שירת כ-25 שנים באגף המודיעין במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר של אמ"ן וכיום עמית מחקר במכון למחקרי בטחון לאומי (INSS).

רוסיה יוצרת בריתות עולמיות חדשות שישפיעו קשות על האינטרסים של ארה"ב באזורים רבים בעולם. גורם ביטחוני ישראלי אמר כי וושינגטון עדיין לא מודעת לשינויים בזירה הבינלאומית.

זה היה נכון לפני נפילת משטר אסד בסוריה וזה ממש קריטי כעת.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.

אני קצת מקנאה באנשים שנולדו בתאריך מיוחד, וכולם זוכרים ומציינים. למשל חברה הגיחה לאוויר העולם באחד בינואר, והרי סיבה למסיבה. או קרוב שהחל את חייו ביום כיפור ולא חוגג בו ביום, אך זוכה לשפע התייחסויות, כי אי אפשר לשכוח.

לכשעצמי, יום הולדתי חסר ייחוד, אם כי יש לו חשיבות משפחתית – באותו תאריך ב-1948 עלתה ארצה אמי, שורדת אושוויץ. היא יצאה מהונגריה בקבוצה האחרונה של "עליית הנוער", ממש לפני ירידת מסך הברזל. נישואין ולידה ראשונה במדינה יהודית עצמאית היו ביטוי עוצמתי לשיקום אישי ולתקומה לאומית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תודעה. מכהנת כאן ממשלה לגיטימית שכשלה כמעט בכל אחת מהחלטותיה בכלל ובכל הנוגע לשבעה באוקטובר בפרט. ממשלה שהבטיחה ביטחון למדינה ולאזרחיה, אך נתפסה לא מוכנה למתקפת חמאס. מתקפה שהתנהלה באין מפריע מול חסרי ישע וקומץ אנשי ביטחון אשר שילמו בחייהם בניסיון לעצור פלישה רצחנית. מתקפה שהייתה נמנעת אילו העיניים והשכל היו פתוחים לרווחה.

כמובן שלא ניתן לדבר על היעדר הביטחון ללא הפניית מבט אל מה שקרה לצבא, שהיה מקור גאווה לכולנו. המלחמה הזאת החלה ממכה שקשה לקלוט, בגלל המחיר הכבד מנשוא בנרצחים ובגלל העובדה שחמאס חטף לעזה מספר בלתי נתפש של אזרחים וחיילים, נשים וגברים, ילדים וילדות ואפילו תינוקות. אך ככל שחולף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח, והמסר העולה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7.10.23 זו תקלה חמורה וכי הממשלה והעומד בראשה הצליחו להפוך את המשוואה וישראל כעת במצב טוב הרבה יותר מזה שהיה לפני כן.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.